אמרו לי שיש לי סכמה קרטיוזיס.
סכמה קרטיוזיס למי שלא יודע זו מן מחלה כזאת שברגע שאתה יודע
שיש לך אותה נשארות לך בעצם 10 דקות לחיות.
10 דקות זה המון.
כשאתה מחכה נגיד למשהו שיקרה, למישהו שיבוא, 10 דקות זה אפילו
שנה.
ועכשיו יש לך 10 דקות לחיות.
שזה המון, אבל זה גם כלום. כי עכשיו אתה צריך לחפש אנשים שלא
ראית מזמן ולספר להם שככה זה פתאום יש לך קרטיוזיס בנשמה ואתה
עומד למות.
יש כאלו שנורא ישמחו, אתה תדע וגם הם ידעו.
יש לך 10 דקות להחליט למי לספר, אם תספר לאנשים שיהיו
נורא עצובים וכל הזמן יבכו או שבעצם תספר את זה לאנשים שיהיו
נורא מאושרים לדעת שאתה עוזב ולא תחזור.
כי אתה גם ככה עומד למות ויש לך אופציה אחרונה, לעשות למישהו
אחד שמח או למישהו אחר עצוב. במה היית בוחר?
בא נגיד שכבר בחרת.
ועכשיו נותרו לך 4 דקות לחיות.
אתה בוהה בשעון שממשיך לתקתק כי בשבילו זה באמת לא משנה אם
אתה סובל ממחלה קשה או אולי אפילו עומד למות.
הוא, כבר למדת, חיית עבודה, ממשיך לתקתק.
כבר 3 דקות 27 שניות.
הוא מתקתק.
בא נגיד שנותרו לך 3 דקות לחיות.
שזה בעצם כמו עוד שיר אחד אחרון לשמוע. אתה מסתכל בשעון,
במערכת, באוסף הדיסקים הקלטות והתקליטים שלך.
אתה לא יודע מה לבחור.
זאת החלטה קשה, לבחור, זה מלחיץ אותך, אתה חושב שאולי
תכתוב שיר קצר או סיפור, תזרום עם זה.
ולך תמצא עכשיו דף לכתוב עליו, זה מלחיץ, אז אתה כותב
על הקירות.
כמעט שלא נשאר לך זמן גם לזה. אז אתה בוחר משפט אחד.
משפט אחד שיתאר את ההרגשה שלך לפני המוות.
אתה יכול לכתוב שאתה פוחד, אתה יכול לכתוב שרע לך או
טוב לך, אתה יכול לכתוב אהבה.
אז אתה כותב מה שעולה לך בראש :
"10 דקות זה לא המון".
עכשיו שגם זה מאחוריך נשארו לך 30 שניות.
ויש לך הקלה. כי אחרי שכבר עשית הכל נותר לך רק לחכות.
וכשאתה מחכה למשהו שיקרה, או למישהו שיבוא,
30 שניות זה המון. |