"את מכירה את התחושה הזאת?"
"איזו?"
"נו את זאת! קשה להסביר."
"אז תנסי חזק."
"נו את זאת שאת מרגישה... שיש לך גוף בלי כלום."
"תמיד הגוף שלי מלא באיברים."
"אולי באיברים... אבל בלי נשמה."
"מה?! אני חושבת שאת קצת הוזה"
"לא, לא, אני אומרת לך... ככה שמרגישים כאילו הבטן מתפוצצת...
שאת מרגישה כאילו חסר לך משהו..."
"אבל מה?"
"הנשמה."
"הנשמה תמיד נמצאת, את יודעת היא לא הולכת לאיבוד."
"זה לא שהיא הולכת לאיבוד, היא פשוט לרגע מפסיקה לעבו.ד"
"אז תדליקי את המתג."
"הוא תקוע... לעזאזל!"
"תראי אני חושבת שאת צריכה לעצום את העיניים... את עוצמת?"
"כן."
"ועכשיו תנסי לחשוב על ים... תחשבי שהוא עוטף אותך."
"זה נהיה קצת יותר נעים."
"תנסי פשוט להרגיש שאת מחזיקה את העולם בידייך."
"זה קצת כבד."
"אני יודעת... אבל אני יודעת שאת מסוגלת... רק תפעילי את הכוח
ואת המחשבה."
"וואי אני מרגישה חזקה עכשיו."
"עכשיו תביני שכל מה שאת צריכה, זה לדעת להעצים את החוזקות
שלך, יש לך אותן הנשמה תמיד איתנו, היא לפעמים רק קצת עצובה,
אבל היא תמיד שם, יש לה כוח יותר מהראש בחיי..."
"זה מציף אותי..."
"מה?"
"התחושה הזאת... שאני מרגישה שאני יכולה לעשות הכל!"
"כי את באמת יכולה... הכל זה עניין של אמונה, תביני כל אחד
יכול לעשות מה שהוא רוצה כל עוד הוא באמת רוצה בזה, לכל אחד
מאיתנו יש את הכוח, רק צריך אמונה."
"את באמת מאמינה בזה?"
"בטח."
"איך את יודעת?"
"כי אני יודעת שהגוף הוא רק כלי הנשמה והמחשבה הם הכוח האמיתי,
הם אלה שמניעים אותנו.הם אלה שיש להם את הכוח לגרום לנו להמשיך
כל יום להמשיך הלאה..."
"באמת, באמת?"
"את רואה שאת קטנת אמונה"
"לא נכון."
"כן נכון."
"איך את יודעת?"
"כי אני אף פעם לא הרגשתי את התחושה הזאת."
"כי את חזקה."
"לא, כי אני מאמינה."
"במי?"
"רק בעצמי."

שיחה צפופה עם הפיצול שלי.