היא הייתה ילדה של חורף, אביטל . ארובות השמיים, וכל זה, זה
היה הקטע שלה.
"האם את בוכה בשנתך הלילה", וכל זה. זה מה שעשה לה את זה.
מה את ומי את, עכשיו בין השלוליות, הו, אביטל . עיניים ירוקות,
גדולות. מה תאמרנה  עיני גבר שיביטו   בך, מרוכזות לרגע,
מסונוורות להרף, אולי?
חצאית וחולצה על בשר מתנועע היטב. ציצים מתוקים, ישבן חצוף
ושופע. פוטנציאל להסתבכות רגשית? תלוי באופן בו יתערבבו
הנתונים זה בזה. ותלוי, גם, אם ירד גשם.

אני זוכר אותך.  אני זוכר את הפצע,  אני זוכר את האור. הייתי
מובטל והייתי חייב כסף, באופן מיידי, כמו שנהוג לומר
במחוזותינו. חייב כסף לעצמי. לא בשוק האפור וכאלה, חלילה.
האופציות היו מונחות על השולחן כמו, איך לומר, זנבו של טווס
שחצני. הנחתי את הקלפים על השולחן. רציתי לבחור, משהו.
שוד בנק, עסקת סמים, הקמת רשת מכוני ליווי, הוי ראשי הבלתי
קרימינלי להחריד.  
אני חושב שאילו היו מתנהלים חיי או, לפחות, ההחלטות החשובות
בחיי, הצמתים המכריעים האלה, באמצעות חפיסות קלפים, רצוי
צבעוניים או מיסטיים, כאלה שאפשר לקנות אצל איזו זקנה מרושעת
בתחנת רכבת ישנה, או אז, אולי,  אפשר היה  למצוא בהם היגיון
נוסף, אחר, משהו להישען עליו.
התקשרתי לאביטל .
"מתוקה, "
"כן, מתוק".
"יאללה בואי, החלטתי."
הצחוק המתנגן שלה מעברו השני של הכלום.
"החלטת? תכין קפה, אני באה".

כשהכרתי אותה, בתחילה, חורק שיניים אל מול יופיה המהמם, זוקף
ראש וחזה כקוף מיוחם , היודע ומקבל על עצמו בגאווה את ייעודו
האבולוציוני, חשבתי על זיון. מה יש להפסיד, אמרתי. נבוא, ניתן,
נגמור, נלך. אז לא ידעתי בכלל  כמה רך אצלה הכל  בפנים,  כמה
יפות  עיניה הטוות קורי עכביש קטלניים , לא ידעתי  עד כמה
שבירים החלונות בגשם.
רציתי לחשוב: כך הן מתעתעות בנו, הילדות האלה. הניצחון בסופו
של יום הוא שלהן. הן , השחקניות הראשיות והמעודדות מטעם עצמן,
השופט והתליין גם יחד, המין החזק והיפה. חשבת על זיון, הה הה,
 ואינך אלא עכברוש ניצוד בין כפותיה של חתולה משועשעת.
כך, אל מול ספלי הקפה המהביל, באים סוף סוף אל קיצם  הרהורי
אחר הצהריים המעיקים.
דפיקה בדלת. היא.

לרגע מצאתי עצמי מתמכר לקצב הזה, מנסה, מהסס, קרב ומתרחק  אל
מול הקצב המתקתק הזה, ההזוי, של נקישות הגשם בחלון ונקישותיה
של אביטל  על הדלת. האם יהיה אפשר בזמן כלשהו, בתזמון כלשהו,
עלומי, לחזות בהתמזגות המקצבים הללו עם הקצב שלי, קצב הלב
ההולם.
ידעתי שהיא שם. הרהרתי באצבעותיה הארוכות, העדינות, הענוגות,
העירומות, מלטפות את דלת העץ הרטובה, ניחוח הגשם המשגע עולה
אצלה  במעלה חלל הפה והאף.
עוד מעט קט ינוח שיערה הרטוב, הריחני, המתוק, על פניי הרועדים.

נכנע ורעב, אוהב והלום, דואב, אל מול השעה הרת הגורל שאיננה
יודעת דיחוי, מה אומר לה.
