זו לא תחרות.
הגודל לא קובע.
ואי אפשר למדוד את הכאב.

אתה מספר על שבעת מדורי הגהינום שעברת
חושף צלקות שמכסות את בטנך,
מספרות סיפור קשה מנשוא.
"איך אני יכול לא להאמין באלוהים אחרי דבר כזה?"

אני מבינה את מילותיך.
אני לא חושבת שאתה מבין את פשר דמעותיי.

לעומתך אני יכולה לחשוף זכר לצלקת אחת קטנה, נטולת זיכרון
הנושאת בחובה מזכרת לכל כאביי.
הבא זכוכית מגדלת
ואחשוף בפניך את הדבר העצום הזה המאפיל על אושרי, על חיי.
"זה יהיה יומרני מצדי להגיד שעברתי יותר מדי"
אני אומרת ומקווה שתבין את המשמעות מאחורי דבריי.
אני מחביאה בתוכי עמוק את המילים
אחרי דבר כזה, איך אני יכולה להאמין באלוהים?

רק אתמול לחשתי לך שיש דברים עליי שאינך יודע
שדה מוקשים של זכרונות קטועים, בדיוק איפה שאתה נוגע.
והנה היום אתה מונה באוזניי את הסיבות בגללן אתה חושב שאני
חזקה.
אני שומעת, בולעת, מדחיקה ובוכה.

11.8.07
מוקדש לאפרים, כי גם בפרופורציות הנכונות, לא הכל מתגמד.
באהבה.