אף אחד לא באמת אוהב
ולאף אחד לא באמת אכפת
ואף אחד לעולם לא יבין את הכאב.

שוב הבדידות מיתדפקת על דלת חדרי
ואני בלית ברירה מכניסה אותה עמוק לליבי.
היא ומנחמת ומשהו בה מחבק אותי לאט ובאהבה
במהרה חיבוקה החם הופך לחיבוק חונק שממנו אי אפשר להשתחרר.

היא לוחשת באוזני מילות אהבה רכות אך אם מקשיבים ממש טוב
מאחורייהן מסתתרות הרמיזות.
היא לא מפסיקה גם כשאני בוכה ומדממת את ליבי השותת על המיטה.

"עכשיו כבר אין דרך חזרה"
היא אומרת בקול מרושע
"עכשיו את שלי"
היא צוחקת בכל כוחה.

הבושה אוכלת אותי מבפנים
איך שוב האמנתי לה ונתתי לה את הסכמתי?
את כל התמימות היא לקחה לי
לא נשאר בי דבר.
הריקנות מציפה אותי
כמו החול במדבר.
לאן שאני בורחת היא באה אחרי
כמו צל בלתי פוסק שמאיים על חיי.
יושבת לבד בשירותים ובוכה
אף אחד לא מבין ולאף אחד לא אכפת.