על מפתן הדלת זהרו אליי עיניה הגדולות, עיני האישה ילדה
המשגעות שלה. כשהתחבקנו יכולתי לראות מבעד לכתפיה, לראשה העדין
המונח, מבעד לנשימותיה הקצרות על חזי,  את מחוגי השעון על הקיר
חולפים, נוסקים מעלה מעלה, עוברים וממשיכים. הנה בזרועותיך
הנערה יחידתך אשר אהבת, ומול פניך מהדהד הזמן האוזל, המקרטע,
צעדיו ודאיים, נוקבים, אורבים, הזמן שלנו קורס, אביטל , ואת
אינך יודעת.
"הכנתי לך קפה", אמרתי.
היא התיישבה מולי אל השולחן במטבח הקטן.
"ממתי התחלת להתעסק בקלפים?", היא צחקה.
הבטתי בפנים העדינים הללו, ביופי המכאיב, הנסיכי שלה, פרינססה
קטנה שכמוך.
"קניתי אותם בתחנה הישנה".
אצבעותיה העדינות חיבקו את ספל הקפה. היא הביטה בי ובקלפים
הפרוסים על השולחן, לסירוגין,
משועשעת.
"איזה גשם בחוץ. לא מפסיק לרדת כבר כמה ימים. אתה יודע איזה
שלוליות ענקיות יש בדרך אליך?"
השתעלתי. רעם וברק הרעידו את החלונות. פעם, לפני שנים,
כשהייתי ילד, ידעתי לומר בעל פה את הברכה שיש לברך לאחר שנראים
ונשמעים  הברק והרעם. ידעתי לומר תפילות שלמות בעל פה. קריאת
שמע, שחרית, שמונה עשרה, פרקי אבות. פיסה קטנה וצנועה של החכמה
היהודית העתיקה והקדושה, נצרבה תדיר על דל שפתיי. עכשיו כל
שנותר הוא  הזמן האוזל, המרושע , נשימותיי הנחנקות וקצבן  הלא
מסונכרן, הקקופוני.  
אצבעותיי תופפו על השולחן.  
"תבחרי קלף", אמרתי לה בשקט.
"חמוד שלי, הגשם קצת חירפן אותך?" , היא גיחכה, "אתה באמת חייב
למצוא עבודה.דחוף".
הבטתי אל הירוק הגדול, הפראי,  הכלוא בין ארובות העיניים שלה.

"תבחרי קלף, אביטל".
היא הושיטה את ידה לאט, בזהירות, בחרה קלף והפכה אותו על פניו.
היא חיכתה בשקט.
"הכוהנת הגדולה", אמרתי.
"מה?"
"זה השם של הקלף. הכוהנת הגדולה. את יודעת מה זה אומר?"
"זה לא ממש מעניין אותי, אהד".
החיוך נעלם מעל פני הנסיכה.
"קבעת ראיונות לשבוע הקרוב? מתי תמצא עבודה?"
שתקתי.
"כמה זמן אתה חושב להמשיך ככה? אתה לא חושב שזה מוגזם?"
קמתי בבת אחת. קירבתי את פניי אל פניה, עד שיכולתי לחוש את
נשימותיה המתוקות , נתתי מבט חטוף אל המחשוף בחולצתה, זכרתי
היטב את קימורי המשי הרכים, העופרים המדהימים שלה , תאומי
הצביה,  רוטטים בלילות הקרים תחת כפותיי.
"אנחנו נוסעים מכאן, אביטל".
"אנחנו נוסעים מכאן? אנחנו? נוסעים?"
"כן..."
"נוסעים לאן? אין לך כסף לשלם חשבונות בדירה".
שתקתי. לגמתי ארוכות מהקפה. אני זוכר שחשבתי, אז, שזה היה אחד
מהרגעים בהם צריך היה אדם  להקשיב  לרחשים הלוחשים מתחת, לזעם
המזדחל, לארס הטמא, המסואב, להלמות הדם ברקות, באונות המוח.
ידעתי שלא יבגוד בי הקלף ברגע האמת, שלא ישקר. זה היה הקלף,
הקלף שבחרתי, הבחירה שלי.
"אביטלי, את תצטרכי להאמין בי ולסמוך עליי. ארגנתי לנו כרטיסים
לעוד שבוע ".
