מלכים ב' פרק ח' פסוק כ"ה - מלכים ב' פרק ט' פסוק ל"ז

כדרך מלכות היא משקיפה מן החלון אל עבר ענן האבק המתקרב,
וכדרך מלכות היא נאה ומיופה, עיניה בפוך וראשה מוטב, והיא מחכה
למותה. לא כבנה, שהפך גבו וברח ומת מפגיעת חץ בגבו. לא כמלך
יהודה, שנס על נפשו ומת כאחד האדם בשערי מגידו. כבת מלך צידון
תמות, מלכה עד לרגע האחרון.

באותו בוקר לא ידע איש עד כמה ישפיע יום זה על דברי ימי מלכי
ישראל ויהודה. יום פשוט היה, שהחל בתמונה פשוטה: דמות העולה,
אל מול השמש, מכיוון בקעת הירדן אל עבר רמות הגלעד.
באותה שעה ישבו שרי צבא ישראל ברמות גלעד, עיר הגבול עם ארם,
השוכנת על גבעה גבוהה וחולשת על כל הסביבה. משם נוהל הקרב
המתמשך של ממלכת ישראל עם ארם. חודשים ארוכים נמשכו הקרבות,
ולפני ימים מספר נפגע המלך בקרב והובל אל בית הקיט שביזרעאל
להירפא. טרם לכתו מינה את יהוא המנשי למפקד הכללי על המערכה,
שהחל לארגן כרצונו את שדה הקרב. לשם כך אסף יהוא את שרי הצבא
לרמות גלעד.
הדמות התקרבה לשער העיר, ונתגלתה כנער מן הנביאים הנושא פך שמן
בידו. קולות לעג נשמעו כשעבר הנער מגודל השער בבגדיו המאובקים
בין מחנות הצבא שמחוץ לחומות העיר. משוגע, משוגע, הם קוראים
לו, והוא חושב, לו רק יכלו להבין שמפקדם ומנהיגם יהוא, הוא הוא
המשוגע האמיתי.
סיפורים רבים סופרו על כתות הנביאים הרבות שצצו לאחר מות אחאב
והרחקת איזבל ממוקדי הכוח על ידי בנה, יהורם. ניסים רבים -
שאירעו על ידי מנהיגם, אלישע - גרמו לפחד אצל בני העם, והתגובה
הפשוטה לפחד הייתה היטפלות לחלשים שביניהם, שלא יוכלו להגיב.
והנער אכן לא הגיב. הוא המשיך הישר אל עבר חדרי השער, בהם ישבו
שרי הצבא. תנועתו הייתה כה נחושה, שהחיילים החליטו שלא לעוצרו,
והם הניחו לו לעבור אל תוך החדר, מצפים לראות מה יעשה בנער
יהוא "המשוגע".
שרי הצבא פסקו מדיוניהם כשהדלת נפתחה. נבואה מנביאי הבקעה, הם
ידעו, כשראו שבפתח עומד הנער העייף ממסע של יומיים, מביט אל
חלל החדר, מנסה לזהות מי מבין היושבים הוא יהוא. "דבר לי אליך,
השר," אמר לחדר כולו, יודע שמי שיענה יהיה המפקד הכללי.
ואכן, יהוא נעמד ואמר: "אל מי מכולנו?" והנער הצביע עליו. הם
עברו לחדר הפנימי, ושם החל הנער במעשיו. הוא פתח את סוגרו של
פך השמן, הניף אותו מעל לראשו של יהוא והפך אותו. בלי שהות הוא
אמר את אשר הורה לו אלישע לומר, משחתיך למלך על ישראל, והכיתה
את בית אחאב אדוניך, ואבד כל בית אחאב, ואת איזבל יאכלו הכלבים
בחלק יזרעאל ואין קובר, וכשסיים לומר זאת תם גם השמן אשר בפך,
ויהפוך פניו וינס אל מחוץ לחדר, ולשער, ולעיר.
קולות הלעג לנער שגורש מעם יהוא, בבושת פנים וללא כליו, ליוו
אותו עד שעזב גם את מחנות החיילים. אבל כשהחל לרדת בדרך הארוכה
אל הבקעה, שמע גם את תרועות השופר וידע כי צלחה שליחותו בידו.

