חיים. כן. כן. חיים. מילה כמו כל המילים" אבל עם משמעות שונה
לכל אחד ואחת. בישבילי הם הדבר הכי חשוב בעולם. בריאות וחיים.
כל השאר אפשר להשיג. אפשר להוסיף לזה אהבה-היא אכן חשובה. אבל
בלי בריאות וחיים אי-אפשר להשיגה. אני מסכימה שאפשר להיות בכסא
גלגלים ועדיין להאהוב ועוד הרבה אפשרויות. אבל עם אתה לא
חיי-אינך קיים ואז אינך מסוגל לאהוב.  
כל יום מבחינתי הוא ברכה-כי היתעוררתי בבוקר. זהו דבר היחידי
שהישתנה בי אחרי המחלה. אנני עוד אותה ילדה תמימה שחשבה ש''לי
זה לא יקרה'' ובכל המיקרה המחלה הזאות עפילו בבריאותה הפחידה
אותה.
והיא עדיין מפחידה בטירוף רק עכשיו זה בגלל שאני יודעת איזה
גיהנום צריך להעבור כדי לנצח אותה ולהישאר בחיים. הפחד שמתגורר
בי כרגע זה: האם היא תחזור? (חס וחלילה). ואם יוכל לנצח אותה
בשנית אם אצטרך? האם גוף שלי חזק מספיק כדי לשרוד טיפולים. אני
רק יכולה לכוות שלא אצטרך לברר את זה אי פעם וישאר עד סוף החיי
בצד השני-בצד המנצחת בפעם הראשונה ולתמיד. אחרי מחלה אני יודעת
מה היא מטרתי ולמה אני חייה. אני לא יגלה לכם בנתיים כי אנני
יודעת האם יוכל להגשימה. אבל אני בהחלט ינסה והרצון לחיות רק
מתגבר.
הרבה שואלים: איך מנצחים דבר כזה ומאיפה הכוח? מבחינתי אין כוח
חזק יותר מאשר רצון לחיות.
ברגע שאתה מוותר על החיים אתה מוותר על עצמך. ואנני מסוגלת
לוותר על עצמי או על חיי. המחשבה שניקרה לי בראש אז ומנקרת
עכשיו היא: אני רוצה לחיות. פשות כך. תאמינו לי אין שום קסם
(הליווא והיה) ואין שום סוד ששמור היטב, פשוט הרצון לחיות הוא
עד כדי כך חזק שקשה לוותר עליו.  וכניראה יש כאלה שהרצון שלהם
לנצח את המחלה ולהיאות בריא הוא עפילו יותר חזק מרצון לחיות.
אזל זה כל אחד לגופו. אל תחשבו שזה לא מפחיד ואין נקודה בה אתה
חושב שאתה כבר אינך מסוגל להיתמודד עם טיפולים והגוף פשוט
עייף. אל תחשבו שאין בכי בלילות כאשר אף אחד לא שומעה. יש
והרבה. עפילו גברים חזקים בוכים, אז מה אפשר להגיד על הנוער.
יש הכל במחלה הזאות. הכל. גם דמעות רעות וקשיים וגם דמעות
מאושר כאשר הכל סוף סוף מסתיים. ואין דבר שחיכיתה לו או אי פעם
תחכה מאשר המילים הנכספות בסוף המסע: את/ה בריא!
וכן אף אחד לא יוכל להבין אי פעם מה עובר על בן-אדם שחלה
בסרטן. היחידים שיוכלו להיתקרב לפחות קצת ולנסות להבין זה
האנשים שהיו שם ועברו זאת. אינני אוהבת לדבר על זה עם אנשים
שאינם עברו זאת-כי בשבילם זה רק סיפור מפחיד או שהם חושבים
שאני מסכנה. אז זהו שלא. אני ממש לא מסכנה. אני ניצחתי וינצח
שוב אם אצטרך (ואני עדיין מקווה שלא-חס וחלילה).  
אז כן אלו הם החיים שלי-בצל הפחד שבכל דקה יכול להיתנפל עליי
בהתקף קוצני וחזק, אבל אין סיכוי שהוא ישלוט על חיי. אני לא
מוותרת עליהם. בעיקר לא אחרי שיצטרכתי להילחם עליהם.
אני חייה ואני מאושר מכך. תודה לך אלוקיי על כל דקה ושניה שאני
חייה ונמצאת על פני האדמה.