"כרטיסים לאן? השתגעת לגמרי?"
" בנגקוק. ניסע לטייל קצת. מה יש? ננקה את הראש מהמדינה הזאת
ומכל החרא.דיברנו המון זמן על הטיול הזה, זוכרת? אז הנה. תזרמי
איתי. תארגני חיסונים ותרמיל ונזוז".
אביטל הרכינה את ראשה התלתלי מטה. כלל ידוע באומנות המכירה, כך
לימדוני  עוד מימי הטלמרקטינג הכושלים שלי, הוא לשתוק בזמן
שהלקוח מתלבט. תן לו לשקול לבד ללא הפרעה, ואז, לפי תשובתו,
הכן את שלבי ההמשך לתקיפה נוספת.
הגשם פסק לרגעים, נדם. שוב לא הופר הקצב. הוא היה קיים
עדיין,נובח, אך נפערו בו חורים סינגולריים , בתוליים,  מפיצים
אור ושלהבת, קולות אחרים של הרפתקה.   אביטל אמרה: " ומה עם
הלימודים שלי, והעבודה,  והתוכניות שלנו לעבור לגור יחד,
והכל?"  
חייכתי אל שאהבה נפשי כל כך. הילדונת שלי, האהובה .
"מתוקה, הקורסים בפילוסופיה יחכו לך קצת. וגם המלצרות לא תברח.
קחי פסק זמן. אני יודע שבתקופה האחרונה גם את מתחרפנת".
חיוך הילדה שלה נפרש סביב שיניה הצחורות. "בוא אליי", היא
לחשה.
העור שלי סמר, קימורים קימורים כחתול מפוחד, לא ידעתי מה ואיך.
חשבתי על הגשם, הגשם הרך, על השמיים שכמו נפתחו אלינו בבת ,כמו
עין אחת גדולה , מביטה על הכל ממעל, שותקת,  משלחת  אל
הארץ חסד גדול, חסד גדול וחמלה שלעולם לא נכירם לכל מלוא עיננו
שלנו, העין  הצרה מהכיל . היא נשקה על שפתיי בפראות, לשון הנחש
שלה זוחלת, תוקפת קלות ,נמהרת,  ננעצת בחלל הפה שלי ומייד
נסוגה.
"אתה יודע שבאשר תלך אלך איתך, אהובי".
כה אמרה אביטל, מיישרת בידיה את החצאית וקמה ללכת.
היא נעצרה ליד הדלת, הסתובבה אליי וחייכה.
"זה הכל בגלל הקלף הזה, שבחרתי?"
לנוכח השאלה הזו מצאתי עצמי  נמס, שוב ושוב,  אל תוך הירוק
הגדול,  ראיתי את עצמי טובע, ראיתי את השתקפותי שלי שם,
באישוני העיניים שלה.
היה לי קצת קר, ולכן רעדתי לרגע.
"זו הבחירה שלנו, אביטל. אם לא הקלף הזה, אז היה קלף אחר. "
"אני אוהבת כשאתה עונה לי ככה", אמרה אביטל והלכה.  


הערב ירד קר על תל אביב הקטנה . הכנתי עוד ספל קפה והתיישבתי
מול המחשב הנייד לסגור קצוות אחרונים.
בבנגקוק כבר נחשך הלילה. שלחתי מיילים. סגרתי שעה ומיקום
למפגש. בדקתי במפה את המיקום המדוייק. את הרכב המושכר ארגנתי
יום קודם. כתבתי להם שאני מגיע חמוש, עם דולרים במזומן,  ושאני
לא אוהב הפתעות ושלא ינסו אותי.  יש להם כבוד לקצין ישראלי
לשעבר , הם כתבו לי. שלא אדאג.
בן 30. מהנדס אלקטרוניקה. מובטל. מבט חטוף אל השנים, אחורה. אל
הזמן שחלף. מה בסך הכל, ומה בכך. ילדות רגילה, בפרבר של עיר
שינה בורגנית. אהבת ילדות בלתי ממומשת. תסכול מיני סבוך
בתסכול אינטלקטואלי בתיכון. גיטרה, חלומות גדולים, גיצים
ניתזים ממרכזה של שלהבת אש מרהיבה, בוערת, על הקדשת החיים
למוסיקה וקריירה של כוכב רוק. שירות צבאי בגולני. קצין מצטיין
ביחידת נ"ט. פציעה בלבנון. אחד שילכו אחריו באש ובמים, כך כתבו
עליי  המפקדים.
