טלוויזיה נדלקת, אחת-עשרה בממיר.
"ערב טוב וברוכים הבאים להגרלת הלו..."
"נראית לא רע, העירית ענבי הזאת" אתה אומר לעצמך.
"בכיף הייתי מעביר שם איזה..."

ופתאום אתה נזכר.

רגע... זה היום?!
פאקינג שיט, זה היום...
ה-50 מיליון - זה היום!!!

הטופס שוכב לו להנאתו בארנק הסקוץ' המתפרק שלך.
ארנק סקוץ' בד"כ מעיד על העובדה שאין בו שקל, ואתה מהווה הוכחה
לא רעה בכלל לכל התיאוריה הזאת.
אתה רץ להביא אותו כשהקוזינה מתחילה להקריא, ולאט לאט אתה חש
את רוח הקודש חודרת לה הישר אליך לסלון.

מספר ראשון... פגעת. ("יאללה, אם ירצה השם...")
מספר שני... קיבלת. ("ישתבח שמו, אמן סלע...")
מספר שלישי... לקחת! ("מניח כל יום תפילין, באמא!")
מספר רביעי... נכנס! ("חוזר בתשובה, בדודה!")
מספר חמישי... כן!!! ("ברוך-אתה-ה'-הגומל-לחייבים-טובות...")
מספר שישי ... שפשף ת'עיניים, חבוב. אתה בפנים. ("וואי...")

ואז... המספר הנוסף.
אתה מסתכל על התקרה המתפוררת, מביט לאלוהים טוב טוב בלבן של
העיניים, ומבהיר לו שזהו:
אם הוא שם, כדאי לו מאוד להתחיל לתגמל את החסיד מספר אחת שלו -
זה שצם בכל יום כיפור (שני, לסירוגין) ובחיים, אבל בחיים לא
נוסע בשבת.
טוב, חוץ מלבלומפילד.
לבלומפילד מותר.

הבלונדה מקריאה את הנוסף ואתה משוכנע, אבל משוכנע שאתה חולם.
כאפה לראש.
כן, זה כואב.
וגם הצביטה. כואב... ראס-בן-אמו כואב.

תוך שבוע של הסדרות בנקאיות מתחיל המסע עליו תמיד חלמת.
המסע בו אתה משיג כל מה שאי פעם רצית. אז אתה תופס דף ועט
(בינתיים זה הפך לפאלם פיילוט, אבל בוא לא נהרוס את הרצף)
וכותב שחור על גבי לבן את החלום הכי גדול שלך - בראשי פרקים:

- להיות מנכ"ל חברת היי טק של צפונבונים
- לקנות למבורגיני משופרת פיצוצים
- להוציא לכולם ת'עיניים עם וילה בקיסריה
- לטוס לטיול מסביב לעולם (ובחזרה)

יותר מזה אי אפשר לרצות.

אתה מסתכל טוב על הרשימה.
רגע... בשביל מה אתה צריך את הקטע עם המנכ"ל?  
פגישות, ישיבות, אחריות, כאב ראש... עזוב אותך.
הרי יש לך את הכסף.
מחק, מחק את המנכ"ל. מה נשאר לנו?

- לקנות למבורגיני משופרת פיצוצים
- להוציא לכולם ת'עיניים עם וילה בקיסריה
- לטוס לטיול מסביב לעולם (ובחזרה)

הלמבורגיני - עניין של שיחת טלפון.
אבל בגלל שמדובר ב-33 אחוז מהחלום הרטוב שלך -
עשית מזה עניין של יום שלם.
אז נסעת לסוכנות, והזמנת במיוחד למבורגיני דיאבולו. אדומה.
עם כל התוספות. גם המיותרות ("מחזיק מקלות גולף בתא מטען?").
ובגלל שגם השחורה מגניבה - לקחת גם אחת בשחור.
"תמיד טוב שיש אחת ספייר", אמרת.
באמת טוב.

המשכת אל הווילה. גם כאן מדובר בעניין של שיחה, אבל היי! אתה
לא בחור פזיז!
אז אתה נוסע לקיסריה (בלמבורגיני האדומה, כאילו?)  ובוחר את
הוילה עם הנוף הכי יפה, הבריכה הכי גדולה ומגרש הגולף הכי
מפואר - לא כי אתה באמת צריך אחד, חס וחלילה, זה פשוט הולך ממש
טוב עם הסטנד מקלות גולף ששוכב לך בבגאז'.

מסביב לעולם... איזה חלום, הא?
רגע רגע, אבל אתה הרי לא עוד-איזה-בחור שיטוס כל הדרך לחו"ל רק
בשביל להירדם במוזיאונים מאובקים, לנחור באתרי תיירות
גריאטריים ולבהות בקרנף מטיל את מימיו.
לא לא, אתה הולך ישר אל הטופ - חותך לארה"ב ושורף שם חודשיים,
קואסט טו קואסט. ובין לבין אתה מוצא עוד ועוד דברים שתמיד
רצית, וקונה את כולם - בהינף מסטרקארד.
החיים הטובים.

