"קחי."
הוא הושיט לי מטבע של חמש אגורות.
הסתכלתי בו במבט לא מבין. למה רק חמש אגורות?
"אמרתי לך שמה שאני צריכה הוא יקר הרבה יותר. אני לא בטוחה
בכלל שקיים כל כך הרבה כסף בעולם."
הוא משך בכתפיו. "זה מה שיש לי לתת. את רוצה"?
בהיתי במטבע. אם אני אקח אותו, אני מוותרת על שאר הסכום, על
חלק מהדרישות? הרי מה שיש לי כרגע הוא כלום והסכום שלי מורכב
מהרבה אגורות. אולי אם הוא ייתן לי כל פעם חמש אגורות אני אוכל
לצבור לאט את מה שאני צריכה.
"נו, קחי"!
אל תאיץ בי, חשבתי, קשה לחשוב בבהירות ככה. מתוכי בקע קול
שהכרתי, קולם של המבקשים את טובתי. "וותרי. תבוא הצעה טובה
יותר, מישהו שיהיה לו יותר לתת."
"ואולי לא"?
גם את הקול הזה הכרתי. הוא הפיל אותי כבר בפח. הוא הצטרף למבטו
המפציר, לשפתיו הלוחשות מילים שרציתי לשמוע, לכף ידו החופנת
חמש אגורות ומושטת לעברי.
כל הקולות האחרים נדמו בעת שהושטתי ידי לקחת את המטבע. העסקה
נחתמה.
"את רואה," הוא אמר בחיוך מרוצה, "אפשר להתמקח על כל דבר."
גם עלי. הוא קנה אותי בזול. ואני שווה הרבה יותר.
אני יודעת שאני לא זולה.