חלון מטבח,
ארבע קירות,
אישה צנועה,
חסרת צורה,
אומרים כזו הייתה
היא אנג'לינה
בליל שני,
אפתה עוגה,
לזקן שלה
היא מחכה,
נחבאת אל הכלים,
אל הסירים...
פתחה חלון
לשאוף אוויר,
פלטה עשן
סגריה זול,
רוצה לשכוח את הכל,
אנג'לינה...
שם למטה
יש חיים,
ילדים
משתוללים,
שלה מזמן עזבו
לבלגיה...
הטלוויזיה הקטנה
לחשה בספרדית,
אהבה ותשוקה
עושים רק דיאגו ומריה,
בגיל חמישים
לא העזה לחלום,
אהבה ותשוקה
קנוניה של הסרטים.
ליל שלישי,
כבר מאוחר,
הזקן
עוד לא חזר,
עוד מעט תתחיל לדאוג?
אנג'לינה...
טלפון
מבית חולים,
הזקן
שבק חיים,
לא ישחק עוד שש-בש
בפארק.
הטלוויזיה הקטנה,
לחשה בצרפתית,
קפה עם קוארסון,
לא אוכלים רק ג'אק ולטיסיה,
בגיל חמישים,
להתחיל לחלום,
קפה קוראסון, ושנסון...
מחוץ למטבח...
ברביעי,
קנתה שמלה,
קצת נוצצת,
לא נורא,
ישבה בבית קפה לבד
אנג'לינה...
פתאום ניגש,
אדון נרגש,
הוא הודיע:
"את יפה"
אנג'לינה, נפתחה,
דמעות של עצב בשמחה...
הוא מיד
הזמין חשבון
ורשם לה
טלפון,
גרוש בן חמישים
עורך דין...
חולמת,
בריצה יצאה,
המשאית,
בברקס עצרה,
זה היה הסוף של
אנג'לינה...
הטלוויזיה הקטנה
לחשה בספרדית,
אהבה ותשוקה
עושים רק דיאגו ומריה,
בגיל חמישים
לא העזה לחלום,
אהבה ותשוקה
קנוניה של הסרטים. |