מתוך יומנה של נירית:
מבין כל הקורסים בתואר, הקורס שלו בטח ובטח לא עמד בראש סדר
העדיפויות שלי. דוקטור אביטל היה מרצה נאה, בשנות ה-30 לחייו,
חוקר משכיל וחכם. היה בו את השילוב הזה של מרצה רציני ומקובע
עם מעין ציניות מחוספסת. תמיד הוא נראה לי גבוה ואצילי אבל פעם
ראשונה שנעמדתי לידו התחוור לי שהוא ממש סנטימטר מעלי.
מה שבלט לי בו יותר מהכל היה התובנה הבלתי מתפשרת שלו. היה לו
בטחון כזה שאולי גבל בסוג של יהירות, מה שבהתחלה לא סבלתי. עם
הזמן למדתי אותו. ראיתי מספר סטודנטיות מן השורה הראשונה,
"המובילות בשכבה", מעלות בפניו אינספור האשמות ותלונות באשר
למבחניו. והוא, עמד שם, הקשיב, ספג הכל ואמר להן בפשטות שהן
טועות. המבחנים שלו בהחלט לא הקלו על הממוצע הראוי, ולא פעם
נתקלתי בסטודנטים יוצאים בדמעות ממבחנים.גם הצורה שבה התלבש
העידה על כך שהוא אינו מתימר לרצות אופנות זמניות ושטחיות. הוא
מעולם לא לבש ג'ינס, יום אחד הגיע לכיתה עם מעיל עור, ממש
כאילו השנייה ירד מהאופנוע שלו ויום לאחר מכן לבש טרנינג פשוט
ונעלי קרוקס.

השנה הראשונה לתואר עברה ואני לאט לאט התחלתי לראות במרצה יותר
ויותר. הייתה לי הערכה כנה אליו, אל האדם שהוא, ראיתי בו גבר
אמיתי, נגש ישר ולעניין בלי משחקים.
ואכן דוקטור אביטל ניגש ישר לעניין כשניגש אליי.
"נירית"
עוד לא הספקתי לעכל... אז הוא יודע את השם שלי...
"מה את חושבת? אולי נצא ביחד?" הוא היה מאוד בטוח בעצמו, לא
היסס, לא גמגם, סימן מטרה והלך בעקבותיה. רק מעולם לא תיארתי
לעצמי שאני אהיה המטרה...
פתאום הרקע התחיל להטשטש, הוא גרם לי להאמין שכרגע זה רק הוא
ואני ולעזאזל עם העולם. זה היה נכון גם לגבי הקהל שהסתובב
במקום וגם לגבי יחסי מרצה-סטונדנטית סטנדרטיים. באותו רגע
נלכדתי למערבולת הזו שהציב בפניי ונסחפתי אחרי הכריזמה
שמילותיו הביאו עימן.

זה היה ביום חמישי, כמה חבריי לכיתה ואני יצאנו לבלות והוא היה
שם. זה היה בסוף השנה הראשונה לתואר, בכוונתי היה לעזוב את
האוניברסיטה, אך מעטים האנשים שידעו על כך. מבחינתי ידעתי
שמשמע הדבר שאתיקה לא צריכה להטריד אותי אבל לא יכולתי שלא
לתהות אם הדבר לא מטריד אותו, שכן אינו אמור לדעת מכך.

פתאום נכנסנו לאוטו והתחלנו ליסוע, אני כבר לא זוכרת את
הדיאלוג המדוייק שהתרחש לפני ואיך בדיוק הגענו לסיטואציה הזו.
אך למרות חוסר הוודאות והפחד שבמצב לא הרגשתי לחוצה, להיפך,
מעולם לא הרגשתי בטוחה יותר.

הוא נהג, נסענו בג'יפ שלו כשלראשונה הצלחתי ממש לסדר את
מחשבותיי ופניתי אליו.
"ברק" כבר קראתי לו בשמו הפרטי למרות שזה עדיין לא הרגיש נוח
לגמרי.
"אפשר לשאול אותך... יש כל כך הרבה בנות בכיתה, ו... אתה בכלל
לא מכיר אותי, למה דווקא אני?"
"נירית" הוא מפנה את ראשו אליי ושוב עונה בלי היסוס,
"אולי אף פעם לא דיברנו, אבל היו לנו אלפי שיחות נפש דרך
העיניים שלך" בסיטואציה אחרת לגמרי הייתי באותו רגע אומרת
תודה ושלום. הקיטש הזה הוציא אותי מהכלים. אבל לא כאן. הצורה
שבה הוא אמר לי את זה, לא הוריד ממני את עיניו, ממש חדר לתוכי,
בלי פחד... אפילו אני פחדתי להביט כל כך עמוק לעצמי והבטחון
הזה שלו שפעם ראיתי כיהירות כבש אותי.

