ירדה העלמה אל הפלג,
גם האפרים נעמו לה.
שלמתה הכרוכה לירכיה,
בידה אחזה נעליה.
ההדס שעל גדות החזרן,
ריחו זרע למרחוק.
התור קולו לשקט רטן,
רק דג הזהב עוד ישתוק
ביער רעב הזאב,
הסבתא תבשיליה רקחה,
וכיפה אדומה, הילדה התמה,
אגדה רקמה עד כאב.
ההיכל כבוי האורות,
כאש התלקחו אורותיו.
רק נעל עקב על אותן מעלות,
לנסיך ציפתה לתקוותיו.
עמי ותמי עדיין נסים,
אי מי יעצור מנוסתם.
הברון מינכאוזן כאותם הניסים,
לא יחדל, לא יגווע, לא ייתם.
ואנו המנסים אגדות להחיות,
וזאב של "אין זו אגדה",
איננו יודעים כבר מה לחיות,
האם בקסם, באגדה,או הרפתקה. |