אנשים קראו לה תקווה. אולי בגלל העניים החומות הגדולות שלה,
אולי בגלל החיוך הלא נגמר שלה, אולי כי תמיד היה נדמה שלתקווה
שלה אין תקנה.
היא הכירה כל אדם אומלל וחולה בעיר, הם היו דופקים על דלת
ביתה, מתחננים לקצת מהתקווה שלה, מחפשים מילה טובה ומאמינים
שהיא תביא את הגאולה עליהם.
אנשים היו מספרים עלייה בהתרגשות, עוקבים אחר כל צד שהיא עשתה,
מעניקים לה תכונות של אל, והכל רק בגלל שהיא נראתה כו מאושרת,
כשהיה לה בדיוק מה שהיה להם.
באיזשהו שלב אנשים הפסיקו לדבר איתה, הם חשבו שאין לה זמן
בשבילם ושבכלל זה לא יהיה הוגן מצידם להעסיק אותה, כשיש כל כך
הרבה אנשים שזקוקים לה יותר.
היא אף פעם לא הבינה למה הרחובות ריקים כשהיא עוברת בהם, למה
המרכבות תמיד פנויות, למה היא כבר לא רואה אותו.
אנשים המשיכו לקרוא לה תקווה, ואפילו לא שמו לב שהעיניים שלה
כבויות, שהחיוך מזמן לא אמיתי, הם העריצו אותה מרחוק, ולא ראו
שמשהו לא בסדר.
היא הפסיקה להאמין בתקווה, לא ראתה את הצד הפחות נורא בכל דבר,
לא חשבה שלכל דבר יש סוף טוב, בעיקר לא הבינה איך כולם כל כך
שמחים מסביבה, כשלהם יש בדיוק מה שיש לה.
אנשים לא הפסיקו לקרוא לה תקווה אפילו כשגילו אותה מתנדנדת
מאחד העצים, הם קראו לה תקווה גם כשעברו על יומנה האפל ולא
שכחו את השם שנתנו לה כשגילו את המצבה.