לא יכול להיות שבתקופה הזאת הים כחול יותר,
אבל אני נשבעת שהוא כן.
כאלו הדברים מקבלים גוון קיצוני יותר.
אתמול הלכתי במקום הזה פעם ראשונה (?)
והיה לידי איש גבוה
והלכנו לבד וביחד
והיה לי נעים.

גילתי את המבוכה.
זה מביך אותי להודות
שאני מובכת יותר.
מובכת כשמישהו נכנס לטריטוריה שלי ומשאיר בה עקבות.
הגוף שלי כבר לא שרותיים ציבוריים
אפילו לי הוא נסתר,
מצאתי בי המון מקום להתחבא.
ואני נותנת משמעות חדשה לכפות הידיים,
המגע אחר בתקופה הזאת,
אני אוחזת אחרת בכוס והלגימות שלי ארוכות יותר.

(אם אני אצליח לתפוס את הדיוק של החזקת הכוס,
מספיק חזק כדי לא להפיל  
ומספיק חלש כדי לא לשבור
אני אוכל להחזיק)

וגם שמנגינות הורגות יותר ממלים.
וגם שלהגיד למישהו מה צריך לעשות ברגע נתון
לא תמיד קל יותר מלעשות
אם אתה חיי את האופציה של מה שהיית עושה ברגע הזה
אתה הרבה יותר נזהר כשאתה אומר מה צריך.
יוצאות פחות מילים.  
והרבה יותר אהבה.

וגם שעל אהבה הכל תמיד גדול מידי או קטן מידי
אי אפשר לתפוס את המידות הנכונות.