מהלומות החמה ואורה לאורך אדמה חרבה זו שילהבו את העפר לכדי
אור יוקד כצבע השנהב בבית הקברות לפילים אשר עליו שמעתי
בילדותי ובדמיוני נראה אפל כאגם נשכח במעבי היערות.
אילו כעת, זכרון זה שב אליי ולובש צורה שונה, דמות אופק חרב
זה. כך נראה בית הקברות כמתריס, האור המסנוור נועץ עיינים,
פוער אישונים במקום לצמצמם, כמוות הדורש שתפקח אותן לפני השעה
היעודה, קורע את המרחב בבוהק תערו.

הנפש מתקמטת, הצער והכאב הופכים לזעם בלתי נשלט. שקט משתרר
בחללו של הלא כלום, המרחב האדיר פולט זעקה חלולה בכל הויתו זו.
ללכת ערירי בדרכים אלו, לרכב על גבי המחשבות אל האופק
העירוני, המרחב אינו קיים. רק הקיום המוצק, זה המתנגש בך
והנוגש על נפשך. ניסיתי למצוא המלטה ממכה נשכחת זו ממכות
מצרים, זו שאטמה ולפתה את לב פרעה. שכרון הכוח שבידי, אשליה
אופטית כי זה אני המסתכל במראה ולא היא בי, הובילה למסקנה
ששנינו עיוורים.

אכן ימים קשים אלו, יש בהם משום זיכוך. בין אלו לאלו דיוקנאות
של צלליות התקבעו באישוניי. הבהייה בשמיים לא עזרה לגשם להוריד
מכבודו, הכחול של השמיים נתגבהה גאוותו. צופה וסובב כול, רק
בלילה נגלה טבעו האמיתי, זה המדמה שהוא הכל ובעצם לא כלום.

בין חטאים קטנים אלו, חסרי חשיבות לכשעצמם, מוטל גופי, רימות
מתגוללות בבשרי, שיכר טוב מזה לא טעמו, מרירות הבשר והתסיסה
האיטית שיבחו כבוד בשרי לפניהם. חפרו בבשרי, ואף העמיקו לחפור
בחיפוש הלחות בגופי מטעם שהבית היה פרוץ לרוחות הקדים ויבש
בשרי. התחברו הן לבשרי והניעו שריריי המנווונים, זחלו כלחישות
חנופה והתרסה מתחת לעורי הנבקע כאדמת המדבר שסביב, לפעמים אף
רואה אני בחרכים שבעורי צל דמותם.

מבטי נודד הלאה.

אוסף דלתות זה שנשקף מחלוני בשעת בוקר יום עגום זה שהחום העז
עוד לא אסף לקרבו דופק על רקתי, הר מלאכותי זה שאספתי בימי
אוני מעלה הבל, כמתנשם ומתאמץ לאסוף לקרבו אויר לקראת הבאות.
מחשבה הבליחה במוחי, כתער נוסף בשרשרת עינויים זו. אוסף דלתות
זה ששקדתי עליו משחר ועד שחר. כול דלת ודלת, קימורה, טבעה,
מקורה, שורשה, ציריה, צבעה, טבליתה. מוטל עכשיו תחת חסדי
השמיים אשר לא יודעים רחמים מה הם.

אכן רחמים מה הם. חמלה או תיעוב והזרה, מפחד הנגע שידבק בך.
אכן השמיים נבונים ויודעי כול. הכלייה  הוא המוצא היחידי של
נגע זה.  מחכה לשעה היעודה. בין אלו לאלו, תשוקות חסרות
מעצורים נובעים מתוכי, מטביעים אותי בסרחוני. הבל פי מתנדף
להבל עולמי.

הר גויות חיות אלו , בית הקברות לפילים של חיי, קם עליי, לדרוש
ראש יוצרם ומכחידם.
נושם את דמי ביומי האחרון.      

 
.