באמצע, ובעיקר אחר כך, באו הבנות והנשים . אהבה גדולה אחת,
פוצעת פצע ומותירה צלקת, לפני אביטל, ובין לבין מחטפי אהבה
קצרים, חמקמקים, התקופה התלאביבית, למדתי לטעום מכל הבא ליד.
הייתי "עולם ציוני מתקדם, מזיין את הילדות מהשכונות". הן  באו
מתוך המקרה, ההתרחשות הארעית, מתוך הכאוס והניכור התלאביבי
המאוס, זו הייתה שכנה שלי, וההיא ציירת שהכרתי בפאב, ואחת אחרת
הייתה באה והולכת, באה והולכת, עד שנמאס לה . והייתה אחת שרצתה
מאוד לקנן, להתמסד, לברוא לנו מקום משותף,חמים,  לכלוא אותי
בכלוב אהבה חד צדדית מתעתעת ,מזוייפת,  אך אני, ציפור חופשיה
שכמותי, פרשתי כנף רגע לפני שהוטבעה הטבעת ונסתם הגולל.
בין לבין הייתה זו הנחמה התרבותית שעטפתני, רסיסים מהוהים של
אסתטיקה, פילוסופיה ואמנות, קורנים תמיד ממעל,  מצמררים  את
הדם ואת הלב. קראתי לא מעט וצברתי תקליטים וספרים שהעלו
בעיקר עובש, אך מה אהבתי את הידיעה שתמיד הם  היו שם, ריח
דפיהם חמצמץ כריח בתולה זקנה, קיומם המתריס, המרומם, עובדת
קיומם האבסורדית לא פחות  מקיומי שלי,  על המדף, עדות לנשימתה
המתמדת של הנפש, לפרפוריה התמימים,  הנחושים, להיעדר נכונותה
לגסוס ולמות בסדום הקפיטליסטית החובקת כל , של המאה ה21.  
אדם מביט לאחור על חייו ורואה שממה. אני חושב שכך צריך להתחיל
הסיפור שלי.
אדם מביט לאחור על חייו, ולא אוהב את אשר הוא רואה. הוא חש
מרוקן. עייף מן הצד האחד, מותש ומשועמם, נחנק בביצת ריקנות
המאיימת  להטביעו,  ומן הצד השני בוער בו רעב עצום, צורב, מעיק
ואינו נותן מנוח,  מאיים להתפרץ החוצה, אל מחוץ לגזע המוח  ,
קליפת המוח, לבקע את הגולגולת, את גלגלי העיניים, לטרוף ולשרוף
את העולם בשאגה נוראה של חירות.
הדלקתי סיגריה ועישנתי. ירח מלא נתלה  מעברו השני של  החלון.
הגשם נרגע קצת. חשבתי לעצמי שלדברים יש קצב. חשבתי שהיקום כולו
הוא קצב אחד גדול . קצב ההתפשטות. קצב הלמות הדם והלב. קצב
התופים בטקס אפריקאי של גירוש שדים. קצב התופים  בשירים
שאהבתי. קצב חלחול מי הגשם אל התהומות ואל הנחלים.  קצב חדירת
הזכרות אל  בין ירכיה הפשוקות   של אישה נאנקת .
חשבתי על הזמן שלי. הזמן שלי, הקצוב, הסופי, הקצר כל כך . הזמן
הזה שאין להקל בו. הזמן הזה, האניגמה הנצחית. אני חושב שאני
רוצה להתמזג עם הקצב הזה, לזרום איתו, להתקדם ולגלוש על פני
גליו המלטפים.  
אולי הייתי צריך להיוולד בבנגקוק ולהפוך לנזיר בודהיסטי. האם
אני חופשי להיות נזיר בודהיסטי. האם אני חופשי להיות כל שארצה
להיות. האם אני חופשי?
לקחתי את הגיטרה האקוסטית והתחלתי לנגן שיר ישן. ככה אוהבת
אותי אביטל, עם הסיגריה בפה ועם הגיטרה,  כשרצות  האצבעות. היא
אומרת שזה סקסי. אבל ידעתי, באותן שעות, שאסור לי לחשוב על
אביטל.
