"תביאי, נו, אני אתקן."
היא לא מתייחסת.
"דידי, נו, תביאי."
"נו כבר, תעבוד!" היא צועקת על המכשיר. כאילו זה באמת הולך
לעזור.
אני רואה אותה נאבקת על הכל ועל לא-כלום, פנים יפות מנסות
להתעלם ולהעלם.
אני נוסע. מה זה ישנה כבר.
עברו כבר 25 דקות.
אני חייב לשלוח לה הודעה. במשך ה5 דקות הבאות אני יושב ומתופף
על הלחצנים הקטנים של הטלפון, טפיחות קטנות עם יותר מידי מחשבה
ומתחיל לכתוב: "אני צריך לדבר איתך." לא, לא. זה מחורבן. אני
מתחיל מחדש. "בואי נדבר. מתי שנוח לך." היא מחכה כמה דקות
שנראות כמו נצח, ועונה: "עכשיו נוח לי. בוא לכאן ונדבר."
שיט. לא חשבתי שהיא תגיד שעכשיו. אני שונא שהיא עושה את זה.
"אני לא יכול עכשיו, אני בארוחה." התשובה מהירה: "אז מה אתה
מוכר לי 'מתי שנוח לך'.." אני מסיים את המחשבות ומחכה לה מתחת
לבית עם האוטו.
היא נכנסת. פנים יפות מנסות לשתוק ולשמור על עיניים קרות
ויבשות.
אחרי כמה כן ולא, תשובות לא מספקות במיוחד והרבה עוינות מצידה,
היא שואלת, "טוב לאן אתה נוסע?"
"לאילת." אני אומר לה. בשיא הטבעיות זה יצא לי. אני מתחיל
לתכנן מסלול שנראה כמו יציאה מהעיר.
"מה?"
"כן , מה אכפת לך."
"אני לא נוסעת איתך לאילת."
"למה?"
"אני לא רוצה להיות איתך בשום מקום."
"אז למה נכנסת לאוטו?"
היא לא יודעת. אני אוהב אותה שהיא לא יודעת.
"גל, מספיק. אל תתחיל איתי." היא מטה קצת את הראש אבל אני כל
כך רואה את החיוך הזה שמחליק מתחת לאף.
"אני לא יכול לדבר עכשיו באוטו."
"אבל לא הייתה לך בעיה לדבר בפעם שעברה."
אני שותק. למה עשיתי את זה? למה אני מטומטם?
"גל, אתה באמת מצפה שנשב ונדבר כאילו כלום לא קרה? אתה מניאק
וחרא ובן-זונה, ואני שונאת אותך ואתה ממש מרגיז אותי."
"אה, מסוכנת."
"גל! אני אפילו לא התחלתי! אל תשחק איתי!" שוב החיוך הזה,
הקטן, שהיא חושבת שאני לא רואה.
"דידי, היה לנו טוב. היה לי טוב איתך."
"גם היא הייתה טובה?"
אני שותק. לא כמוך, אני רוצה לצעוק את זה, אבל לא מסוגל.
"טוב גל זה מטומטם. מה שהיה בינינו לא יחזור על עצמו, אף פעם.
גל.. הייתה לך חברה, ואחרי שאמרת לי באוטו הזה בדיוק, שאתה
שכבת איתי כי היא הייתה במחזור.. זה כאב, גל. וזה ממש כואב."
"דידי.."
"גל."
"אני כל כך מצטער." זה מה שיכולת להוציא?! זה!? חתיכת מטומטם..
אתה פשוט מפגר! פאק.
היא לא עונה בסוג של ניסיון להתרחק, אולי מהכאב, ואולי סתם,
כדי לשכוח או לגרום לי לרדוף אחריה.
היא לא אומרת מילה. אני שונא אותה ככה.
"דידי, זה הדבר שאני הכי מצטער עליו בחיים שלי. רגע.." אני
מתמהמה: "כן, זה הדבר שאני הכי מצטער עליו." אני מנסה לחייך,
אולי היא תשים לב שאני מתגעגע כל כך.
"גם אני."
היא לא מתרככת, לא נשבית בי שוב, הכל נעלם כאילו לא היה.
"דידי.. ט', י', י''א, עכשיו גם י''ב. זה לא אומר לך כלום?"
אני שואל אותה, אולי היא תשים לב לכאב שהחבאתי בין המילים.
אני מחזיק לה את היד.
"אני רציתי לשמוע משפט אחד, קטן, וההבדל בינו לבין מה שאמרת לי
באותו היום הוא ככה," היא מחווה בידיים, כאילו שבאמת אפשר
למדוד את ההבדל. "ואני רק רציתי.." היא עוצרת לרגע. נושמת.
"אני שונאת את עצמי על זה שאני לא שונאת אותך."
"אני לא מבין." היא לא אמרה את זה הרגע. היא לא אמרה את זה.
היא לא.
"מה אתה לא מבין? אתה באמת הבנאדם הכי אידיוט שהכרתי." מנסה
לשכנע את עצמה.
אני עוצם עיניים. טעות.
הם מתמלאות בדמעות האלה של השבוע-התעלמות, של הזמן הזה
שאיבדתי, של הכל.
היא רואה אותי ככה, היא רואה אותי עכשיו, היא רואה את האמת של
הכלום הזה שנקרא גל.
"דידי.. היה לי טוב איתך, דיברתי איתך על הכל," אני שוב מחזיק
לה את היד, כאילו שזה עוזר במשהו: "דידי, אני לא יכול להתרחק
ממך. אני לא מסוגל שתתעלמי ממני."
היא מסתכלת עליי ואני לא מבין אותה, וזאת הפעם הראשונה שאני
מסתכל לה בעיניים ולא מצליח לקרוא, לא מצליח. "מה את רוצה
ממני, בעצם?"
אני עוצם את העיניים והדמעה הראשונה נופלת.
היא נדלקת מבפנים.
"אני רוצה שתהיה חבר שלי."
אני עוצר את הכל, "אני רק יצאתי מקשר.." אני מסנן בתוך השקט
התהומי של האוטו.
היא מסובבת את הראש אל החלון ואני, "אוקי. טוב."
אנחנו נוסעים אליי.
אנחנו נכנסים לחדר, היא מתיישבת והיא כל כך יפה עכשיו.
אנחנו מדברים, וצוחקים, נזכרים, מתנשקים, שוכבים.
הטלפון מצלצל. מישהו מתגעגע ורוצה שאני אצא איתם.
אני מתחיל להתלבש, גם היא.
אנחנו נכנסים לאוטו ואני אומר לה, "אני אוריד אותך בבית ואלך
לחברים שלי, אוקיי?"
היא לא מדברת, ואני מפרש את זה כהסכמה.
הרבה מחשבות זזות לי בראש והיא לידי. היא תמיד הייתה לידי. איך
לא הבנתי את זה.
אנחנו מגיעים והיא אומרת,
"גל, זה לא יעבוד. ביי."
היא יוצאת ולא מסתכלת לאחור, ואני בולע את הרוק בעיניים
פעורות.