[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








את הביקורת על האלבום הראשון של ארז ואזובי הקיר אפתח דווקא
בעיסוק בשם שבחרו חברי הלהקה להעניק לו - "השני". האינסטינקט
הראשון שלי היה לבטל את הבחירה הזו ולומר שזאת בסך הכול בדיחה,
אולי לא מוצלחת במיוחד, כמו שהדורבנים קראו לאלבומיהם בשמות.
אחרי כמה האזנות התחלתי לראות שיש ממש בבחירת השם הזה. אלבום
הבכורה של ארז והאזובים לא נשמע כמו אלבום בכורה, עם כל
היתרונות והחסרונות בזה. לפני שאכנס אליהם, אוכל לומר שאני
מניח שבחירת שם האלבום נעשתה בשלבים די מוקדמים של העבודה עליו
ויש תחושה שזוהי נבואה שהגשימה את עצמה. כמאזין, אני מרגיש כמו
קורא בספר שחסר בו הפרק הראשון - כלומר, חסר לי אלבום בכורה
שיש בו יותר העזה ופחות הידוק של העיבודים, תחושה של התלבטות
וקפיצה אל הלא נודע. יש משהו יומרני בלהקה שנשמעת טוב מדי
באלבום הראשון שלה. אחרי כמה האזנות, חשבתי על עוד פירוש
לבחירת השם לאלבום. האלבום כולו עוסק ביומיום, זהו אלבום
בניחוח מעמד הפועלים. האלבום הוא בהחלט יצירה פוליטית, והאמירה
"השני" מתיישבת יפה עם המסרים המוזיקליים והטקסטואליים של ארז
והאזובים - כלומר, אין לנו שאיפה להיות ראשונים, אין רע בלהיות
השני. בעולם גלובלי שמחפש כל הזמן את המצוינים ואת הראשונים,
הבחירה של האזובים להיות "השני" נשמעת כבחירה שפויה. מעבר לכל
העיסוק בשם האלבום, באמת שמדובר באחד האלבומים המרגשים ששמעתי
לאחרונה. אני לא יודע אם הבחירה שלי תעזור לארז ואזובי הקיר
להיכנס לפלייליסט או למצעדי הלהיטים של מעריב לנוער, אבל אני
מאמין שמקומם בשוליים הרחבים של הרוק העברי יהיה איתן, היכן
שהוא בין פונץ' לדן תורן.
אחרי העיסוק בשם ובעתיד של ארז והאזובים, אוכל כעת לצלול פנימה
לתוך האלבום, להווה. האזנה ראשונה ל"השני" לא הפילה אותי
מהכיסא. רוק פשוט בדרך כלל, עם הופעות אורח (מעטות מדי) של
כלים לא רוקיים, כמו למשל הסולו עוד המרשים ברצועה האחרונה,
"הפיצוציה של טשרניחובסקי". מלבד העוד, אפשר לשמוע גם בללייקה
ויוקליילי, חליל אפריקאי וצ'מבלו, אך בכללם הם לא מביאים
לשינוי כללי המשחק, אלא רק צובעים מעט את אלבום הרוק הזה. ככל
שהאזנתי לאלבום יותר, כן גיליתי את כוח המשיכה שלו, שגם ברגע
כתיבת השורות הללו אני לא בטוח שאוכל לשים עליו את האצבע
בדיוק. אחרי ההאזנה השנייה כבר הרגשתי שמדובר באלבום מעולה
הודות לביצועי הרוק הפשוטים והרכים למראה, המקפלים מאחוריהם
נשיכות בדמות גיטרה מובילה שמשתמשת באפקטים בכף מדידה, ובדמותם
של טקסטים פצועים ופוצעים, לא בסכין גדולה, אך בשריטות
ציפורניים. אולי השילוב בין העיבודים שהולכים לפעמים על קצות
האצבעות לבין הטקסטים הלבושים בבגדי עבודה גסים ובנעליים
כבדות, הוא שהופך את האלבום כולו ליצירה לא רגילה, מושכת
ומסקרנת.
הרצועה הפותחת את "השני" היא השיר "פג תוקף" מאת רות
דרורי-בינדר. הקריאה בשיר - "הלו, פועלי העולם, התאחדו כבר" -
מבטאת את השינוי והקושי הרב בחיי פועל בימינו. מהקריאה
