שיר ששמתי בפיך (1979)

פרחת לעיני
על אם הדרך -
באדום וכחול.
הילוכך היה
זקוף ובטוח,
וידך נראתה
כיודעת,
וכמבטיחה
עדינות וחמדה.

במילותיך היה ברק
שהזהיב את היום יום,
ושלח בי שמחה
שלא ידעתיה קודם.

הלכנו שלובי יד
מערכות מערכות.
והזמן צעד עמנו
וחיינו בו
שעה שעה רגע רגע,
ורווינו שמש וגשם
עלים ירוקים
ואדמה שוקקת.

ודרכים נמצאו לנו
מזמינות ומפתות,
ואימה אין בהן,
רק שכרון
של הרפתקה
גנובה.

והיינו ביחד
רצים ועומדים,
והיינו זה לזו -
כאחד וכרבים.

ופתע שאלת לך כנפיים
שחורות וכבדות
וניתן לך מעוף
שכל בו - וכלום בו,
והרקעת שחקים
שמלאוני בדמע.
וסבבת מעגלים מעגלים
שקוטרם הלך וקטן.
ואני לך חרד
רחוק ומייחל
לשובך.

ממרום ראיתיך
נופלת כאבן.
שכבת על
מצע של עלים
שיבשו.
עיניך עצומות
ופיך ממלל:
"מתנות הבאתי
למלוא תבל".

אך ידיך היו ריקות
ופשוטות לפנים
כמבקשות נדבה
שאיש לא יוכל
לתתה לך.

לבסוף קמת
וכנפיך שבורות
תלויות לך מאחור
ככלי אין חפץ.
ורגליך פקות
ובראשך תוהו
ואני לך הייתי
קביים.

בניתי לך בית
שחום בו ושקט
והובלתיך
בארצות שאור
בם ויופי.
והכית שורשים
והבשלת
והעלית פרי,
ואני לך סוכך
אוהב
ושוכח.

לא אדע מדוע
הרעים שוב הרעם.
מדוע נטשת
פרי אהבה.

מדוע שאלת
נפשך
לעולמות
לא לך.

ומדוע חזרת
והנך רמוסה
עיניך כבויות
וחיוכך אינו כן
ונשמה אין בך.

ואני עייף
ולבי עקר  -
ואין לי מקום
להניח ראשי.

איני רוצה עוד
בפרחיך שחיוורים הם
שניחוח בהם אין
ופריחתם קצרה.

ואני שואל עצמי
לאן אלך
ואיה הדרך
ששלווה בה
ונוחם.

אחרית דבר -  (2007)
(סכום בינים)

בפלאי פלאים
של הרחמן
היודע סתרי לבבות,
ומכוון המהלכים
לטובה וברכה.
בנית בית איתן
עם אשה וילדים
לתפארת.
ובננו היקיר וכלתו
נוסעים להשתלם
במרחקים.
ואני נותרתי
מייחלה ומתפללה
לשלום כולם.
צפור כלואה
במכאוביה -
עם מלים
מכונפות.