בס"ד, חורף תשס"ו-תשס"ז.

לב. שהייתה אמיצה מספיק לזנוח את הדרקון ולמצוא לעצמה נסיך
(ולא ממש ברור לי מה דורש יותר אומץ). סוף כל סוף - סוף טוב

"זה אני" הוא אומר. כאילו לא זיהיתי את קולו. כאילו קולו לא
הדהד במוחי במהלך כל החודשים הללו. כאילו לא הייתה לי שיחה
מזוהה.
"אני יודעת" אני משיבה בטמטום. כאילו ישבתי וחיכיתי לצלצול מאז
שניתק. כאילו לא עבדתי במשך חודשים על נונשלנטיות מצוייה.
כאילו לא עברו חודשים.
שתיקה. מדהים איך לשני אנשים שבעבר אמרו זה לזו הכל לא נותר מה
לומר. הייתי יכולה לשאול אותו מה התחדש בחייו מאז שדיברנו
לאחרונה. הייתי יכולה להעמיד פנים כאילו שזה מעניין אותי.
הייתי יכולה להעמיד פנים כאילו שזה לא.
"אז..." הקול שלו, הכל כך מוכר, הכל כך מנוכר, ואיפה החום הזה
בחיוך שפעם היה מצטייר במיוחד בשבילי מבעד לשפופרת, ואיפה הרוך
הזה שהיה רק עבורי. הוא קשה אלי עכשיו. קשה יש רק בלחם, וגם
אותו אוכלים. ואת אכלת אותה, גברת. אז בתיאבון - תתענגי על
הטעם המר עד הביס האחרון. תתענגי על השתיקה הזו. היא רק שקט
נוסף בדממת אלחוט מתמשכת. וזה רק הלב שלך שמרעיש עכשיו. רק
ההיסטריה שצווחת לך באוזן. רק השארית משפיותך המנסה לתהות האם
זו תהיה השיחה האחרונה.  
"אז...?" הקול שלי יציב. אני גאה בעצמי. שעות של אימונים.
עשרות סצנות קרב מילולי בשדה הקרב המחשבתי שלי  ועכשיו אני
יכולה רק להגן על עצמי. לא לתקוף. אף פעם לא לתקוף מישהו
מכוחותינו. תמיד דגלבן.
"אז...מה חדש?" הוא מנסה את מזלו בסמול טוק. כמה שאני שונאת
סמול טוק. כמה קטנה השיחה בינינו עכשיו. כמה גדול המרחק.
באבולוציה אכזרית התקשורת בינינו הצטמצמה משיחות נפש למילים
בודדות. הביחד מתהלך בין השתיקות כמו דינאוזאור פרה היסטורי.
פעם היינו אחרת. פעם היינו.
"התקשרת אחרי חודשים כדי לשאול מה חדש?". אני נדבקת למובן
מאליו. נדבקת לתקווה שמסרבת למות, ולא משנה כמה המתות חסד הוא
ביצע לה.
"לא. התקשרתי לספר מה חדש אצלי" הוא מחליט לא להטיל עליי את
האחריות להחייאת השיחה. החלטה הגיונית בהתחשב בעובדה שאני
מתה-חיה בעצמי. "אני מתחתן. חשבתי שתרצי לדעת".
לרצות? יש הרבה דברים שאני רוצה, ואף לא אחד מהם קשור לעלמה
אחרת שתלויה לו על היד. אני רוצה לצרוח. אני רוצה לטלטל אותו
כמו שמערבולת הרגשות הזו מטלטלת אותי. אני רוצה למחוק את קיומו
מחיי האומללים. אני רוצה למחוק את חיי האומללים מאז חוסר
קיומו. אני שונאת את הקיום החסר הזה, את התחושה החלולה שהותיר
בי מאז שהלך. והרי הייתי שנים חופשייה, אז איך זה שדווקא
עכשיו, אחריו, אני פתאום משועבדת.
"לא תאחלי לי מזל טוב?" הוא שואל. האגו שלו מתחייך מהרעד
שבקולי. הוא יודע שעדיין אכפת לי. לעזאזל עם כל שעות האימונים.
לעזאזל איתו. לעזאזל איתי. עדיין אכפת לי.
השתיקה הארוכה שלי מביכה את שנינו. הוא ממלמל עוד מספר מילות
נימוסין. גינונים נאותים חשובים גם בזמן רצח מדרגה ראשונה. ואז
הוא מנתק, ובבת אחת אני חופשייה, אך לא מאושרת.
והם יחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

