השעון שעל הקיר מורה על השעה שלוש לפנות בוקר, אבל הוא עושה את
זה בערך משלשום בצהריים, כך שהפתיח הזה מטיל בספק את כל מה
שיבוא אחריו... אבל זאת שוב אני, ושוב לא מצליחה להירדם, ושוב
ניגשת לחלון ומביטה מבעדו אל אותו רחוב ריק שמלווה אותי כבר
כמה שנים טובות. (טובות?)
השקט מבחוץ מקפיא אותי למרות שאמצע אוגוסט עכשיו, שזו בעקרון
התקופה הכי שנואה עלי בשנה, משהו בכוכבים אני משערת, וכל מה
שעובר לי בראש זה 'אלוהים, לא כתבתי כבר כל-כך הרבה זמן'.
המשפט הזה מתנגן אצלי בראש כמו מנטרה, שוב ושוב ושוב... לא
הצלחתי לכתוב כלום, כלום, כלום כבר כל-כך הרבה זמן עד שאני די
בטוחה שאיבדתי את זה לנצח- את התרפיה שלי, את אחד הדברים
הבודדים שאני אמורה להיות טובה בהם. כנראה שהקדשתי את כל כולי
לדברים יותר חשובים, כמו לשרוד מערכת יחסים למשל, תעודת הביטוח
לחיים מאושרים :) אז למה אני מרגישה על סף גסיסה?
אולי כי מתחת לנסיון שצברתי ומתחת לבגרות לכאורה, עדיין
מסתתרת אותה ילדה בת חמש-עשרה בתוך אותם ארבעת הקירות הסוגרים
עליה בבדידותה, כפי שהיטבתי לתאר אז, כשעוד היטבתי לתאר.
היא לא שונה ממני בהרבה- אותה הפוזה הכמהה ליד החלון ואותם
נדודי השינה, כמו כלואה לה בזמן.
אני רוצה לחזור אליה רק לרגע, להשאיר לה פתק מהעתיד ובו לכתוב
שהכל יהיה בסדר ושתפסיק לדאוג כל-כך הרבה, שתפסיק להישען על
אדן החלון ולבהות החוצה כל הזמן, כי זה יעשה לה עקמת, אז
שתיזהר. שתפסיק לבכות מבלי שאף אחד רואה כי בבוא היום זה יאכל
אותה מבפנים. שתתחיל לדבר כבר ולצעוק ואולי גם למצוא איזה
פסיכולוג טוב, כל עוד ההורים מממנים...
אני רוצה להגיד לה עוד המון דברים נבונים ואופטימיים, שתעמוד
נפעמת ותגיד לעצמה 'וואו, פיוצ'ר מי איז ורי ברייט' או משהו
כזה, אבל אני לא רוצה לשקר לה ולנטוע בה תקוות שווא, כי לא הכל
בסדר ויש לה סיבה לדאוג ווואלה,פיוצ'ר הר איז נוט דאת' ברייט,
אפטר אול. לא מספיק בכדי לפתח מכונת זמן, בכל אופן.
אני מכסה את גופי באותה השמיכה שמכסה אותי כבר שנים והולכת
לישון עם ילדה בת חמש-עשרה בלב, שכלואה לא רק בין קירות אלא גם
אצלי בגוף. אני יודעת שאף פעם לא אצליח להגיד לה הכל ולהזהיר
אותה מהעולם, ומי יודע, אולי זה באמת לטובה. יש לי זמן לחשוב
על זה עד שימציאו מכונת זמן. כן,החלטתי להניח למישהו אחר לשבור
את הראש, ובינתיים, אני תולה מבט אחרון בשעון, עדיין שלוש
לפנות בוקר. כלואה בזמן, כבר אמרתי? |