אחרי חודשיים אתה נוחת בארץ הקודש וחוזר הביתה.
טוב, לא "הביתה" במובן של הבית הקטן והחמים בכפר סבא, אלא
"הביתה" הישר אל תוך מפלצת הבטון בקיסריה - זו שרכשת במיטב
כספך.
אתה מתחיל לפרוק את התיקים ופתאום מבין:
השגת את כל מה שרצית.
סימנת וי ענק על כל דבר שאי פעם חשקת בו.
סיפוק אדיר ממלא אותך לבדיוק שלוש שניות, ופתאום הוא מתחלף
בתחושה אחרת. לא נוחה.

שיחקתם פעם במשחק מחשב? טוב, בטח ששיחקתם, אתם חנונים שקוראים
את הסיפור שלי בבמה חדשה.
בכל מקרה, בכל משחק מחשב יש צ'יטים - מין קודים כאלה שאתה מקיש
והם נותנים לך הכל:
כל הנשקים. אינסוף תחמושת. ים של כסף. אפילו אל-מוות.

הבעיה הגדולה היא שכל מי שמשחק עם צ'יטים - יוצא מהמשחק תוך 5
דקות.
הוא פשוט לא כיף יותר. אין לך שום מטרה שמובילה אותך - נשק
מתוחכם שתרצה להשיג, אויב אכזרי שרק במאמץ תוכל להביס, או
מזוודה עם כסף שתעזור לך לעבור שלב.
יש לך הכל, אז אתה פשוט לוחץ אסקייפ.

"רגע, רגע" אתה אומר לעצמך.
"על מה אני מדבר? הגשמתי את כל החלומות שלי! והרי, כסף זה לא
הכל בחיים... יש לי גם חברים!"

אז אתה פותח את המשיבון ומוצא בו 628 הודעות, מכל בנאדם שאי
פעם נתקלת בו ברחוב.
איך הם יודעים שזכית, אתה שואל. שאלה טובה, שרלוק.
הרי רוב האנשים שאני מכיר מכפר סבא רוכשים, בשלב כזה או אחר,
וילה מפוארת בקיסריה ופעמיים למבורגיני דיאבולו.
אידיוט. מה חשבת לעצמך. פה זה לא ארה"ב.
שמועות רצות פה יותר מהר מילד אתיופי בקריז.

מהר מאוד אתה מגיע למצב בו חצי מהאנשים סביבך - מתחברים אליך
רק בגלל חשבון הבנק המנופח שלך, ואת החצי השני (ההוא, התמים) -
אתה מעיף לקיבינימט, רק כי אתה משוכנע שגם הם אחרי הכסף.

פתאום דפיקה בדלת.
המאבטח שלך פותח אותה ובצד השני עומד מר אלפסי.
מר אלפסי איש עסוק מאוד, והזמן שלו קצר. הוא מבהיר לך בצורה
שאינה משתמעת לשתי פנים שהאנשים בחוץ - הם רעים.
הם גונבים, שורפים, רוצחים ואונסים. הם פשוט חיות אדם.
אבל הוא, לעומת זאת - הוא פה כדי לעזור לך.
כדי להגן עליך, על המשפחה שלך, על הנכסים שלך,
על אחותך הקטנה שהולכת כל יום לבית הספר מבלי שאף אחד ייכנס בה
עם האוטו לגמרי בטעות. מר אלפסי יכול למנוע מטעויות כאלה
לקרות. להיות המלאך השומר שלך.
כל מה שהוא רוצה - זו פיסה קטנה מהעוגה. זכית ב-50 מיליון?
תן לו בסה"כ 2  - וקנה לעצמך שקט נפשי ואיכות חיים של ממש.
לחודש ימים בדיוק.

אז אתה נותן לו. והזמן חולף.
ועם הזמן 2 הופך הופך ל-4,
4 הופך ל-8, וה-8 הופך ל...? נכון, 16!
סוג של סדרה חשבונית עם נטיות הרסניות.
ומה תעשה? לא תשלם? ואיך תירדם בלילה כשיודיעו לך שמצאו את אמא
בתעלה בדרום תל אביב? שלם לו, חבוב.
שלם ומהר.

ואז, ביום בהיר אחד, אתה מוצא את עצמך במצב מעניין:
החברים כבר לא איתך - כי באמת קשה לחיות עם חבורת כלבלבים
שקופצים אחרי כל שעון ורסאצ'ה כאילו היה מזהב.
הכסף אצל אלפסי - שבסופו של דבר שורף לך את הבית (כי לך אולי
נגמר הכסף, אבל אותו זה באמת, אבל באמת לא מעניין).
והשאיפות? בשעה טובה - קנית לעצמך אקדח "ברטה" מצופה זהב ("כמו
של ג'יימס בונד!"), ובזאת השלמת בהצלחה את הרכישה של כל פריט
אפשרי אותו אי פעם רצית.

אז אתה פשוט לוחץ אסקייפ.

-בום-