והאמנתי לו... לא פעם עינינו נפגשו בשיעור. לפעמים היה לי נדמה
שהוא מדבר אליי, אבל למדתי לקחת את הדמיון המפותח שלי בערבון
מוגבל. לא היה דבר שנאמר בכיתה שלא הגיע לאזניו, היתה לו שמיעה
מחודדת והבחנה יוצאת דופן ואיפשהו כנראה שהוא גם הבחין בי.

חברה ללימודים עדכנה אותי שלמרצים יש גישה לתיקים שלנו,
לתמונה, לכל הציונים... חשבתי על זה, אבל זה לא הפריע לי,
ידעתי שלא ציון ולא תמונה יהיו הגורם המכריע בהחלטה שכזו.

מתוך יומנו של הדוקטור:
אני חוקר את התחום כבר עשור, מעולם לא ראיתי התקדמות כזו! היא
לא זכרה כלום, הצלחתי למחוק זיכרון. נכון, העולם טרם מוכן
לבשורות שכאלו, שאלות אתיקה חשובות עומדות לדיון, אבל עצם
הידיעה שזה יתכן מרעישה!! לפני שבוע נתקלתי בה, היא עברה ליד
משרדי והתפתח דיון, הבנתי שהיא בחורה אינטילגנטית, חשבתי אולי
להעזר בה במעבדות שלי. מעולם לא עלתה לי המחשבה הזו לראש, זו
היא שהביאה את זה לתשומת ליבי. היא פתאום התחילה לבכות! אם זה
היה ביום אחר או בשעה אחרת זה בוודאי לא היה מתגלגל לכיוון
כזה. היא כנראה התפוצצה... ואני...השתדלתי לתמוך, להבין, הרי
למי מאיתנו לא שברו את הלב. אבל פתאום היא הציעה את זה כאילו
ידעה...

"והיא לא תדע דבר?" ליאור שאל את הדוקטור
"זו התוכנית, יתכנו שיבושים אני חייב לציין אבל הרגשתי שיש
צורך ליידע אותך, אני מקווה שעשיתי את הדבר הנכון..
"וזהו? ככה אני פשוט יעלם מהחיים שלה?"
"לפי מה שהבנתי ממנה כבר ממזמן לא היית שם" אמר הדוקטור בחצי
כעס..
"תשמע בן אדם, אני לא מכיר אותך ואני לא מבין מה בדיוק הלך
ביניכם, אבל אתה לא יודע מה הלך בינינו, עברנו הרבה ביחד, זה
מורכב, מי אתה שתשפוט אותי?"
"אני מצטער..פשוט ראיתי כמה היא עברה, אתה מבין, היא השאירה לי
את היומן שלה, קראתי הכל.."
"אז היא ביקשה למחוק זכרונות רעים?"
"לא..היא ביקשה למחוק אותך"
"למה?"
"היא אמרה שהיא לא יכולה לחיות עם הזכרונות ואם היא לא יכולה
לקבל את הכל אז היא לא רוצה כלום"
"אהבתי אותה"
"אני יודע..חבל שלא השכלת לומר לה"
"וזה היה פותר את הכל?"
"לא, אבל זה היה מצדיק את הכל...אתה יודע מה הסוד, הסוד של
הזוגות ששורדים?" שאל הדוקטור בלי לחכות לתשובה
"הסוד הוא להשאר בחדר, לא לברוח, להתמודד"
"אדון דוקטור עם כל הכבוד, אני עומד כאן מולך לא?
"היא זו שברחה, לא צריך דוקטורט כדי להבין את זה"

