ושוב סוף העולם. הכל מסביב מתמוטט. אפילו הכוכבים נושרים מין
השמיים. הכאוס לא מפסיק, אין דרך לעצור אותו. סוף העולם שלה
התחיל. נעולה זמן רב בקופסת אושר מזוייף. נושמת לא נושמת.
נוגעת בשמיים ושוב נופלת. אף פעם לא יציבה, כי בעולם אין
יציבות. שוב דמעות נופלות והיא בחוסר הכרה. מתכחשת לנשימות של
עצמה. רוצה לרוץ, אך נעולה ב"אין יציאה".
אין איש בעולם. אף אחד לא קיים בשבילה. לא צריכה אף אחד, לא
רוצה חברה. מתרחקת מכולם בצעד מעורער. העולם נראה יותר ויותר
מעוות במקום לתקן את עצמו. והיא כבר לא יודעת אם תוכל לצאת מזה
אי פעם. מאושרת כבר לא תהיה. והעולם מסביב קורס. בראשה
מסתובבות מחשבות רבות מדי ואינה מסוגלת להתמקד במה שעומד מולה.
זוכרת שבשנה שעברה הציבה לעצמה מטרה. המטרה הושלמה, השנה נגמרה
בהצטיינות ועכשיו ריק. החלל התרוקן ואין יותר עתיד ולא עבר.
דבר לא קיים עכשיו. ובראשה מחשבה בודדה נשארה תלויה כמו על
חוט.
"זה בסדר לחשוב על הסוף" היא שומעת לחישה. אך אינה יכולה
להסתובב הרי המרחב אינו קיים. ראשה רצה להסתחרר אך גם זה אינו
אפשרי בשבילה. לכודה במערכת שנדפקה ביצור שלה. והרי אמרה לעצמה
שבדידות זה כל כך נורא. אך אנשים באים, נשארים, לוחצים בקיומם.
פתאום שוב לבד נראה כמו תמיד הברירה האידאלית, הבחירה
האוטומטית. רק לברוח מהכל, לעוף. רחוק, מהר, לבד...