אדם הולך לו. מאתנו, או לעולמו. ובאחת, ולאחר מכן בהדרגה, הוא
מתגלה בפנינו, כפי שלא ראינו, לא הערכנו כשחלקנו את חייו כשהיה
עמנו.
עובדת היותו קיים האפילה על מה שהיה בו. לא ראינו בו כי ראינו
אותו. הוא הסתיר את שחי בו.
התווית של מה שגילם עבורנו: בעל, אב, אחות, מאהב, ידידה, אם,
בת וכו' - הסתירה את האדם שבו.
היינו עסוקים בתגרנות אישית. ניהול הפנקסנות של עוולות
וחשבונות ישנים דחק את הערכיות של עצם קיומו, ייחודיותו
ומשמעות קיומו עבורנו - אל מחוץ לשטח השיפוט על האיכות
והערכיות האמיתיים.
שקענו בביצה של חשבונות אישיים.
או אולי היינו קרובים מדי; כשאדם חי עם תמונה כשאפו נוגע בבד,
אין הוא רואה מה מצויר בה.
יום יום, שעה שעה, רגע רגע - אנו לוקחים כמובן מאליו את
הקרובים לנו, ולקחת כמובן מאליו זה לא לקחת בכלל.
ואז יום אחד הוא איננו. לתמיד, לא יחזור. ואז באחת, הוא מופיע,
כפי שלא היה עבורנו במשך כל הזמן שהיה עמנו; חי מאוד, ייחודי
מאוד, ברור מאוד. ברור מי הוא, ברור מה חי בו, ברור מה ייחודי
בו, ברור מה היה עבורנו.
רק כשהלך - הוא מגיע. רק כשהוא כבר איננו, הוא ישנו.
כמה מוזר; כדי שנוכל לראותו באמת, הוא היה צריך ללכת.
ההעדר הפיזי מגשים את הישנות הנפשית.
מאוחר מדי.

גבריאל רעם. 14.8.2007