שבוע לפני כן, נירית כותבת:
אני זוכרת בברור את הפרידה האחרונה שלנו. הוא העיר אותי בבוקר
להגיד שלום, הוא ראה את העצב בעיניים שלי והבטיח לי שעוד
נתראה. אבל עוד באותו רגע ידעתי שלא ניפגש יותר. 5 דקות לאחר
שעזב, כשהייתי בטוחה שהשטח פנוי, התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה.
אני חושבת שבכיתי כמעט שעה בין הסדינים, התאבלתי עליו, התאבלתי
עלינו, התאבלתי על כל הזכרונות היפים שיכלו להיות שלנו ולעולם
לא יתממשו, התאבלתי על כך שלא הכרתי אותו כשהיה צעיר יותר ואני
מבוגרת יותר. ואז לקחתי את הדברים שלי ועזבתי, סתם ככה. ידעתי
שמבחינתו היה שמח לראות אותי עוד אבל ידעתי שלא אוכל לעמוד בזה
יותר, או הכל או כלום אז כלום.
כאשר אדם מת החברה מתייחסת לקרוביו בהבנה אינסופית ותמיכה. אף
אחד לא השכיל לראות את האבל שלי, הוא חי ונושם רק תיאורטית,
אין לו פנים, מגע או קול. התאבלתי עליו כפי שמתאבלים על מת.
דמותו הפכה לתעתוע במוחי, אבל הכאב לא, הוא היה מאוד מוחשי
ועדיין פועם בי.
התקשרתי אליו לפני חודש, רציתי להפגש, רציתי להגיד לו שאני
יכולה לחיות בלעדיו אבל שאני פשוט לא רוצה. אבל הוא היה כל כך
קר ומרוחק והמילים התחילו להתבלבל לי..הוא חשב שאני מנסה לשחק
משחקים, הוא אף פעם לא הבין שאני בכלל לא יודעת איך משחקים
בהם.

ליאור:
סיכמתי להפגש עם הדוקטור האפס הזה ביום חמישי, עשיתי את זה רק
בשבילי, לראות שזה לא בדיחה. היא עמדה שם, מול האפס הזה
שפילרטט איתה והעיניים שלה זהרו...זהרו כמו שהיא נסעה איתי אז
בירושלים והיינו רק שנינו והכל היה טוב. המאנייק הזה תקע לה
איזה משפט שאני אמרתי לה, בטח קרא את היומן הטמבל. קראתי לה
בשמה..לא "נירית" אלא בשם שהיה רק שלנו, והיא לא הסתובבה,
בחורה אחרת שכנראה קראו לה ככה הסתובבה אליי בפליאה. זו לא
הצגה, הוא הצליח למחוק אותי....

מתוך יומנה של נירית:
היה שם עוד בחור, קצת מוזר, עשה סביבנו רונדלים וקרא בשם
"זהבה" כמה פעמים וכשזהבה הסתובבה אליו הוא התעלם... אבל מה
שמדאיג שהוא לא הוריד ממני את העיניים, הוא חדר לתוך העיניים
שלי וממש הפשיט אותי...האם הוא יודע עלי ועל ברק? האם ילשין?
לא...זה לא באמת מה שמטריד אותי.. משהו בו היה מוכר, כאילו
אנחנו בכלל לא צריכים לדבר, כאילו הוא כבר יודע הכל...חלמתי
עליו חלום, בעצם חלמתי עליו כל השבוע. בחלום, היינו על החוף
והמשפחה שלי היתה שם, ניסיתי להתעלם ממנו אבל ברגע שהוא ראה
אותי הוא התחיל ללכת לכיוון שלי ולא השאיר לי ברירה אלא
להתמודד איתו, הכרתי אותו לבן דוד שלי שעמד ליד ואמרתי לו תכיר
זה "ליאור המפורסם", בחלום היה לו שם, אני תוהה אם ככה קוראים
לו. ואחר כך כאילו לא יכולתי להתאפק יותר ופשוט חיבקת אותו
והתחלנו להתנשק. המשפחה עברה מסביב כל הזמן ומידי פעם פנו אליי
אפילו שהוא לא הוריד ממני את השפתיים, לא מתוך חוסר נימוס אלא
פשוט לא יכולנו אחרת זה בכלל לא היה בשליטתינו, התשוקה היתה
גדולה מאיתנו. זה הרגיש כאילו הוא בכלל לא היה שם, כאילו הם לא
ראו אותו, כאילו אפילו בחלום אני דמיינתי הכל. מה שהכי מטריד
זה שבחלום אהבתי אותו, ממש אהבה מטורפת, ואני בכלל לא מכירה
אותו. דוד שלי באיזה שלב קרא לי והתחיל לזמזם איזה שיר של רמי
או ריטה ואמר לי הנה את רואה עכשיו הכל מסתדר ולא הבנתי אם הוא
מתכוון לשיר או לבחור. חשבתי לשאול את הדוקטור מה הוא חושב על
זה אבל עדיף שלא, שלא יחשוב שאני חוטפת רגליים קרות או משהו.
וכמובן..בכל זאת..שוב הדמיון המפותח שלי, הרי אם הוא מכיר
אותי, הוא היה אומר משהו לא?