וענן האבק, שוב, מתקרב במהירות, שוב, אל ארמון יזרעאל, והיא
חשה כמו הייתה שם כבר, שכן כבר קרה כדבר הזה היום, כשעוד היו
בארמון יהורם ואחזיהו, ועוד לא ידעו דבר על הקשר שקשר יהוא
להפיל את אדוניו מכיסאו ולרשת את מקומו. ולא מרידה ראשונה היא
בישראל, שכן שתים עשרה שנים לפני נישואיה עם אחאב הרג זמרי את
אלה בן בעשא, ואז הרג עמרי אבי אחאב את זמרי, ואף את תבני שקם
עליו לקחת את המלוכה מידו. והיא יודעת שמותו של אלה בן בעשא בא
לו כמו שניבא אליהו הנביא, ועתה המלך יהוא עומד לקיים את נבואת
אותו אליהו על בית אחאב. ולה, לה פרק מיוחד בנבואה זו, לפיו
היא תמות בביזיון שאין כמוהו. לכן היא מתייפה ומתקשטת לקראת
מותה, ועוד ייכתב בספר דברי הימים למלכי ישראל על המלכה איזבל
שמתה בכבוד.

יהוא המשוגע, יהוא המטורף. וכיצד כולם האמינו לו כשאמר שהנער
המטורף שברח זה עתה הכתיר אותו למלך, הן יכלו להכות אותו אל
החומש, מורד נאלח שכמוהו. ועכשיו שהכתירו אותו, מה יעשה? כיצד
יוכל להחליף את המלוכה, לבצע את דבר ה' ביד נביאו?
יותר מדי לחשוב עליו, ופחות מדי זמן לעשות. מיד כשנשמע קול
תרועת השופר הוא סגר את השערים והורה לחיילים בחוץ שלא להניח
לאדם לעזוב את העיר. אם תגיע הידיעה ליהורם מוקדם מדי, אולי
הוא יוכל להתכונן.
אבל אין זמן לחשוב, אין זמן לחשוב. צריך לנוע מהר, לקבל מהר
החלטות. החיפזון הוא יתרונו הגדול בקרב. אף אחד לא חוזה את
מהלכיו, הוא נע מהר מדי בשבילם, מדלג מטקטיקה לטקטיקה במהירות
גדולה מדי בשבילם. אז עכשיו הוא יוצא לדרך אל יזרעאל. הוא יהיה
זה שיודיע ליהורם על המרידה. יודיע לו וגם יסיים אותה.
הדרך אל הבקעה קשה, אבל הוא לא מניח לסוסים, דופק בעקביו
בצלעותיהם, לא מניח להם, לא מניח. מיד כשהגיע אל הבקעה וחצה את
הירדן הפכה הדרך קלה יותר, והוא עדיין ממשיך להכות בסוסים בלי
רחם. איתו קבוצת החיילים הקרובה ביותר אליו, גם הם ממהרים,
ממהרים את הסוסים להדביק את מנהיגם יהוא, אולם הוא ראשון, תמיד
ראשון, אפילו חייליו אינם יכולים לעמוד בקצב.
ומרחוק כבר נראה ארמון יזרעאל.

ואיזבל עוד יושבת על יד החלון, ושפעת יהוא קרובה קרובה, וכבר
ניתן להבחין בו, באיש שיבוא אליה ויקיים את הנבואה שניבא
אליהו. חרטה אין בה באיזבל, אישה זקנה אין בה חרטה, גם שנאה
אין בה לאיש הזה, אך היא תעשה כל שביכולתה על מנת למות כמלכה,
לא תבייש את אביה אתבעל ולא את אלוהיה הבעל. כמלכה תתייצב מול
המוות, ודבר לא ימנע בעדה מלמות בכבוד.

כשראיתי את האבק מרחוק, ידעתי שמשהו לא בסדר. כל הצבא נמצא
בגלעד, ואין סיבה שישלחו לכאן כל כך הרבה פרשים בעת ובעונה
אחת. שליחים מגיעים מדי יום, אולם כל אחד מהם בא לבדו, וכאן
מדובר בחמישים פרשים ואולי אף יותר. הצופה ירד אל המלך להודיע
לו על הרוכבים, ואני איתו.
כששמע יהורם על הפרשים, הורה לי לרכב לקראתם ולברר מה אירע.
יצאתי מיד, ובתוך זמן קצר הגעתי אל הקבוצה הדוהרת. בראשה עמד
המפקד הכללי, יהוא. "השלום?" שאלתי, כפי שציווני המלך, והתחלתי
לרדוף אחרי המשוגע, שלא עצר לרגע. "מה לך ולשלום? סוב אל
אחרי," הייתה תשובתו, כשנבלעתי בענני האבק של סוסו.
מיד הבנתי שמדובר במרידה. אבל מיד גם הבנתי שאיני מסוגל להזהיר
את המלך, כיוון שאיני מסוגל להשיג את יהוא. הוא רכב במהירות
מטורפת, מכה בסוס בידיו וברגליו, ממריץ אותו, צועק עליו.
חייליו היו מאחוריו, ואני רכבתי איתם. לא יכולתי להשיג את
יהוא.
ועכשיו, כשכבר לא היה סיכוי להציל את המלך, גם לא רציתי.

