אנחנו יורדים בשני טורים לכיוון הקסבה של אל עדייסה, מרחק
יריקה מקיבוץ מנרה, והגבול כבר נראה רחוק כמו חלום. החום מעיק
ואני מנגב עם השרוול את טיפת הזיעה שתפסה אומץ וירדה מתחת
לקסדה. היובש בשפתיים גורם לי לפנטז על בירה קרה בחוף הים.

כשאני מסתכל על הנוף מסביבי, יש לי תחושה של דה ז'ה וו. אני
רוצה להאמין שזאת פאטה מורגנה,  אבל פלאש בק מהתקופה שביליתי
פה בשירות הסדיר, מעלה בי תהיות למשיכה המוזרה הזאת שיש לנו
ללבנון. הייתי אז ילד בן 19, היו ימים שקיללתי כל רגע ועדיין
אני מתגעגע לאותה תקופה. לאנשים, לנוף, לאוכל שמימון הטבח הכין
באהבה, לקפה בירידה מהשמירות, , למקלחת ההיא אחרי שבועיים,
שרים ביחד עד הזריחה.

יושב על המפות בלילה מסמן כל נקודה, שוכב במארב, בוהה בכוכבים,
מבקש לי משאלה. נזכרתי בתמימות, בהתפכחות, בקור שבלב, בכאב.
כמו התמכרות בלתי מובנת למישהי אקזוטית, כזאת שאתה יודע שרק
צרות יבואו ממנה. אבל רגעי האושר הספורים שחווית איתה, באים
בעוצמה שלא ניתן לתאר ואתה מוכן נגד כל הסיכויים, לשים את הראש
שלך על הגלגל של הרולטה, ולהמר על עוד סיבוב.

הכפר שומם לחלוטין, המבנים צפופים ואנחנו מתקדמים באיטיות.
אני מצמיד את גופי לקיר להיחשף כמה שפחות .הנשק הוא הקלף הכי
רציני שיש ברשותי ואני מצמיד אותו חזק לחזה, מכאיב לו. המתח
עולה עם כל רחש, מותח את עצמו לגבולות חדשים.
שקט - אני שונא אותו, הוא תמיד מסתיר ממני משהו, מנהל נגדי
מלחמת מוחות.

נתקלנו!!!
לפתע, משום מקום, נשמע פיצוץ אדיר. אלו שניות של הלם מוחלט.
כולם קופאים במקום. להקה של ציפורים לבנות עפות לכל עבר,
מכווינות אותנו לנקודה, מעצימות את האבסורד. לא עוברות חמש
שניות ופיצוץ נוסף מחדד את כל החושים ומיד אחריו צרורות של
מקלעים. הרעש מתגבר וריח אבק השריפה עושה כבר את דרכו במהירה
אלינו.

נתקלנו !!!  צועקים מלמטה. את המילה נתקלנו תרגלנו אלף פעם
באימונים, מסתערים על דמויות קרטון שראינו את מיקומן עוד
מקודם, נתונים לגבולות גזרה מסומנים ויודעים  שאוטוטו יצעקו
'סוף תרגיל.'
אבל המציאות חזקה מכל תסריט והיא נותנת לך כאפה כזאת שלא
משאירה שום מקום לדמיון. אנחנו זורקים את התיקים מעלינו, אנשים
יורים לכל עבר ומתחילים לרוץ לחלץ את הפצועים. הפחד שמשתק לי
את הרגליים, נכנע לפחד שיחטפו מישהו מהחברים שלי. הגוף מקבל
זריקת אדרנלין ואני מתחיל לרוץ באמוק אל התופת. הפצועים כבר
מגיחים מלמטה, חלקם מדדים ונתמכים בחבריהם, אחרים מועברים על
אלונקות לעבר מחסה בבית נטוש.

האירועים קורים בקצב מסחרר ואני לא מצליח לבנות לי תמונת מצב,
כי פשוט אין חיה כזאת, אני אומר לעצמי ואז נופל לי האסימון. זה
לא מה שלימדו אותך שלוש שנים. פה המילים משימה, פקודה ומטרה
כמעט ריקות מתוכן. זאת פאקינג מלחמה וכל מה שמעניין אותך זה
לשמור על התחת שלך ושל החברים שלך, כדי שלא תהפכו לגיבורים
בטקס יום הזיכרון הבא.

