סוף סוף גם לי היה העונג להכיר,
דני -
אחד הבחורים היפים בעיר,
בלונדיני, עשוי לתלפיות, פניך מפוסלים,
לא שיפוטי, לא מתנשא, לא טיפש ולא אלים.

סיפור יציאה-מהארון משעשע כלול,
אהבתי כשאמך החליפה את המנעול,
וגם את הקטע שבו אביך השתגע,
וכששלחו אותך לפסיכולוג זה היה פשוט קורע.

אחר כך עלינו אליך לדירה,
הכנת קפה טעים, קראת לי שירה,
אוסף דיסקים משובח ידיך אוחזות,
ואני כבר התחלתי לחשוב שזאת -

אתה מנשק טוב, דני היקר,
מלקק את תנוך האוזן, נושך את הצוואר,
התגפפנו על מיטתך כמו זוג נחשים,
עיכלתי את גופך בכל החושים.

ואז רציתי לזיין אותך חזק,
אתה המוז'יק, אני הקוזאק,
לאיים על המפרקת, לפלרטט קצת עם הטחול,
פנימה והחוצה, לשבור אותך כמו גבעול.

אולם לחרדתי הרבה, או אז התברר,
כי אתה כמו כולם דני, לא שונה ולא אחר,
שוכב שם כמו בול עץ, ואפילו לא נאנח,
הישבן במקום באוויר, על הקרקע מונח.

"תרים את הישבן," ביקשתי, "הנף אותו אל על!"
"איך, ככה?" שאלת. "זה לא קל..."
"ברור שזה קשה דני, אבל אנחנו מתרוממים!"
"אני לא אוהב חדירות, עורקיי מדממים..."

אמרו נא לי, הומואים, אמרו לי ומיד,
הלנצח תצום חרבי, הלנצח תעשה ביד?
הייתי צריך לדעת, העדפה מינית של רכרוכיים,
לא יודעים לתת תחת, כל היום מורטים גבות,
מרימים משקולות, מגדלים חתולות, יוצאים למסיבות, ובלילות -
יושבים לבד בדירת גג ענקית,
בוכיים.