אני רצה, בורחת ממנה, מרגישה כאב חד בצלעות, וצריבה של יובש
בגרון , אבל לא מפסיקה לרוץ .חייבת לברוח.
והיא רודפת אחריי עם אקדח שחור, שמלא בקליעים שבוודאי יכולים
לנקב אותי לגמרי, ולהשאיר אותי מוטלת בתוך שלולית של הרס עצמי
רחמים, ודם כמובן.

"זוהי כלל לא תפאורה שמתאימה לביצוע רצח" אני חושבת לעצמי,
בזמן שאני דוהרת יותר מהר מהסוס בקרוסלה שבלונה פארק.
אור יום בחוץ, הרחוב הומה אדם, ובכל זאת העובדה היא שאני
בורחת ממישהי לא שפויה, שמחזיקה אקדח.

"תתקשרו למשטרה, הצילו! רודפת אחריי מישהי מטורפת!" , אני
זועקת בקולי קולות, תוך כדי התנשפויות מהירות, שרומזות שלא
נותרו בגופי עוד כוחות לריצה ממושכת . אני מביטה באנשים
שמסביבי, נראה שהם מתעלמים ממני, מביטים לעבר היעד הבלתי ניראה
שלהם בעיניים מזוגגות מן הפיתויים שהעולם טומן בחובו.

אני נתקלת בילדה, היא ניראת כבת ארבע, אולי יותר, אולי פחות,
אף פעם לא ידעתי להבדיל. היא נופלת על האספלט הרותח והמחוספס,
הגלידה עפה למדשאה שליד,הבירכיים משתפשפות ,ולי יש שבריר שניה
להחליט האם אני מרימה אותה, או ממשיכה לרוץ. עדיין מתנשפת,
מביטה אחרונית, המטורפת נעלמה. או שאולי היא מסתתרת?

אני מרימה את הילדה הדומעת, היא מביטה בי בעיניי אגוז גדולות,
ומעניקה לי חיבוק גדול ומרגיע. היא מחייכת ומצביעה לכיוון
שעדיין לא ברור לי, אני עוקבת אחריי האצבע הקטנה שלה, ורואה
שהאצבע מובילה לגלידריה שמעבר לכביש. אני לוקחת את היד שלה ביד
שלי, וקונה לה את הגלידה הכי גדולה שאפשר, עם קצפת וסוכריות
קופצות.

אחר זמן מה, היא שוב מביטה בי באותן עיניים רוויות תקווה,
ובמבט מלא אימה, היא מצביעה לכיוון שעדיין לא ברור לי. אני
עוקבת אחרי האצבע הקטנה שלה, ורואה שהאצבע מובילה לדמות אישה
שחורה שעומדת מעבר לכביש. אני לוקחת את היד שלה ביד שלי,
ומתחילה לרוץ בשאריות הכח שנותרו בי. הגלידה שלה צונחת על
הריצפה בפעם השניה, והילדה מתחילה לצרוח.

אנחנו רצות ביחד כבר כמה דקות, אני מרגישה שהילדה מעכבת אותי,
אבל אני לא יכולה לעזוב אותה. היא כזו קטנה וחסרת ישע, והמצפון
שלי לא מאפשר לי לשחרר את כף היד הקטנה שלה. כמו אשת לוט, אני
שוב מביטה לאחור, ורואה שהרוצחת מצמצמת את הפער ביננו, אני
נילחצת ומתחילה לרוץ עוד יותר מהר.

היד הקטנה נושרת מן היד שלי, והילדה נופלת ונשארת אי שם מאחור.
היא נשארת לשכב על האדמה הקרה, ובוהה בי בעיניים מאוכזבות,
ספוגות דמעות. אני צועקת לה "קומי!!! רוצי!!! בואי!!!", אבל זה
מאוחר מידי. הדמות מתקרבת אליה במהירה ועוקרת לה את הלב, ככה
מול כולם. וכאילו כלום לא קרה, ממשיכה לרדוף אחריי.

אני ממשיכה לרוץ, לא יודעת כמה זמן רצתי ככה, כבר איבדתי תחושת
זמן או מקום. אזל לי האומץ, אזל הכח להילחם, אזל הרצון לשרוד.

אני עוצרת מול הדמות המאיימת ומביטה לה היישר לתוך העיניים.
העיניים  הן עיניי אגוז חומות, מוכרות לי מן העבר, גם האף מוכר
והשפתיים.

"מי את?" אני שואלת בהיסטריה
"מי אני?" ממלמלת בעירפול

"את...ואני....זו...זו אותה אחת!"

אני מתמוטטת, והיא...אני...עוקרת לעצמי את הלב.

וזה הרגע שבו איבדתי תקווה, אהבה ותמימות.