נינה היא היתה הילדה הכי ביישנית בכיתה...
כולם תמיד צחקו עליה ולא אהבו אותה. לפעמים היא היתה לא באה
לביה"ס וכל התלמידים ריכלו עליה שהיא מתבישת מהחיצוניות שלה...
למרות שהיתה יותר יפה מרוב בנות הכיתה. אבל אף אחד לא ידע מה
באמת מסתתר מאחוריה.
נינה חזרה הביתה מביה"ס ומיד היתה יוצאת לבחוץ, היא פחדה להשאר
בבית הרבה זמן. היא פגשה את חברתה היחידה מרים, שהיתה בעצם
נערה עיורת. הן הלכו בשביל והן דיברו אחת אם השניה. על הצרות
שלהן וביחד מצאו פתרונות... אבל... היתה בעיה אחת שנינה לא
רצתה לספר למרים. גם לנינה היו המון בעיות, לא קשור לביה"ס.
ועוד בעיות שיתגלו בהמשך כהכי גדולות.
מאוחר בערב חזרה נינה לביתה. היא צעדה לעבר הסלון וליבה
דפק...
רוצים לדעת למה???
היא פתחה את הדלת... ו... "את מאחרת" נשמע קול גבר. ליבה של
נינה קפה במקום... "אבא אני מצטערת בבקשה לא...בבקשה לאאאא!
אני מתחננת..." נפלה נינה לרגליו של אביה... הוא אמר "את
יודעת, זה אמור להיות ככה... יהנה חבר שלי בא עוד פעם לבקר
אותך!" נינה התחילה לבכות "ר...רק אל תרביץ!!!" נינה קמה
והסתכלה על המבט החוקר של אנדרי, חברו של אבא.  הוא תפס בא גב
והצמיד אותה לגופו. נישק ונינה לא התנגדה. היא רק הזילה דמעות
מעיניה...
הוא הרים אותה ולקח אותה למיטה שלה, הוא התחיל להפשיט ממנה את
בגדיה והיא לא יכלה להתאפק ובעטה בו בחוזקה סגרה את חולצתה.
ויצאה מהחדר..."את לא משתנה, המוח הקטן שלך לא התעורר" אמר
אביה של נינה. כאשר תפס את שערותיה הארוכות בחוזקה, נינה ידעה
שזה מה שיקרה ובהכנה לקחה סכין מכיסה וגדרה את שערותיה, היא
רצה לעבר הדלת. ויצאה מהבית. מעכשיו נינה עומדת על שלה.
נינה הלכה לאט לאט בשביל החשוך. ובכתה, לפתע גשם התחיל לרדת.
היא בכתה מחוסר יכולת. והחליטה חת משמעית שהיא לא חוזרת הביתה
יותר. היא הלכה והלכה בחושך, אבל לא הגיע לשום מקום. היא ידעה
שהיא צריכה לעצור וללון במקום כל שהוא... היא המשיכה עד שראתה
בקתת עץ קטנה ובודדה. היא נכנסה והיה לה מאוד קר, היא ממש קפאה
מקור... היא נרדמה בסוף.

בבוקר כשהיא התעוררה היא שמעה את קול אביה קורא לה "נינה!!!
נינה!!!נינה!!!" היא לא ידעה מה לעשות...

המשך יבוא...