"צבים מהלכים חרש בחלומי"
אומרת ומרכינה ראש
מכה באגרופייך על חזך
מכה באגרופייך ובטנך רכה,
מתערבלת.

בתאבתנות בולימית קוצרת
ליטופים חטופים לאגו
"לא תכלו לי" צועקת, "לא תכלו!"
ואם לא הרוח הזו.

אך כל אותם מרעיפי חיבה שאספת
מתנדפים ברוח,
קלילים, חסרי משקל
הופכים כבדי שמיעה כמילותייך.
פיך נפער כרוצה לומר דבר מה
אך הוא נתקע, פתוח כמו מצפה,
כמו מתכוון לגמוע איזה דבר חכמה עתיק
או כמתקשה לשאת בנטל,
עייף ומבולבל.

אם פיך יכול היה לבחור
ודאי היה כורע ונסוג זה כבר
אך בסופו של יום כמוך נותר,
מעמיד פני זקיפות אצילית,
לא נרכן, כמו לא היה תלוש ומרוקן,
ואם מישהו היה מבין
כמה שפה יכול להיות מיותם.

שני צבים בחלונך מפנים גבם
ומוסיפים ללכת ואת משותקת.
רק פיך במאמץ עילאי
כנושא שלשלת ברזל עתיקה וחורקת
נפתח כדי סדק ופולט:
"לא תכלו לי, --- לא תכלו..."
וידייך מורמות אט-אט
להכות באגרופים קמוצים
כמו להוכיח

ואם לא הלבד התהומי הזה