מלכים ב', פרק ו' פסוק כ"ד - מלכים ב', פרק ז' פסוק כ'

מצור בשומרון, ורעב. עוד לא רבים הם המתים בינינו, אבל לא
יחלוף עוד זמן רב עד שהגופים יכרעו תחת החוסר.
בארמון שומרון נערכות ישיבות מועצה מדי יום. כמה משרי הצבא
מציעים לצאת מן החומות ולנסות להניס את הארמים הצרים על העיר.
בין כה ימות כל אשר בשומרון. אני ושרי הצבא האחרים משתמשים
באותו הטיעון: בין כה ימות כל מי שיאבק בארמים, ועלינו למשוך
זמן. אולי יהיה מי שישרוד.
המועצות מיותרות, כיוון שלא עלינו מוטלת ההחלטה, אלא על המלך.
הוא כלל לא משתתף במועצות, אלא סובב את החומה, עובר בין הצופים
והקשתים ומעודד אותם. נראה שגם בלי לשמוע את הטיעונים הוא
הכריע כסיעת הרוב במועצה.
או אולי לא החליט כלל.

יש עוד מועצות בעיר, ואחת מהן היא מועצת הזקנים, שופטי העיר.
בפרוץ המלחמה הם עזבו את שער העיר, שם תפסו את מקום בית הדין
חיילי המצב והמגנים, וכן המנודים, שמאז תחילת המצור אינם
יכולים לשבת במרחק מן העיר, כנדרש על פי החוק. הזקנים, בכל
אופן, יושבים בביתו של אלישע בן שפט, הנביא המרפא. בימים
רגילים הם דנים דין צדק, אבל ברעב המחריף אין לאנשים הכוח
להדיין. החזק זוכה, או כל דאלים גבר, כמו שצועקים לנו בשפתם
הארמים הצרים על החומה. המועצה של אלישע דנה כנראה בדברים
אחרים.
המלך, לעומתם, כן מתבקש לדון דין צדק. לפני ימים מספר, כשעבר
על החומה, קראה אליו אשה שידון בינה ובין חברתה: אמש אכלו
שתיהן את בנה של האחת, וכעת השניה אינה מוכנה להתחלק בבנה עם
הראשונה. כשהשליש השבועי סיפר את הסיפור במועצה, הערתי שלפני
המלך שלמה עמדה בעיה דומה. כאן הפתרון שלו היה מתקבל בברכה.
המלך הגיב באבל על הבקשה האיומה. הוא קרע את בגדי המלוכה שלו,
וגילה לעין השמש ולעיני כל העם את שידענו במועצה זה זמן רב -
מאז תחילת המצור הוא הולך כשמתחת לבגדי הפאר צמוד לבשרו שק גס
וכבד. מול כל העם הוא נשבע שיהרוג את אלישע בן שפט עד תום
היום. הוא שלח את השליש לבצע זאת, אך כנראה התחרט מיד ויצא
לעצור אותו.

כמה מאתנו, שרי הצבא, חושבים שהיה ראוי להרוג את הנביא
והזקנים. הם יושבים בביתו ואינם עושים דבר לתועלת העיר.
ואתמול, אתמול הנביא אף העז להפיח תקוות שווא בעם! "מחר," כך
אמר בכיכר המרכזית, בשם ה' לדבריו, "סאה סלת בשקל וסאתיים
שעורים בשקל, בשער שומרון".
סאה סלת בשקל! סאתיים שעורים בשקל!
כשלישו של המלך בשבוע זה, ניסיתי להפיג את התקווה המופרזת
שנעורה בעם: "הנה ה' עושה ארובות בשמים," הכרזתי, שכל העם
ישמע, "ומהם יצא לא גשם אלא אוכל, היהיה כדבר הזה?". הנביא
הגיב בכעס אופייני לו: "הנכה רואה בעיניך, ומשם לא תאכל".
לא הייתי מודאג מקללותיו. אגדה אחת עליו מספרת שקללה שלו גרמה
למותם בטריפה של כמה נערים על ידי דובים ביער סמוך ליריחו,
כשהכל יודעים שאין יערות על יד יריחו, לא כל שכן דובים.

אבל עכשיו, לפנות בוקר, אני מתחיל לפקפק בבטחוני. כמה מצורעים
אמרו לשוערים שהיו במחנה ארם הריק, ושכל חיילי הצבא הארמי נטשו
אותו. אני וכמה משרי הצבא חושבים שזהו תרגיל מארב בסיסי. ברגע
שנפתח את העיר ואנשים יצאו לאכול את האוכל הנותר במחנה הצר,
יעלו עלינו הארמים ממחבואם בשדות ויכו את העיר. שאר שרי הצבא
הציעו לבדוק זאת: "ויקחו נא חמשה מן הסוסים הנשארים, וחמשה מן
הרוכבים אשר נשארו בעיר, ונשלחה, ונראה," אמר אחד מהם, וכשראה
את מבטי האימה שצצו על פנינו אל מול התמונה המזוויעה של חמשה
פרשים הנתפסים על ידי הארמים, הוסיף: "הנם ככל המון ישראל אשר
תמו, ימותו גם הם אם ישארו בעיר".
במועצת הלילה הזאת, המלך השתתף. בתחילה היה בדעת הרוב, אולם
כשהוצעה ההצעה האחרונה הנהן המלך באישור. חמשה רוכבים יצאו מן
העיר לבדוק את מחנה ארם וסביבותיו, לדעת אם אכן נסו הארמים.

בינתיים המלך ניצב על החומה, משקיף. השמש כנראה החלה לזרוח, כי
אני רואה את פניו מוארות בבוהק השחר. אני ניצב על פי מצוות
המלך על יד השער, והשמש מוסתרת על ידי החומה. אם יחזרו הפרשים
בשלום, סימן שנסו הצרים עלינו. המלך והצופים שעל החומה יבחינו
בהם, יעירו את אנשי העיר, יודיעו להם על ההצלה, והמלך יורה לי
לפתוח את השערים במהירות, כדי שהעם יצא לאכול.
המון רב כבר מתקבץ מאחורי, עוד לפני שהרוכבים נצפו. הם חשו
בהתרגשות עוד לפני ההכרעה. אם הרוכבים לא ישובו הם יסבלו
משבירת תקוותיהם. זהו כאב מר, ככאבה של אשה שהובטחה לה ארוחה
למחר אם תקריב את בנה, ולא זכתה בדבר, מלבד האכזבה.
אבל לא. המלך מסתובב כעת, והצופים. הם כולם זועקים: "עורו,
נושענו!" בקול גדול. המלך מסמן לי בידו, חיוך על פניו שכבר לא
פונות לשמש אך עדיין מוארות באורח מוזר. אין לי את הזמן לברר
כיצד. אני מסמן בידי את הפקודה לפתוח את השער. בחריץ הנפתח בין
הדלתות אני מבחין בשמש בוערת מול עיני.