חיוכה למשמע בדיחותיו מסנוור,
אך מילים פשוטות הוא אומר.
תמימות אופייה אחריו משתרע.
זה ליבו, המתמהמה.

שאלות מציפות את ראשי,
אם זה הוא היה איתי.
אם נתתי את המרב מעצמי.

האם זה קרה לשווא?
אינני יודעת מה הוא חשב,
טבעתי בבריכת היגון.
היו אלה מבטי ההמון.

עיוורת ליופיו של הנער,
מרגישה את חודה של התער.
יושבת שם, שותקת,
קולו מדגדג בבטני,
מחכה כבר לשקט.

חיוכה למשמע בדיחותיו מסנוור,
אך מילים פשוטות הוא אומר.
תמימות אופייה אחריו משתרע.
זה ליבו, המתמהמה.

האם זה קרה לשווא?
הוא כנראה חשב על עכשיו.
ומה יקרה מחר?
יהיה זה בוודאי מאוחר.