השמש צובעת את השמיים בכחול בוהק והשמיים צובעים את הים, אך גם
בים משתקפות קרני השמש. הן חודרות למים ומשחקות בתופסת עם
הגלים, החום המלטף של השמש עם הקור המסעיר של גלי הים זורק
אותך לעולמות מלאי תקווה כחולה וצהובה. הרי הכל כל-כך ברור,
כל-כך מוכר, כל מה שנותר לך הוא לשחות ביופי הפלאי הזה של
החיים. אתה עושה תנועה ועוד תנועה וצף לך בים של שמחה פשוטה
וילדותית. הים ממשיך להיות כחול וקרני השמש ממשיכות לשחק עם
הגלים עוד ועוד ועוד אך בין לבין, לאט לאט, אתה מתחיל להרגיש
בסימני עייפות. אתה עוצר לרגע את תנועותיך על מנת להבין ולבחון
את מקומך בתוך הכחול הזה אך האוויר שהולך ואוזל מסמן לך את
כיוונך החדש, אתה שוקע למטה. "חכו רגע!" אתה מנסה לצעוק לגלים,
"אני צריך הפסקה, אני צריך קרקע להיאחז בה." אתה שוחה בשארית
כוחותיך מעלה ולוקח אוויר. 'חייבים להחזיק את הראש מעל המים,
אסור לשקוע שנית!', אתה חושב לעצמך.
והנה מרחוק אתה רואה תקווה, אי החלומות שלך נראה באופק והוא
מוחשי וברור. רק תחתור אליו עוד שוב ושוב ותגיע במהירות אל
האושר. אתה מתקדם בכוחות מחודשים של תקווה לכיוון האי ומדמיין
את הרגע בו תוכל לעמוד על הקרקע. אך לאט לאט אתה מתחיל לשים
לב, האי תקוע במקום. לא משנה כמה אתה חותר, הוא נשאר זוהר,
נשאר מרגש אך משום מה הוא גם עדיין נשאר כל-כך רחוק.
אתה מבין שאין סיכוי להגיע לשם אך בינתיים חייבים למצוא תחליף.
הכוחות אוזלים, אסור לתת לעצמך לשקוע שוב, הרי אתה יודע שבפעם
הבאה כבר לא יהיה לך את הכוח לעלות שוב למעלה. אתה מביט בגלים
ומבחין שמרחוק יש שם משהו לא ברור. אתה מחליט לשחות אליו
במהירות בתקווה שהנה נמצאה נקודה להיאחז בה. אתה מתקרב והנקודה
מתקרבת אף היא, נראה שגם היא נעה לכיוונך. עד לפני דקה לא היתה
הנקודה הזו קיימת מבחינתך ולפתע היא מגלמת את כל תקוותיך. 'היא
נועדה לי', אתה חושב לעצמך, 'היא יודעת שאני צריך אותה והיא
צריכה אותי.' הנקודה כבר קרובה מתמיד ואתה מבחין שזוהי אישה.
אתם תופסים אחד בשני חזק. סוף-סוף משהו מוצק בין הגלים
הסוערים, שלווה מדומה עוטפת אותך, לא תיפרדו לעולם והגלים
יעלמו, רק אתם תישארו כך מעל המים שוחים ביחד בים האושר הנצחי
והשליו. אך מה זה? האישה נתלית עליך ושולחת אותך יותר למטה.
מתחיל מאבק, היא נתלית עליך ואתה עליה והיא ואתה, ואתה והיא
ואתה עד שאתם מבינים שחוץ מהים איש לא ינצח במאבק הזה.
לפתע אתה רואה אנייה מתקרבת. אתה עוזב את האישה במהירות, לפני
שהיא תספיק להבחין באנייה, ומתחיל בשחייה נואשת אל האנייה.
הראש כבר כואב, הידיים והרגליים עושות תנועות איטיות ועייפות.
'רק להשאיר את הראש מעל המים', אתה אומר לעצמך בכל נשימה, 'רק
להשאיר את הראש מעל המים' אומר והנשימות נעשות כבדות ונואשות
יותר ויותר. הנה האנייה מולך, מוסיקה רועשת בוקעת ממנה והאנשים
רוקדים. אתה צועק אליהם לעזרה, "הי! אני פה!", אך נראה שאיש
מהם לא שומע אותך למעלה, "הצילו! אני טובע!" אתה זועק בשארית
כוחותיך ובולע מים אך המוסיקה למעלה חזקה מדי והאנשים ממשיכים
לרקוד, אתה נותן מבט אחרון לאנייה ששטה בקלילות על פני הגלים
ונעלמת באופק.
אתה נותר שוב בודד, רק אתה והים, אך מרוקן מכוחות, מרוקן
מתקווה. לפחות כשהיתה אישה היה מעניין אך עכשיו יש רק אותך, את
הגלים ואת הייאוש. אתה מתחיל לשקוע, כבר אין לך כח להתנגד.
השמש? היא עדיין צובעת את השמיים בכחול בוהק והשמיים עודם
צובעים את הים. הקרניים משחקות תופסת עם הגלים שמשחקים איתך
מסירות. אתה נזרק מגל לגל עד שגם הם כבר נעלמים וכבר אין כל-כך
שמש ואתה כבר מתחיל להרגיש שחשוך ואין אוויר. אתה פותח את הפה
ביאוש לקחת אוויר אך רק מים חודרים פנימה ושוטפים החוצה את
התקווה הקלושה שעוד נותרה. הראש מתפוצץ מכאבים ואתה נופל מטה,
אל החושך, אל התחתית.
רגעים אחדים לאחר מכן אתה על קרקע מוצקה סוף-סוף, שוכב ולא זז.
הנה דווקא כאן בתחתית יציב, דווקא כאן בתחתית ברור, דווקא כאן
בתחתית אין עוד לאן לשקוע. אין גלים, אין אוויר, אין שמיים
ואין שמש. רק מן חושך אביך שכזה ומקום בו הגוף יכול סוף-סוף
פשוט לנוח ולשכב.