הכאב... לא חולף עוד משנה שעברה,
הניחומים, התנחומים, משאירים הרגשה קרה,
אני לבד, מעכשיו כבר לא ילדה קטנה,
אני בוכה עוד יום ויום למרות שכבר עברה שנה.
בחיי לא הייתי כה בודדה, כה עצובה,
אינני מבינה דבר. רק יודעת לא נגמרה האהבה.
רק הבכי, הכאב. כמו אבן על הלב,
אימא, כואב לי בלב. בלעדייך הלב לא שליו.

אימא. לא אמרתי תודה.
הלכת. נשארתי בודדה.
למה? למה הלכת?
למה? למה עזבת?
זה נגמר ולא אמרת מילה.

אחרי הרבה שנים, פעם ראשונה.
פעם ראשונה, פעם שנייה. ככה זה כבר שנה.
קשה, קשה לתאר את גודל הכאב.
אבא בכה את נשמתו, גם הערב, כואב הלב!
כמו שאימא אמרה "לכל דבר יש פעם
ראשונה" רק חבל שאת היית הסיבה, לדמעה.
אבא הקדיש לה את הדמעה הראשונה
אבל חבל שזה קרה דווקא בקברונה.

אימא. לא אמרתי תודה.
הלכת. נשארתי בודדה.
למה? למה הלכת?
למה? למה עזבת?
זה נגמר ולא אמרת מילה...