אני חולף ליד הפרח שלי מדיי יום אך הוא אינו מחזיר לי באותו
המטבע.
עומד הוא שם, דומם, שותק, ליבו פרוש לכוכבים.
אני מטפח אותו, משקה, מלטף, שר שירי ערש שמעולם לא שרו עבורי.
והוא עדיין בשלו, לא פוצה פה בעדי.
והרי הוא פרח, ואני דמוי-אדם.
ויש לו זרועות ורגליים, אך הוא לא משתמש בהם.
וגבעולו משמש לו כחוט השדרה בין הגוף למטא-פיזיות הססגונית
שמעטרת את מחשבותיו.
ואילו אני, דומם, משותק. עונה רק כשפונים אליי.
ליבי גרוס עד אפר הגופות השסועות.
מי הוא האדם ומי הוא הפרח?
נראה כי שנינו קמלים.