אני לא אוהבת להיות פה מאחורי הסורגים והחומות האלה.
הכל חונק אותי כמו מיתר פסנתר משומש היטב.
אני יושבת פה על המדרגות עם השמיכה הקוצנית שלי ומנסה לחשוב מה
הוביל אותי למקום המצמרר הזה.
אני בכלל חושבת ששכחו אותי פה כבר הרבה זמן שאף אחד לא בא
לבקר אותי ושמתי לב שהלילה יורד.
הלילה הכי נוראי.
השקט הזה הורג אותי.
אין שום רעש או סימן חיים חוץ מהרוח השורקת בחוזקה.
לפעמים אני זוכה להבזק ברק מהחור שיש לי בתקרה ואז גם לפעמים
יורד קצת גשם שהוא התחליף למקלחת במקום המזעזע הזה.
אין לי מושג כמה זמן אני פה או למה אני פה או איפה זה פה בכלל.

אני צועקת אבל זה נראה שאף אחד לא שומע אותי.
אני מנסה להבין מה קורה פה.
אני מתעוררת ולא יודעת מה השעה.
הדלת נפתחת ויד מושטת לעברי.
אני אוחזת בפחד ביד גדולה והחמה המחבקת אותי מחוץ לחדר הקטן
החונק הזה.
פעם ראשונה מזה הרבה זמן שאני מרגישה חום אמיתי של בן אדם ולא
כמו האנשים הקרים במקום הזה.
השמש זורחת ומחממת אותי אני מסתכלת לשמים ומסתנוורת.
היד הגדולה עדיין מחזיקה אותי ונדמה שהיא לעולם לא תעזוב.
ונדמה שאני לא רוצה שהיא תעזוב.
טיפת האנושיות שנשארה בי מחייכת לה מבפנים מאיימת להתפרץ
החוצה.
גוש מלח גדול זולג לי על הלחי הפה שלי מתעוות וכתפי מתחילות
לרעוד.
היד הגדולה חושפת גוף מחבק.




                                 

מוקדש לך, הגבר האחרון שהיה בחיי.