אני חייב לחשוב  באופן בהיר, שקול וקר, על התוכניות שלי. כמו
רוצח שכיר שקיבל עבודה והוא חייב לבצע אותה באופן החלק והמושלם
ביותר. המסגרת הכללית קיימת אצלי בראש כבר מזה זמן רב. מובן
שלא שיתפתי בכך אף לא איש אחד. המסגרת הכללית, זה מה שהיה נחוץ
לי. כל שנוגע לפרטי הפרטים, הקונקרטיזציה של האידיאולוגיה,
הדדוקציה,  הקריסה של פונקציית הגל אל אחד המצבים האפשריים, הה
הה, כל זה יתברר תוך כדי תנועה. וזה הדבר החשוב ביותר בעיניי.
להיות בתנועה מתמדת.
זמן רב וארוך מידיי בזבזתי עבור המצבים  הנייחים.  לא עוד. דבר
לא יעצור אותי כעת ואיש לא יעצור אותי. שאפתי עשן אחרון
מהסיגריה ועיניי החלו נעצמות.






בשבת בבוקר, כמה ימים לפני הנסיעה, נסעתי לאביטל לקיבוץ של
הוריה  בגליל. השמש הפציעה על בוקר תל אביבי קסום,  חיוור.
נשמתי את האוויר הצח, את שרידיו המשכרים של  ריח הגשם מליל
אמש.    
אמרנו שנלך לנשום קצת את ארץ ישראל היפה והפורחת, לפני הנסיעה.

אביטל לא שאלה שאלות בקשר לנסיעה. היא הייתה חייכנית ומלבלבת,
יופיה המכאיב מזדקר מול עיניי כבימי אהבתי הראשונים. לא ידעתי
מה עובר בתוך הראש התלתלי החכם שלה. אני חושב שליבה היה שלם עם
ההחלטה ללכת איתי, נראה שהכישוף שחוללנו יחד בערב ההוא, הגשום,
הבעיר בה את ניצוץ ההרפתקה, ומעל לכל, ידעתי שהיא יודעת שאין
טעם לשאול שאלות בזמן הזה. היו אלה אחדים מרגעי הטלפטיה
המוכרים שלנו, אותם רגעי שתיקה מלאי מחשבות, בהם היה איש איש
לעצמו ולהרהוריו, ומן העבר השני, מבטינו שהצטלבו יחד, מסדרון
האור המשותף  שכוננו אישונינו, זה מול זה, גבר מול האישה שלו,
אישה מול הגבר שלה, מקשיבים ומבינים כל כך הרבה, ללא מילים.
ברגעים הללו נתגברה אהבתי אליה תדיר, נוסקת לפסגות חדשות  של
רגש, תשוקה ורוך. אז מסביר הייתי לעצמי, שוב ושוב ללא מילים,
איך הצליחה הנערונת הזו, ילדת הקיבוץ ירוקת העיניים וענוגת
הבשר, לכבוש את הרווק המתהולל, התלאביבי הבלתי מתחייב, שטוף
הזימה והפורנוגרפיה, המשורר והסופר הכושל, הניהיליסט, הציניקן
שחדל לרגעים להאמין, והנה הוא עומד משתאה מול הנערה הזו, מול
התפרצות הנעורים והתשוקה המלהטת, וחוזה , הלום ונדהם,  בחזרתה
של הרומנטיקה בתרועה גדולה אל חייו, בדלת האחורית.  כבר אמרתי
שכשהכרתי אותה חשבתי על ענייני הבשר והחשק , והרי לך שוב
זרועותיו של הגורל המלהג, המהתל, המתעתע, היורה שוב ושוב עשן
סמיך בפרצופך, לועג לך, אתה  שהיית  בוטח עד לפני רגעים מעטים,
והנה עתה נתגלה לך שוב קוצר ידך המייאש, אל מול החיים, אל מול
מורכבות המאורעות , אינסופיותם של הסיכויים והאפשרויות. מה יהא
על התוכנית שלי? זאת לא יכולתי לדעת.  אך הנה ניצבים היו מול
פניי נחישותי הגדולה, הייאוש שלי, חפיסת הקלפים שלי,  החירות
שלי, הסופית והמוחלטת,  ואהבתי הגדולה לאביטל, אהבתה הגדולה
אליי.