הדוקטור הוא האלוהים
מטר לידי שוכב על אלונקה לוחם מהפלוגה, מקצוען עם קור רוח של
קלינט איסטווד. והוא מזיע בכל הגוף, רועד ובוכה, מתנשם בטירוף.
עיניו זועקות לעזרה והוא ממלמל מתחת לשפה מילים בצורה בלתי
נשלטת. אני מסתכל לראות איפה הוא נפצע, אך אין שום סימן
לדימום. אני מבין בפעם הראשונה מה זה הלם קרב.

כולם מכונסים בבית, מחפים החוצה בזמן שהחובשים מטפלים בפצועים.
לתוך הוואקום של האמונה, נכנס ישראל הד"ר שמנהל את הטיפול ועד
שלא יוכיחו לי אחרת,  הוא, רק הוא ולא אחר, ראוי לתואר אלוהים.
למרכז הבית מדדה דניאל המ"מ ,שרסיס מטיל הנ"ט השאיר ברגלו חור
עצום למזכרת ."לא קרה כלום!" הוא צועק, מתחיל לחלק הוראות
ומפיח לרגע תקווה שהמצב נמצא בשליטה.

דין המ"פ עולה בקשר ומבקש אש לחילוץ. דקה אח"כ קיבלנו חותמת
סופית לטירוף שמתחולל פה. מנה ראשונה, פצצות מרגמה נוחתות בכפר
ומזעזעות את קירות הבית. מנה עיקרית, פגזים נורים מקני הטנקים,
מפוררים כל ספק שהיה, ולקינוח, מטוס מטיל מתנה על אלו שכל הזמן
מצהירים שפשוט אין כמו מות קדושים.

פתאום אני רואה את שגיב, אחד שכל מילה שיוצאת לו מהפה משכיבה
את כולם מצחוק. הוא לא מוציא מילה, רק שם את ידו על הכתף שלי
ומעלה חיוך של 'שמע ישראל מה קורה פה?'. נדב מוציא סיגריות
לחבר'ה כדי שיירגעו. לפני שיצאנו הוא שם שתי פקטים בתיק על
חשבון בקבוק מים. שאלתי אותו למה.  "אין לי בעיה למות
מהתייבשות כל עוד אני נפרד מכאן עם סיגריה בפה" הוא אמר
בצחוק...

נשמתי האבודה
השעה 12 בלילה ואני נוסע למישהי שהכרתי לא מזמן. אני שם  בפעם
המי יודע כמה את הדיסק של שלמה ארצי מההופעה ההיא בשנת 97.
"חום יולי אוגוסט" מעיף אותי לאותם זיכרונות והדם בגוף שלי טס
בקצב שמבייש גם את הטיל שנשלח להעביר אותנו לעולם הבא.
דמויות של אלו שהגיעו לשם חולפות מולי ואני מדביק את הדוושה של
הגז לרצפה, רוצה שהצמיגים יצרחו את הכאב שלהם. כמה חם!!! רק
שמישהו יכבה אותי, לפני שאני שורף את כל מה שמסביבי.  

אני מדליק סיגריה, פותח את החלון, רוצה להרגיש עד הסוף. מקרב
אותה חזק לפה, מוצץ דרך הפילטר את הנשמה האבודה שלי. השיר
נגמר, העיניים מתמלאות, ובפעם הראשונה מאז שחזרתי אני מפסיק
להילחם ,אני מרפה.

אני נזכר בהם שוב ומחייך, גאה בהם.  כי אם אנחנו הראי למישהו
מהם, יש בנו עוצמה שאין בשום מקום בעולם, יש לנו תקווה, הם
חרטו בנו את הדרך.

אני מגיע אליה, מצמיד אותה אלי, מקרב את השפתיים.
שוב פעם שקט ,כמה אני אוהב אותו. מבין אותי בלי מילים, גורם לי
לחיות את הרגע , נותן לי כוח להמשיך...