"זה אני" הוא אומר. כאילו לא זיהיתי את קולו. כאילו קולו לא
הדהד במוחי במהלך כל החודשים הללו. כאילו לא הייתה לי שיחה
מזוהה.
"תוכל להיות יותר ספציפי?" אני יודעת איך לשחק את הקשה להשגה.
היה לי מורה מצויין.
"אני, זה שהיה החבר שלך במשך שנה ויומיים, אבל מי סופר".
אני הסופרת בינינו, אבל אני לא סופרת את הימים מאז שעזב.
אינסטינקט נשי מיומן מעריך כי עברו שבע מאות ושלושים ימים, שהם
עשרה חודשים בלעדיו.  אומדן משוער בלבד, כמובן. תמיד הייתי
גרועה עם מספרים.
"רצית משהו מיוחד, או סתם להטריד את מנוחתי?". אני מחליטה
להיות החלטית לפני שהשיחה תגלוש למחוזות הסמול טוק המסוכנים,
ואז הוא יצחיק אותי ואני אצחיק אותו ושנינו נשכח למה נפרדנו
(הוא: כי אני לא כל מה שהוא רוצה. אני: כי הוא כל מה שאני לא
רוצה, אבל הוא מצחיק אותי ואני מצחיקה אותו ושנינו שוכחים
שעצוב לנו יחד).
"אותך". הוא אומר לי. המילה היחידה  שלא רציתי לשמוע. המילה
היחידה שכל כך רציתי לשמוע. המילה הנכונה בזמן הלא נכון. המילה
הנכונה מהגבר הלא נכון. אלוהים אני שונאת אותו כל כך, השיווה
של חיי שב כדי להוריד לאבדון את המעט שנותר ממני. ושוב ניכנס
לסחרחורת של רגשות - אני אוהב אותו. אני אשעמם אותו. הוא ישנא
אותי. למה אני לא יכולה להתרחק. למה אני מתעקשת להמשיך בהרס
העצמי הזה. למה אני חלשה ונזקקת.
"בוא אליי". אלוהים. אני שונאת את עצמי.
ונחיה באושר ועושר. עד הפרידה הבאה.

"זה אני" הוא היה אומר. כאילו לא אזהה את קולו. כאילו קולו לא
הדהד במוחי במהלך כל החודשים הללו. כאילו לא הייתה לי שיחה
מזוהה.
אני לא עונה. יש אנשים שראוי לסנן. עם חברים כאלה לא צריך
רוצחים סדרתיים.  
ונחיה באושר ועושר, אבל לא זה עם זו.

"זה אני" הוא אומר. כאילו לא זיהיתי את קולו. כאילו קולו לא
הדהד במוחי במהלך כל החודשים הללו. כאילו לא הייתה לי שיחה
מזוהה.
"נחמד מצידך לחזור אליי אחרי כל הזמן הזה" אני מגייסת את הטון
הכי מנומס שאני יכולה בזמן שאני מתכננת את מותו המיוסר באלפי
דרכים קטלניות שרק מוח נשי מאוהב יכול לחשוב עליהן. מוות הוא
יותר מדי טוב עבורו. תמיד הייתי עלמה רחמנית.
"הזמן רץ כשנהנים"  הוא מחזיר לי בעליצות אופיינית. מוות אינו
מספיק טוב עבורו. תמיד הייתי עלמה נקמנית. הוא כנראה מרגיש את
הדחף הרצחני בקולי וממהר להתגונן: "ניסיתי להשיג אותך אתמול.
לא היית זמינה".
אני לא זמינה ביותר ממובן אחד, אבל המרגלים הקטנים שלו עדיין
לא דיווחו לו על כך. "יכול מאד להיות" אני מסכימה איתו, ועוצרת
רגע כדי להתענג על המשפט הבא: "הייתי עם החבר שלי".
הוא שותק רגע, קצת מפתיע מצד האדם שתמיד יש לו מה לומר. "לא
ידעתי שיש לך חבר" הוא מודה לבסוף.
"אתה לא יודע עלי הרבה דברים". אני מחזירה לו "קצת מצחיק מצד
מי שהיה חבר שלי במשך שנה ויומיים, אבל מי סופר".
"מה עוד אני לא יודע עלייך?" הוא שואל אותי, ומוסיף לקולו את
הטון האינטימי הזה שתמיד הצליח להוציא אותי משלוותי הנפשית.
"בוא לא נתחיל" אני מבקשת (מתחננת?)
"בואי לא נסיים" הוא מבקש. (אף פעם לא מתחנן).
"מאוחר מדי" אני אומרת בטון לא אמין במיוחד, מתקשה לשכנע אפילו
את עצמי.
"את אוהבת אותו?" הוא מקשה.
אני שותקת. מנסה לחשוב איך התשובה לשאלה הפשוטה כל כך אינה
ברורה מאליה. רוצה לומר שאולי אני לא אוהבת אותו לגמרי, ואולי
הוא לא עוצר את נשימתי בכל פעם שהשם שלו מופיע על צג הפלאפון,
אבל  הוא לא גורם לי לנשום בספירה לאחור בציפייה לסוף שיבוא.
"אין לי קשיי נשימה איתו" אני משיבה לבסוף.
"אני לא מבין" הוא אומר מתוסכל.
"אף פעם לא הבנת" אני מבינה "קצת מצחיק, מצד מי שהיה חבר שלי
במשך שנה ויומיים, אבל מי סופר". ובבת אחת אני חופשייה
ומאושרת.
ואחיה באושר ועושר, בלעדיו.

"זה אני" הייתי רוצה שיאמר. כאילו לא אזהה את קולו. כאילו קולו
לא הדהד במוחי במהלך כל החודשים הללו. כאילו לא הייתה לי שיחה
מזוהה.

הוא לעולם לא יתקשר.
ואני אחיה.