"תפגשי אותי בתחנה." היא אמרה וניתקה בלי לחשוב פעמיים. הדלקתי
עוד סיגריה במחשבה מתי כבר האוטובוס יגיע.
מוזר שאני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו, המחשבות שלי נדדו שוב
צפונה אליו.
"סליחה, מה השעה?" החזירו אותי לאדמה... לא עניתי, התעלמתי
כאילו לא שמעתי וההוא חדל לדבר.
חיטטתי קצת בתיק בתקווה למצוא דבר לעיסוק, תיק בצבע באז' כזה
שאני לוקחת לאחותי בלי שתדע, ותמיד היא דואגת לצעוק מדוע שוב
לקחתי ללא רשותה. הרי היא לא נמצאת, את מי אני אשאל?
האוטובוס הגיע לתחנה אחרי שעה של ישיבה בתקווה שכבר יסיע אותי
לרעש.
היא עלתה בתחנה שלה וכמו תמיד חייכה חצי חיוך, ויצאנו לדרך.
האוטובוס בחר לנסוע בדרך שונה ואני מתחילה לדבר, מילים שתמיד
שאופן מפתיע רק אני יכולה להוציא מהפה שלי.
ירדנו בתחנה והכל רועשים, מוסיקה מתנגת ברקע, נגני רחוב
שמבקשים משהו לא ברור, ספק כסף ספק קהל, ועוברים על פניהם מאות
אנשים בכל יום והם כמו פסל שרואים במקומות מרכזיים, הם נוף, הם
יופי.
"לפתוח תיק בבקשה." דרשו מכולם בכניסה. עברנו בקלות והגענו
להמון חצי מלא, נלחצתי כששקט התבער ומשו השתחרר בי כשהתחילו
התופים לצעוק. שוכבת על הדשא והאורות מפיצים חיים לכל עבר. כבר
לא רואה את הבמה, אנשים הסתערו כאילו אלוהים בכבודו מחכה להם
שם, מחיאות כפיים וצעקות, אמנם לא מהצד של הקהל אך הנגנים ידעו
לשמח.
סינוור אותי האור, שוב אני נודדת בין כולם, נמאס כבר להיות
בעצב כזה בלי כל סיבה, ניתוחי המוח הבלתי פוסקים, שוב חולמת על
משו לא ברור, הפרצוף הזה שלו שדומה למלאך תמיד אצלי בעיניים,
לא יכולה לשכוח... לא אוהבת, פשוט זוכרת.
עשן של אוויר חולף על פני עיני, סוגרת אותן כי צורב, רואה
בנאדם שרוקד כאילו לא איכפת לו מכלום, מצטרפים אליו אנשים,
רוקדים ולא איכפת.
קמנו והלכנו, המוסיקה כבר לא לרוחינו, היא אף פעם לא הייתה.
יושבים בדממה על ספסל, מחכים לכסף, לסיגריות.
כיף לי לדבר ולצחוק, מה עוד אני צריכה? הפלאפון שוב מצלצל,
"בואו לפה." ועזבנו.
באוטובוס השתיקו את זכות הדיבור.
טענו כולם שלא איכפת לי מכלום, ולמה? זה לא כזה קשה. אדם שלא
איכפת לו מעצמו לא איכפת לו מאחרים, לא איכפת לי מה יקרה, אני
אדע לצאת מהמצב המביך, אני אדע להסתדר.
תשמרי על עצמך, הוא אמר, לעולם לא אשכח את המשפט.
אני קוראת ספרים וסיפורים שירים ובדיחות ויש משפטים שלא יוצאים
לי מהראש, מהדהדים בלי סוף.
תשמרי על עצמך, תשמרי על עצמך.

עזוב אותי, בא לי סיגריה.