"סיפרתי להורים שלי על הנסיעה. אמרתי להם שהחלטנו לנקות קצת את
הראש. שאלו לכמה זמן, ושאלו על הלימודים והעבודה שלי ועשו
פרצופים. אמרתי להם שהזמן לא מוגבל, ושאנחנו עצמינו לא לגמרי
יודעים ונתתי להם להבין שזה סופי ואין על מה להתווכח".
אביטל חייכה אליי את חיוכה הזורח, המקסים.
היא עמדה בפתח החדר שלה, בשמלה פרחונית, אביבית , תיק קטן תלוי
לה על כתפה האחת, תלתליה ריחניים, ריח השמפו העדין שלה נתערבב
בריח יום השבת האביבי שנתפרץ על כולנו פתאום.
חיבקתי אותה ולחשתי לה מילות אהבה , קולי רועד. "נלך?", אמרתי.

נסענו לטייל באחד השדות ליד הקיבוץ. מדהים לגלות כל פעם מחדש
כמה יפה הגליל בחורף, הפריחה עוצרת נשימה , הלבלוב, הירוק
הנפרש מול עיניך , העמקים והגבעות.
ירדנו מהאוטו וצעדנו , ידה אוחזת בידי,  אל תוך השדה.
להקת עורבים צווחנית חגה מעל ראשינו, כמו משתוקקת לחגוג איתנו
איזה חג קמאי  ונסתר.
התנשקנו. נשקתי לאביטל על עיניה. חיוך עדין, רך,  נפרש על שפתי
הדובדבן שלה . הנמכתי מבט אל תפוחי העופרים שלה, הנרמזים
בנדיבות מבעד למחשוף שמלתה. היא פקחה את עיניה.
הבטתי ארוכות אל תוך היקום הירוק, הקצבי, האינסופי, הנשקף
מאישוניה ומסביב . ליטפתי אותה לאורך תלתליה, כמו ממתין לדבר
מה עצום העומד להתרחש.
"אני אוהבת אותך", תילחשנה המילים עוד רגע קט, תרעדנה את ליבי
בצעקה גדולה.
או אז תעמודנה אותן המילים ממש  על דל שפתיי, בדמעות הלב והעין
, כתשובת התשובות , כשבועת השבועות,  נפרשות  אל מול פני
אהובתי המצפה.
"גם אני אוהב אותך, מתוקה שלי".
אביטל השתתקה לרגע, בהתה אליי בחיוך ילדותי, קונדסי. הבטתי
סביב ופתאום שמתי לב שאנחנו לגמרי לבד. בתנועה חדה, פתאומית,
היא הפשילה את כתפיות שמלתה , פתחה את הרוכסן מאחור ובין רגע
עמדה מולי במלוא עירומה והדרה , פטמותיה זקורות והיא מכסה
בידיה על שדיה מפני הקור.
"את לא נורמלית...." מלמלתי המום. משב רוח רענן פרע קלות את
תלתליה, התנשקנו שוב ארוכות  ואני ירדתי מייד על ברכיי, נכנע
ורעב אל מול היופי העלומי הזה, האביבי, החורפי, המתפרץ.  
אביטל ליטפה את שערות ראשי , הניחה רגל אחת על כתפי,  ופניי
החלו מתחככות שוב ושוב בשיער ערוותה, מנגן  בלשוני על  סביבת
הפרח הוורדרד שלה, ממתין ומאזין , פניי סמוקות מהתרגשות,
לאנקות התשוקה שלה העולות ממעל. הזמן דהר ואזל, ואביטל החלה
לוחצת את פניי פנימה, לחישות התחנונים  שלה צונחות על לחיי,
הרגשתי היטב את הים המתגעש בין ירכיה, ממתין, משתוקק, נחוש,
תובע את שלו באהבה. או אז החלה לשוני לענגה בתנועות מעגליות,
נחשיות, קרבות ומתרחקות, פנימה והחוצה אל תוך ומתוך הנשיות
הרטובה שלה, אוהב  אותה במסירות אין קץ, בציפייה למפץ
הגדול....