היא נזכרת בעוד מלכה, שגם היא ישבה ליד החלון, מלכה שחכתה
לבנה, בנה שכבר היה מת, ונזכרת שאותה מלכה בכתה ויבבה, משפילה
את עצמה לפני המוות, מקווה שאולי בנה אוסף שלל, שאולי בקרוב
ישוב סיסרא, ועל צווארו סרטים ומעשי רקמה, ובאותה שעה כבר היה
ראשו שרוע על מיטתה של יעל המדיינית, רקתו מנופצת, ועל צווארו
זורם הדם.
אותה לא ישפילו תקוות שווא. עוד לפני שהיא רואה את פני הרוכב
המוביל, היא יודעת שזה סופה, וכעת, כשיהוא כבר עוצר בחצר ארמון
יזרעאל ומביט אל החלונות, מחפש את פניה המפוחדים, ועוד לפני
שהוא מבחין בחלון בו היא יושבת, היא אומרת לו:

יהורם ואחזיהו רוכבים, לבדם. יהורם נאנח. פציעתו עוד קשה עליו.
אחזיהו מבין, ומאט את קצב הרכיבה. ממילא יהוא בשיגעונו יגיע
אליהם בתוך זמן קצר. הם נכנסים לתוך חלקת נבות היזרעאלי, אותו
כרם משובח שירש בית המלוכה מנבות שהוצא להורג בדין. כשהם
מגיעים למרכז הכרם נעצר מולם סוסו של יהוא. שאר החיילים עוד
רחוק מאחור, ואיתם נמצאים בוודאי שני השליחים. "השלום, יהוא?"
שואל יהורם, עייף וחושש. כשהמפקד הכללי עוזב את שדה המערכה, זה
בהחלט סימן רע.
"מה השלום, עד זנוני איזבל אמך וכשפיה הרבים!" אומר יהוא, פניו
מביעים שנאה עזה, אש קנאות. יהורם מסובב את הסוס במהירות:
"מרמה, אחזיה!" הוא זועק, מרגיש בעוצמה נקודה לוהטת במרכז גבו,
והוא יודע שזה יבוא, והחץ לא מפתיע אותו, רק מפתיע אותו שהוא
מכה כה חזק עד שהוא יוצא מחזהו, ויהורם בוהה בראש החץ, אדום
ולח, עד שהאדום משתלט על שדה ראייתו והכול משחיר.

"השלום, זמרי הורג אדוניו?", ויהוא מסב את פניו אליה, ועכשיו
הוא מבין בוודאי שלא יוכל לקיים את הנבואה במלואה, כי בכבוד
היא מקדמת את פני המוות, לא מסתתרת במרתפי הארמון, לא בורחת
בגבה אליו, אלא יושבת מולו מיופה, ממתינה בשלווה, משלימה עם
מותה.

וההשפלה הגדולה, ההשוואה לזמרי הנתעב, בוערת בו. והיא יושבת שם
שלווה ומביטה בו. הוא מוכרח למצוא את הדרך להשפיל אותה, היא
מוכרחת למות בדרך הכי עלובה שיש, הכי מכוערת, הכי מבהילה, הכי
מפחידה. היא מוכרחת לאבד את שלוותה.
והוא רוצה לראות את זה.
הוא צועק בקול: "מי אתי? מי?", ומיד מופיעים בחלונות הבית
שלושה סריסים, ומהנהנים אליו בכניעה. והוא מורה להם: "שמטוה".

וכשהם מתקרבים אליה בתוך הבית ואוחזים בה, הבעת פניה השלווה
מתהפכת, והאימה חודרת אליה. היא מבינה, שהמוות לא יבוא בכידון
מהיר לבטנה, שהיא לא תמות בשקט.
וכשהיא נופלת מחלון הבית אל הקרקע, היא זועקת מאימה ומפחד.

ויהוא ראה את פניה המבועתות, ואת עיניה מלאות האימה. ויז מדמה
אל הקיר ואל הסוסים, וירמסנה. והמנהג כמנהג יהוא בן נמשי, כי
בשיגעון ינהג.