זה היה מקום אפור, על גווניו השונים. ויבש. הרצפה הייתה מבטון
ובדרך כלל קרה.  גם הקירות היו אפורים, וגבוהים. לפעמים הם היו
כל כך קרובים שיכולתי לגעת בשני הקירות המנוגדים בידיים
פרושות, ולפעמים כל כך רחוקים שהיו כמעט בלתי נראים, אבל הם
תמיד היו שם.  ותמיד היה ערפל. ערפל יבש כזה, מחניק. כמו אדים
מקרח יבש שבמבט ראשון הוא נראה קר ורטוב ומזמין, אבל כאשר
נגעת, היד נדבקה. ואני ישבתי שם, חיכיתי. יכול להיות שחיכיתי
דקה, שנראתה כמו נצח, ויכול להיות שהייתי שם נצח, שהרגיש כמו
דקה. מושג של זמן לא היה קיים אצלי.
וגם היה שם מחשב. הוא פשוט היה שם, עם השולחן והכסא. יכול
להיות שהוא תמיד היה שם, ויכול להיות שהוא פשוט צץ לו, יש
מאין.

בשעות הערנות שלי נהגתי לשבת ליד המחשב, ולהתכתב  במסנג'ר עם
אנשים מכל הסוגים והמינים. היו לי מכרים בכל מקום, כמעט מכל
מימד. היו לי 2 אנשים ברשימה ממימד ע', אפילו שמחשבים שם הם
בין רשימת הפריטים הלא חוקיים, איפשהו בין ספרים לטלביזיה. גם
הצלחתי לפרוץ את אחת המערכות של מימד ה', ולהוריד כמה שירים.
ככה שלא שעמם לי. רק בהתחלה, קצת.

לא היו לי מבקרים. אף פעם. בעצם, אף פעם לא ראיתי יצור חיי
אחר, חוץ מברשת המידע האינטר-מימדית, כמובן. פעם אחת חשבתי
ששמעתי איזה קול מלמעלה, בסוף הסתבר שזה סתם היה פיוז שנשרף לי
במסך. מאז הוא קצת דפוק, אבל אני עדיין יכולה לראות את רובו.
גם חלומות לא היו לי הרבה. רוב החלומות שכן זכרתי, היו על
מקומות ששמעתי עליהם מאנשים ברשת. שדות הברזל של מימד ח', הרי
החשמל הסטטי במימד ד', שמרוב מתח השיערות על כל גופך נעמדות,
ולפעמים אפילו נתלשות, עדרי הדודואים שמתרוצצים להם ביערות האש
התמידית במימד יה'.... כל הדברים הנפלאים שאף פעם לא אראה, חוץ
מבחלומות.

פעם אחת, שוטטתי באתרים הקשורים למימד ב': אחד המימדים הידועים
והמפורסמים ביותר. לא הייתה פעם שנכנסתי לדף חדשות ולא קראתי
על הכביכול קנוניה חדשה, או על הקונספירציה היומית. עונש מוות
היה אחד מאירועי הpayperview הנצפים ביותר, וקרו בקצב של עד 15
פעמים ביום, בערים הגדולות. זה הצחיק אותי לפעמים. הם הורגים
שם אנשים שרוב הסיכויים שהם חפים מפשע, כשלי אין אפילו נפש אחת
לדבר איתה פנים מול פנים. שקלתי פעם לשלוח להם אי מייל שישלחו
את כל הנידונים אלי. אבל בסוף לא שלחתי מעצם העובדה הפשוטה שלא
ידעתי איפה אני. שלא לדבר על איזה מימד. עד כמה שידעתי אני
יכולה להיות באמצע עיר סוערת או באמצע ג'ונגל. זה לא ממש שינה.


בכל מקרה, בעיתון הכי גדול של מימד ב', "קונספירציה היום", ממש
ליד מדור מזג האויר, (שדרך אגב היה שם ללא כל סיבה מיוחדת, כי
לפני כמה מאות שנים הפראנויה דה ז'ור הייתה "גניבת חמצן",
והממשלה הקימה כיפות זכוכית משוריינת ענקיות מסביב לכל הערים.
כמובן שמיד לאחר סיום הבנייה הוצא הוגה הרעיון להורג, מחשש
לעריקה ומכירת הפטנט,)  נתקלתי בכתבה קטנה שתפסה את עיני.
הכותב היה עריק, מסתבר, שבאומץ ראוי לציון יצא נגד הממשלה
והכריז שהוא רוצה לטייל ביקום: לבקר בכמה שיותר מימדים, לראות
כמה שיותר דברים, וללמוד על החיים מנקודות מבט שונות, לא משנה
כמה קונספירציות  יש שם. נדלקתי. כל מה שאי פעם ביקשתי לעצמי
היה פשוט לצאת ולראות דברים. לצאת מהערפל היבש, מהקירות
הקרובים-רחוקים, לנשום אויר ולהוציא, ולדעת שאפשר להמשיך, לא
משנה לאן, ולא סתם ללכת  במעגלים אין סופיים... ואולי גם איזה
ביסלי בצל או משהו, אם אפשר.
בהיתי באוסף המספרים המוזר בקצה השמאלי התחתון של המסך שלי אני
לא יודעת כמה זמן, וחשבתי כמה נפלא היה אם יכולתי לדבר עם הבן
אדם. רק קצת. לחלוק את החלום שלי עם מישהו שיודע כמה זה קשה,
ומוכן להתמודד עם כל המכשולים לא משנה מה המחיר.
לפי תפיסת המציאות שלי, לכל האנשים ביקום יש מסנג'ר. זאת
אומרת, שלא מן הנמנע שגם לבחור שכתב את הכתבה ב"קונספירציה
היום" יש חשבון משתמש. ואם אכן כך, לא תהיה שום בעיה לפרוץ
למערכת העיתון ולגלות את שמו המלא.
שום בעיה my ass....