המרקסיסטית הברורה, זו עם סימן הקריאה בקצה, נותרה כעת בקשה
שבורה שלא ברור כבר מי הנמען ומי המוען שלה. הלחן והעיבוד
יוצרים מעין שיר פולק-רוק אמריקאי רך ונעים. הניגוד בין הטקסט
לעיבוד מבליט את חוסר האונים המעמדי (אולי מול התרבות
האמריקאית) והוא סימן ראשון לכוח הגדול של ארז והאזובים.
ההמשך שומר על קו קבוע של עלייה מתונה, עם עיבודים ולחנים
שנעים בין פולק-רוק לבין רוק מתקדם עם השפעות ערביות קלות.
בשיר "לבי", ארז מקונן על אהובה שנסעה לאמריקה ולא חזרה. כמובן
ששם האהובה, ליבי, זורק את המאזין מיד לר' יהודה הלוי והשורה
האלמותית שלו: "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב". הניגוד מתעצם עם
קטע מעבר מפתיע במקצב ערבי של שבע שמיניות וחזרה רכה לסיום
השיר. שירים כמו "לחם", "שלום" ו"מראשי הציונות" מוסיפים לקו
הכללי של האלבום, דהיינו שילוב בין טקסטים פשוטים ונושכים לבין
עיבודים מתונים. כל העסק נבנה לקראת סיום דרמטי יותר בשתי
הרצועות המסיימות את התקליט - "גן השבילים המתפצלים"
ו"הפיצוציה של טשרניחובסקי". "גן השבילים המתפצלים" נכתב
בהשראת סיפור קצר של חורחה לואיס בורחס, וממש כמו הסופר
המבריק, ארז והאזובים מנסים ליצור בשיר תחושה של ערעור על
המציאות הנתפסת כנורמלית. הניסיון להידמות לבורחס שהיה אמן של
תעתועי זמן, מרחב ושפה אמנם יומרני מאוד, אך השיר, שאינו קל
לעיכול גם לאחר כמה האזנות, מעניין. האזובים לא היססו לשלוף
טריקים אלקטרוניים מהכובע בשלב הזה. השימוש במגוון אפשרויות
ההפקה יוצר שיר רוק מתקדם עם נגיעות פסיכדליות ברמה גבוהה.
אחרי ההברקה הזו, שנשמעת אולי תלושה מהקודמים לה, בא השיר
הנועל את האלבום. "הפיצוציה של טשרניחובסקי" עושה סגירת מעגל
לכל האלבום, כאשר בסיפור יש שילוב בין ריאליזם צרוף לבין
פנטזיה, והעיבוד המוזיקלי הוא פשוט ואנרגטי, לא מעמיס על האוזן
יתר על המידה ומכבד את הטקסט. השיר מדבר על פיצוציה שכונתית
שהבעלים שלה נקרא טשרניחובסקי בפי תושבי השכונה. "אולי קראו לו
שאול, אולי הוא מת מזמן", שר ארז. טשרניחובסקי מוכר סיגריות
בודדות ומיד מכריז שהן מטאפורה לאיך שגם אותנו מוכרים וקונים
בבודדים. קשה לדעת אם הדמות הזו אכן קיימת, אך התמונה הנוצרת
בשיר נוגעת ללב וחותמת אלבום בכורה משובח.
הפלגתי לדבר בשבחיהם של ארז ואזובי הקיר ואני מקווה שההצלחה לא
תהיה בעוכריהם. החיסרון הגדול שאני מזהה כרגע בלהקה הוא עודף
המודעות שלהם. הם מודעים היטב לכך שיצאה תחת ידיהם יצירה שקולה
ומדודה, מופקת לעילא ולעילא. אני מקווה שהדבר לא יפגום בנכונות
העתידית של הלהקה לחפש אתגרים חדשים, לפעול בצורה אימפולסיבית
יותר, רוקית יותר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מארס זה לא רק
בשש בש






אל יווני
מתוסכל.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/9/07 7:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רמון זיו-אב

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה