החמנייה מרגיש בודד כמו פרח נובל,דרכו עליו שוב ושוב,עד ששקע
בבוץ שלא מצליח להיחלץ ממנו.
הוא חושב שלא מבינים אותו, שלא סומכים עליו. והוא בעצמו
לא יכול לסמוך על אף אחד, בלי לחשוב על מה יחשבו עליו.
הוא רוצה מישהו, כמו הסחלב, חבר גדול ויפה שיוכל לשחק איתו
להיות איתו, לבלות איתו, לספר לו הכל...
הוא רוצה שהוא יתייחס אליו, ולא יתעלם ממנו בשביל חברים אחרים
סחלבים חדשים מהגינה שלו.
רק עייף לו מהכל, מהרוב בחיים שלו. רוצה רק לישון לו בתוך
האדמה ולא לקום יותר, כאילו שום דבר לא קרה.
החמנייה רוצה להיות כמו כולם, אבל הוא שקוע בבוץ, אין לו צבע
מעניין, הוא יודע שמצבעים לא שופטים את היופי, אבל עדיין רק רע
לו ולא מצליח לצאת מהבוץ.
אחרי כמה ימים, הפרחים האחרים שמים לב, שהחמנייה כמעט נרקב לו
בבוץ. מנסים לשכנע אותו להצטרף אליהם. השמש בחוץ תעזור לו
לגדול אבל הוא עסוק בשלו.
קראו לו המתבודד, לחמנייה המסכן.
הסחלבית הסבירה לו שהוא לא צריך להתייחס לכל שאר הפרחים
האחרים.
הוא הבין שיש פרחים אחרים בעולם, שיכולים להוציא אותו מהבוץ,
אפילו שזה קשה.
היא דאגה לו, טיפלה בו, כל יום הוציאה קצת
חלקיקים של הבוץ, לאט עזרה לו לצאת, עד שבסוף הצליח.
הוא אהב את הסחלבית, והיה איתה לנצח,
התעלם מכולם, היה מאושר, הפך לצהוב לא מלוכלך,
פרח לו הפרח, במעלה ההר.
הוא התחיל להסתובב יותר עם כולם, עם חבריו הסחלבים,חמניות
אפילו נרקיסים,כלניות רקפות ואירוסים.
הוא הבין שצריך לצאת לעולם להכיר פרחים חדשים, ולא להיות
בדיכאונות ורחמים עצמיים שרע לו כי אז הוא ישקע עוד יותר
בבוץ.
תמיד תהיה מישהי שיימצא אפילו שייקח לו המון זמן.