ניסיתי וניסיתי וניסיתי, ולא הלך. עברתי על כל הסיסמאות שאני
מכירה, כל הקודים, כל תאריכי הלידה של כל מי שאי פעם עבד
במערכת העיתון, וכלום. אפילו ביקשתי מחברי חובבי המחשבים
שינסו. אחרי קצת-הרבה הרבה-קצת זמן קיבלתי הודעה במסנג'ר שבה
הייתה כתובה הסיסמא למערכת העיתון. בלי שם משתמש, בלי כלום.
החלטתי לא לחקור לתוך זה יותר מדי ומיד נכנסתי למאגר המידע של
מימד ב'.
צ'יק צ'ק מצאתי אותו, ואפילו תמונה! חככתי בדעתי האם לשלוח לו
הודעה.... מה הוא יחשוב עלי? האם הוא ירצה בכלל לדבר איתי?
ואיך אני אסביר לו שפרצתי למערכת עיתון במיוחד כדי לדעת מי הוא
בלי שיפחד?

שאלתי את עצמי כל כך הרבה שאלות שממש התחלתי להתחרט. בחיים לא
קראתי משהו שנגע בי כל כך. ואפילו לא ידעתי למה... חשבתי פשוט
לעזוב את כל העניין ולהוציא את המחשבות על יציאה מהראש. גם ככה
אין סיכוי שזה יקרה. עדיף שאני פשוט אחזור לחכות, אני צריכה
להשלים עם הערפל והקירות ולהודות בעובדה שפה אני נמצאת ופה אני
אשאר. וניסיתי. באמת שניסיתי. בפעם הזאת, לראשונה מאז שאני
זוכרת את עצמי, כיביתי את המחשב.

לא הצלחתי להירדם. כל פעם שעצמתי את עיני צצו בראשי מחזות
זוועה שהכריחו אותי לפתוח את העיניים כדי שיעלמו. ראיתי נשים
זקנות הולכות במעגלים עד שהם נרקבות, שמעתי קול קורא לי
מהערפל, מכל הכיוונים, ראיתי מחשבים עולים בלהבות, ובכיתי.

הדלקתי את המחשב, התחברתי, נכנסתי ל"חיפוש משתמשים", וכבר
בחיפוש הראשון מצאתי אותו. על החיים ועל המוות....

"היי"
"היי"
"מה המצב?"
"הכל טוב, ואצלך?"

הצלחתי! התחלתי לפתח שיחה! אחרי 5 דקות של שיחה כמעט נעצמו לי
העיניים מעייפות... יותר מדי מחשבות ליום אחד. מיד לאחר שהוא
הוסיף אותי לרשימה שלו, ואני אותו, והבטיח לי שהוא יהיה און
ליין גם מחר, נשכבתי לישון.

כשקמתי הרגשתי יותר טוב. הקפה כרגיל היה ליד המקלדת, וגם
הסיגריה. (אל תשאלו אותי איך, הם פשוט היו שם, תמיד מלאים. עוד
אחד מהדברים שהיו במימד שלי שגרמו לי להרגיש קצת פחות
מקופחת.)
לא ממש להפתעתי (כי אין לי חיים), היו לי 38 הודעות שלא נענו.
אחלה, לפחות ימלא לי קצת  את העולם. כאשר הסינון הריטואלי
הסתיים שמתי לב שאחת מההודעות שלא נענו הייתה ממנו... ממנו...
ממנו?... לקח לי קצת זמן להיזכר שכל מה שקרה לפני שישנתי לא
היה חלום. לקחתי שאיפה ענקית מהנובלס וקראתי את ההודעה.
העיקרון היה שהוא הולך לנסות לברוח מהמימד שלו, ושהוא יצור
איתי כבר קשר אם/כשהוא יצליח. שבאמת מצאתי חן בעיניו ושהוא
רוצה עוד לדבר קצת. עם המזל הנאחס שלי הוא כבר היה אוף ליין...
אז חשבתי שזהו, מחר הוא ימות לעיני כל מימד ב' בפייפרויו ואין
לי מה לעשות.
אז חזרתי לשגרה.

