נתתי לך הכל. אהבתי לתת לך הכל.
לקחתי על עצמי להחזיר לך את האמון בעולם. באהבה.
ששמחת, חייכתי אלייך חזרה. התרגשתי גם אם לא היה לי מושג ממה
אתה בכלל שמח...
כשהיה לך עצוב, עשיתי דברים שכשעוד רק הכרנו סיפרת לי שעושים
לך שמח... בטח הופתעת שזכרתי...
כשטעית, האשמתי את כל העולם והנסיבות, רק לא אותך. אפילו את
עצמי...
כשפגעו בך, חיבקתי אותך חזק חזק, כאילו ששריון חזק עוטף אותך
ואף אחד לא יכאיב לך...
כשבכית, נישקתי לך את הדמעות ואמרתי שאלו הדמעות הכי מתוקות
בעולם וחבל לתת להן לנזול ככה...
וכשאני בכיתי...
אף אחד לא בא.
גם לא אתה.
אני פשוט לא מבינה אייך זה הגיוני.
עכשיו זה מאחורינו וכשאנחנו נפגשים בימי הולדת ואירועים אנחנו
מעלים רק זכרונות נעימים.
וכשאנחנו נפרדים אתה נותן לי חיבוק חזק חזק ונשיקה על הלחי,
ואני מחייכת כאילו שזו ההרגשה הכי טבעית בעולם.
אחרי הכל היינו כל כך קרובים, אנחנו אולי לא זוג אבל אף אחד לא
יכול לקחת את הקרבה הזאת מאיתנו.
נכון?
אני לא שכחתי...
ולרוב אני גם מאוד כועסת בפנים.
ומה שדבילי זה שבדיוק כמו אז, אני לא כועסת עלייך... רק על
עצמי.