בעודי הולכת להירשם לאותו קורס, לא ידעתי שישתנו חיי, או יותר
נכון, שארגיש את אותה מועקה הרובצת לפתחי באין אפשרות לעשות
משהו, להיאחז, להיות, להוות אבן נגף למישהו אשר לא רצה בי.
איך נפתרים מאותה דקירת לב, החודרת עמוק ולא מרפה, כהכשת נחש
ארורה שאין לה מרפה, רק הזמן, כך כולם אומרים.
הוא היה המורה ואני התלמידה, כמו בכל הספרים והסרטים
הרומנטיים, בהם התלמידה מתאהבת במורה המבוגר ממנה, הנערץ והחכם
מכל. ובסוף, הפי אנד, הם ביחד, מתנשקים על המזח בשעת ערביים
סוערת וסוחפת עד להוזלת דמעה של הצופה.
אך כאן המקרה ממש לא כך.
לא הערצתי אותו, חשבתי אותו לרברבן, שמרבה להראות שיש לו ידע,
אך הוא בעצם ילד, יותר צעיר ממני, רק מתחיל את החיים, עדיין
סטודנט וחושב עדיין שהוא כל יכול. אחד כזה שמרגיש שכל העולם
בכף ידו והוא רק צריך לנווט בעזרת חושיו, כי הרי הוא המורה,
בעל סמכות. אף התעמרתי בו מדי פעם, ניערתי אותו מזכיכותו.
לאחר כמה שיעורים התחלתי להבין שאני אמנם מסתכלת עליו כי הוא
המורה, אך אני מסתכלת עליו כי נעים לי להסתכל עליו, על חזותו,
על הווייתו.
לאחר שהסתכלתי עליו בצורה של תלמידת תיכון היסטרית, לא היה מה
לדבר על לימודים רציניים.
חשבתי לפנות אליו, לרמוז לו קלות, אולי יבין ויראה התעניינות.
אז נפלה הפצצה, יש לו חברה, הצהיר זאת בכיתה כאילו מדובר
בהצהרת זכויות על סרט חדש בכיכובם של הזוג המדובר.
ידעתי שלא אוכל לומר לו כלום. האם אתן לו את התענוג על היותו
כה פופולרי בקרב המין הנשי, שירגיש שהוא יכול למשוך כל בחורה
שמסתכלת עליו? האמת, זו הרגשה טיפשית של קנאה, הרי מאיפה יידע
שאני חושבת עליו הרבה אחרי השיעור, שאיני יכולה להתרכז בנאמר
בשיעור, שאני אכשל בקורס.
ידעתי שאני צריכה לפרוש מהקורס. הרי המקרה חסר תועלת, ממילא
אכשל בקורס, ממילא הוא לא יהיה שלי - הוא דיבר על החברה שלו
כאילו הוא כבר נשוי לה, לא רציתי להיות מושפלת, עדיף כאב לב.
טעות.
הייתי צריכה לומר לו. האהבה גורמת לך תעתועים.
באין תרועת ניצחון, האדמה רועדת מתחתיך והנך נבלע לתוכה, העצב
אינו מתוק, הים אינו סוער ובכל זאת אני מזילה דמעה.
ככל שהתקרבנו לסיום הקורס, התחיל מסעי להיות קשה מנשוא.
השיעור היה כצנינים בעיניי, מחזה כואב.
כדי להקל על עצמי סיפרתי לחברתי, אחרי שכמעט התפוצצתי בפנים.
היא אמרה לי במין הטפת מוסר לנערה מתבגרת, שאני חייבת לומר לו
את אשר על ליבי. "את חייבת, אם לא, לא תדעי לעולם איך הוא
מרגיש כלפייך".
העליתי בפניה את עניין החברה, אך היא ביטלה זאת בהינף יד ואמרה
לי, שאיני מבינה הרבה במין השני, שכן, אדם המצהיר על חברה
ברבים, כנראה שהוא מרגיש שהוא חייב להצהיר על כך.
האמנם?
האם באמת הדבר כה נהיר ובהיר, ואני רק צריכה לגשת ולזרזף מים
לפרח שיפתח בפניי, בכדי שאוכל לקטוף אותו ולהניחו על שולחני?
ההווה הקיים מעלה ספקות בקשר לחזון העתיד לבוא, האפשרות לממש
החזון מפחידה ומשתקת.
ואכן כן, החלטתי שאני עושה זאת. ביום האחרון לקורס, באותו יום
סיכומים, אגש אליו, אסתכל לו בעיניו ואומר לו בפשטות: "אני
רוצה לומר לך שאתה מאוד מוצא חן בעיניי, ואף יותר מזה. אני
מרגישה שיכול להיות משהו בינינו, אני מקווה שאתה מרגיש
כמוני".

היום הגיע, השיעור התמשך כלא נגמר, מילות סיכום, צחקוקים,
התלהבויות והתלחשויות.
עמדתי מולו, פתחתי את פי, אך אותן מילים לא יצאו.
הודיתי לו על הקורס.
כך הרגשתי יותר מושפלת, אך פחדתי. פחדתי להיפגע.
עכשיו, מי יודע, אולי הוא באמת רצה, אך לא אדע כנראה.
זו אני, שהאדמה בלעה אותי והשאירה אותי עם חריצים.
מהמובסת.