השמש לא הקיצה היום, היא החליטה פשוט לא להתעורר.
היא לא רוצה להאיר את עולמי,
היא אינה מוצאת סיבה לעשות כן, ובצדק.

היא יודעת, יודעת הכול, השמש.
רואה ומרגישה,
יודעת שאין טעם להאיר,
אין טעם לצבוע את העולם בכל צבעי הקשת.

היא יודעת כי לה כדאי לעזוב הכול באפלה,
תחת צל כבד של עצב.
מבינה כי ראוי להשאיר אותי כפי שאני,
מכורבלת מתחת לשמיכה השחורה,
לא רואה,
לא שומעת,
מנותקת.

היא מבינה את רצוני להיעלם,
לא מתנגדת,
תלך להאיר את עולמם של אחרים,
אחרים שלא צובעים את שמשם בדם.

עכשיו אני כאן,
אישה קטנה בערפל גדול שאופף אותי מכל עבר.
באור שמים אפורים אני שוכבת  ובוהה, מחכה לסוף.
השמש לא תאיר יותר לעולם.