מאז שקמתי הערפל נראה לי הרבה יותר דחוס... ומלא... והוא זז
באופן יותר מהיר מהרגיל, אפילו שלא הייתה רוח.
במשך כמה זמני ערנות דברתי עם אנשים, אכלתי, קראתי... כל
הדברים הרגילים.
עד...
ממש לפני שנרדמתי שמתי לב לאור הכתום המהבהב הזה בזווית העין
של "הודעה חדשה".... בכל זמן אחר זה בטח היה כל כך מעצבן אותי
שפשוט הייתי מסתובבת ומכריחה את עצמי לחזור לישון בלי לקרוא את
ההודעה, אבל הפעם הייתה לי הרגשה שזה חשוב...
רצתי למחשב, והקלקתי על ההודעה. זה היה הוא.

עד כמה שהצלחתי ללמוד מהאינטרנט (למרות שיש גם הרבה דעות
שיטענו אחרת), רוחות לא יכולות להשתמש באיי סי קיו, מה שאומר
שהוא לא מת!
מסתבר שבאותו לילה לפני מי-יודע-כמה-זמן הוא התגנב לתוך המאיץ
המימדי של מערכת האוניברסיטאות של מימד ב'. טוב, אוניברסיטאות
זה לא ממש מילה נכונה... מלמדים שם רק עריכת דין.... אבל אני
סוטה מהנושא.
אז הוא התגנב למאיץ המימדי וכיוון את המד למימד לו'. מקום דתי,
שמוציא אנשים להורג רק באשמת כפירה. והם גם לא משדרים את זה
בטלביזיה. הוא דיי התמסד שם, הכל היה נורא רוחני ורגוע, בדיוק
מה שהוא היה צריך; לפי מה שלמדתי מהאינטרנט של מימד חרא' זה
היה כמו מימד שכולו התנחלות אחת גדולה.

בכל מקרה, במשך המון זמני ערנות דיברנו. הוא תמיד היה שם
מהקימה שלי ועד הזמן שהלכתי לישון שוב. היה לי ממש כיף לדבר
איתו. פיתחנו ידידות דיי קרובה ולזמן כלשהו הערפל נראה לי קצת
מדולל... שקוע... שקוף...
יום אחד, אחרי המון-מעט מעט-המון זמן של קיטורים וניג'וסים על
למה אני לא יכולה לבוא לראות אותו, נשברתי וסיפרתי לו את כל
הסיפור שלי.
בהתחלה הוא היה בשוק. הוא בחיים לא שמע על המימד שלי. או אפילו
משהו שדומה לו...

"אז את בטוחה שאת לא יכולה לצאת משם?"
"אני תקועה פה כל החיים שלי, יא מפגר! כן, אני בטוחה..."
"טוב... אהמ... אז תקשיבי... יש לי משהו להגיד לך..."
"שוב פעם אתה רוצה שאני אנסה לשבור את הקירות עם הכיסא? ראבאק!
זה לא הלך ב5 פעמים האחרונות וזה גם לא ילך הפעם!"
"לא... לא זה..."
"תגיד, מה איתך היום? אתה מגמגם... לא בטוח בעצמך... ממתי
נעשית שבלול?"
"אני אוהב אותך."





"מה?"
"אני אוהב אותך."
"מה?!?!?!?"
"א-נ-י  א-ו-ה-ב א-ו-ת-ך-!-!-!"
"תגיד לי, אתה ממש מטומטם או סתם חסר התחשבות???"
"למה?"
"אני באמצע שום מקום, אין לי שום דרך לחבק אותך, לנשק אותך,
ולהגיד לך בפנים שגם אני אוהבת אותך! וזה אוכל אותי מבפנים יא
מניאק!"
"אני בא להוציא אותך."
"חסר לך. אתה או תמות בדרך או סתם תשתעמם ותחזור הביתה. אני
מעדיפה להשאר ככה. אולי עוד נחזיק קצת."
"ביי"
"רגע!"


מאוחר מדי. אוף ליין. עישנתי עוד סיגריה, בכיתי קצת, והלכתי
לישון. הקירות היו קרובים מאי פעם. והערפל עד התקרה.

אחרי אלוהים יודע כמה זמן קיבלתי עוד הודעה ממנו. הוא אמר שהוא
השיג איזשהו מידע לגבי המיקום המשוער שלי, ושהוא יהיה איתי
במהירות המירבית.

זה לא יקרה, הוא ימות. ואני בחיים לא אצא מכאן. אולי הנכד שלו
ימצא את השלד שלי פה עוד מאה שנה... זה יהיה נחמד... שיהיה
קבר... לפחות שיהיה בחוץ...

ומה אם זה כן יקרה? והוא לא ימות? ואני כן אצא מכאן? ואולי
הנכד שלנו יחזור לפה כדי לראות איפה סבתא גדלה? זה יהיה
נחמד... שתהיה משפחה... ושתהיה בחוץ...

לפני השינה שמתי לב שכבר לא היה ערפל. והקירות היו נורמליים
שוב. ועלה ירוק שלא היה שם קודם בצבץ מבין 3 מהלבנים. והמסך
הלך פייפן לחלוטין...

נרדמתי.