דמויות:
ראש הממשלה
שר האוצר
מסך
ראש הממשלה על הבמה, נראה מוטרד
שר האוצר: (נכנס)
ראש הממשלה: נו? הסכים?
שר האוצר: לא. הוא דורש את מה שמגיע לו.
ראש הממשלה: למה? למה? למה זה מגיע לי? למה אנחנו לא יכולים
לחזור לתקופה ההיא שבה ניצולי שואה היו מנודים חברתית?! אבל
לא! היום כל אחד יכול לדרוש את הפיצויים שהוא חושב שמגיעים לו!
מה רע בחצי שכר מינימום לחודש? אפשר לחשוב שזה כל כך מעט. כמה
זה יוצא אחרי מיסוי והוצאות ממוצעות רגילות?
שר האוצר: לפי מה שבדקנו: שלושה שקלים.
ראש הממשלה: נו? שיקנה לו איזה מסטיק בזוקה. או שישים
בחסכונות של הילדים. אבל לא! הוא הניצול שואה האחרון אז הוא
חושב שמגיע לו! לעזאזל! הבן אדם כבר בן מאה ושלוש! מה הוא
בדיוק יעשה בכסף?! יקנה לעצמו מכונת הנשמה?!
שר האוצר: טכנית, אם הוא היה זקוק לאחת, הוא לא היה דורש את
הכסף.
ראש הממשלה: (שם לב שחליפתו של שר האוצר מכוסה בפסולת) מה
קרה לך?
שר האוצר: (מסתכל על החליפה) אה, זה? עושים הפגנה מול הבית
שלך, ואני ספגתי חלק מהתחמושת שלהם.
ראש הממשלה: אתה מתכוון שהם זרקו את הרוב ופספסו.
שר האוצר: לא. הם פגעו בול. יהיה לך מזל אם מה שהם זרקו זה
רק מאית ממה שיש להם. אתה חייב לצאת ולדבר איתם.
ראש הממשלה: למה מה קרה? אתה השר אוצר פה, לא?
שר האוצר: כן, אבל אני את מנת הירקות הרקובים שלי חטפתי,
עכשיו הגיע תורך.
ראש הממשלה: אתה זוכר שבהפגנות נגדך אני ספגתי בשבילך הכל?
אז עכשיו הגיע תורך להקריב.
שר האוצר: כן, אני זוכר. אתה זוכר שבמקרה זה היה רק הניצול
שואה הזה שיכל להרשות לעצמו לבזבז רק עגבנייה אחת? פה מדובר
בבערך אלף מפגינים שכל אחד מהם הביא בערך מאה עגבניות.
ראש הממשלה: ואחר כך הם בוכים שיש רעב בארץ?! העיקר אנחנו לא
בסדר. טוב, אני יוצא לדבר איתם. (יוצא. מבחוץ) אזרחי מדינת
ישראל -
נשמעות קריאות כאב של ראש הממשלה וקולות של דברים רכים
שפוגעים במשהו קשה. ראש הממשלה נכנס מכוסה כולו בעגבניות
רקובות
שר האוצר: אתה בסדר?
ראש הממשלה: אני נראה בסדר? אני נראה בסדר?! (מאבד את
העשתונות) אני נראה לך בסדר?! הרגע גיליתי שהניצול הפרזיט הזה
הסית את כל עם ישראל נגדי!
שר האוצר: שמע, אתה לא צריך להחזיק מעמד עוד הרבה. הוא כל
רגע מתפגר.
ראש הממשלה: המשפט הזה היה אמין אולי לפני שלוש שנים! אבל
כמו שאני רואה את זה, לאחל לו עד מאה ועשרים זאת קללה!
שר האוצר: תקווה שמישהו ישדוד אותו ויפצע אותו קשות.
ראש הממשלה: כן, חשבתי על משהו כזה, אבל למרבה הפלא השודדים
ראו אותו בטלוויזיה והחליטו שהם לא שודדים אותו.
שר האוצר: מה? הם תומכים במאבק?
ראש הממשלה: לא, הם טוענים שאין להם בדיוק מה לשדוד.
שר האוצר: טוב, לפי מחקרים גילינו שהוא האיש הכי עני בארץ.
הוא חוסך עכשיו לקופסת קרטון לגור בה.
ראש הממשלה: יש לי רעיון!
שר האוצר: תיתן לו כסף? כי אם כן זה על חשבון המשכורת שלך.
ראש הממשלה: שאמא שלך תיתן מהמשכורת שלך לאיזה אשכנזי מעצבן
עם כוח הישרדות! אני מתכוון בסך הכל לתת לו לגור בבית הקטן
שלי.
שר האוצר: הווילה הענקית הזאת בקיסריה?
ראש הממשלה: בדיוק. ואני אתן לו אותה בחינם, ואני אשלם לו
חשמל, מים ואת כל החשבונות.
שר האוצר: יש בעיה קטנה.
ראש הממשלה: איזו?
שר האוצר: הוא צריך כסף לאוכל.
ראש הממשלה: שיעשה קניות ויישארו לו על זה שלושה שקלים.
שר האוצר: אה... רצית כולל קניות שאני אחשב? במקרה הזה הוא
נשאר עם מינוס תשע מאות תשעים ושבעה שקלים.
ראש הממשלה: וזה מה שהוא רוצה שנוסיף לו?
שר האוצר: לפחות.
ראש הממשלה: איזה חצוף! מה זאת הנהנתנות הזאת?! עוד תשע מאות
תשעים ושבעה שקלים? הוא יודע שבמלחמת העולם השנייה אנשים
הסתדרו עם פרוסת לחם ליום?
שר האוצר: הוא יודע. אבל הוא טוען שכרגע אפילו את זה אין
לו.
ראש הממשלה: בעייתי. טוב, תוסיף לו עוד עשרים שקלים לקצבה
השנתית ונסגור עניין.
שר האוצר: כמובן, אדוני ראש הממשלה. (יוצא)
מסך |