עד כה לא כתבתי על אבי, בהמשך ארחיב את הדיבור על ילדותי. אך
לפתע פתאום בא לי לכתוב יצירה זו, משהו קטן אך גדול בשבילי.
מכל ארבעת ילדיו אבי אהב אותי מאד וזה היה הדדי. אולי משום
שנקראתי על שם אימו סבתי. באחד הימים הביא לי בובה גדולה,
הייתה מדברת ועצמת עיניה כשהשכבתי אותה לישון. לא היה קץ
לשמחתי. יום אחד רציתי לשחק עם הבובה אולם היא לא הייתה
במקומה. חיפשתיה בכל מקום, אוי לי מאחורי הדלת עמד אחי הצעיר
ממני והורס את בובתי. הוציא עיניה, תלש שערותיה, ואני עמדתי
מאובנת מול בובתי ההרוסה. לאחר שנים רבות אחי היקר לי מאד
הפתיע אותי בהביאו לי בובה, היא לא דמתה במאומה לבובתי היפה
ולא אהבתיה. מסרתי אותה לילדה קטנה שהתאהבה בה ממבט ראשון. לא
נפרדת ממנה לרגע כך סיפר לי אביה. הכל בא על מקומו.
אך הזיכרון לא נשכח.