אביטל לחצה את ראשי פנימה בכח, מתמסרת לחלקיקי השניה המענגים,
מפקירה את כל כולה לקצב שלי, לקצב שלה, להרמוניה הקצבית שלנו,
הפרימיטיבית, שולטת ונשלטת כאחד.
צווחת החשק הפראית שלה לא איחרה לבוא , ואז קמתי על רגליי
והפלתיה על אדמת השדה, התפשטתי עירום,  גהרתי  מעליה, עיננו
כמעט ומשתקפות  האחת ברעותה. "יפה שלי", לחשתי לה.
נישקתי את שדיה, את בטנה, את ירכיה, הפכתי אותה על בטנה, נושק
ומלקק את ישבנה הענוג,  משתוקק להכיל את כל היופי המהמם הזה,
את הנשיות המדהימה הזו, שאין להכילה. חדרתי אליה באחת, מזעזע
את גופה בעונג חד, בכאב הפתאום . ואז ברוך, בליטוף, בקצב,
ידעתי אותה באהבה. אביטל גמרה בשנית וראשה צנח על הפרחים,
נשימותיה מהירות, לחייה סמוקות וחיוך נח על פניה. העורבים
מעלינו פרשו כנפיים ועפו.





בשדה התעופה ליוו אותנו הוריי, הוריה של אביטל ואחותה הקטנה,
ענבל.  
אביטל  ואני היינו שלווים, נינוחים , החיוך לא מש מפנינו,
חיוכם של נאהבים היוצאים אל החופש, אל הנופים, התרבות הזרה
והעינוגים. ידעתי שהוריי והוריה מלאים שאלות טורדניות של הורים
מודאגים, אך לשבחם ייאמר שהשתדלו שלא להציק לנו יתר על המידה.

ענבל  הקטנה בת ה 14  הביטה בנו בעיניים נוצצות, מתלהבות, כפי
שרק ילדים ששומעים על נסיעה לחו"ל עשויים להתלהב, בציפייה
לסיפורים מרתקים ולמתנות, כשישובו המטיילים ארצה.
היא הייתה מין אביטל קטנה שכזו. עיניים חכמות כחולות , תלתלים,
שובבה, לחיים סמוקות וקימורי גוף של נערה מתבגרת. הכנתי לה
משהו קטן לנחמה, לכבוד הנסיעה. התחבקנו כולנו כאילו מדובר
בנסיעה ארוכה ומסוכנת, אל הלא נודע.  אמה של אביטל מחתה דמעה.
הוצאתי את השרשרת עם התליון שקניתי לענבל, שדון קטן עם כנפיים,
רכנתי לעברה וענדתי לה אותה סביב הצוואר. "זה בשבילך",
חייכתי. "שתחשבי עלינו תמיד".  
"תודה", אמרה ענבל בקול מתוק.
אביטל ואני עברנו לאולם ההמתנה , והם נסעו.

נחתנו בבנגקוק לפנות בוקר. ישבנו לשתות קפה בשדה התעופה. אביטל
הייתה די מותשת מהטיסה, ואני, ראשי בער ממחשבות על התוכנית
שלי. ליטפתי את המחשב הנייד בתוך התיק. גולם הסיליקון הקטן
הזה, המורכב והפשוט להפליא, הסייבר- כלום הזה, פרי התפתחות
טכנולוגית מואצת בקצב חסר תקדים, היה החוליה המקשרת ביני לבין
העולם הגדול. למעשה, הפכה  המערכת הקטנה הזו, מערך פונקציונלי
של חומרה ותוכנה , את העולם לכפר קטן וגלובלי , מונח כחרק על
כף ידי. שם בפנים, על גבי דיסק קשיח, בין כרטיסי מעגלים
אלקטרוניים שונים ומשונים, ביטים על גבי ביטים, רצפי יחידות
מידע מקודדים על ידי אחד ואפס, בינאריים, דיגיטליים, מונחת
התוכנית שלי, המסגרת הכללית. משם, מתוך הסבך הטכנולוגי הזה,
תצאנה הפקודות, המיילים, יצירת הקשרים, העברות הכספים, הסחר,
כל מה שנדרש.
אביטל קטעה את רצף הרהוריי. "הקפה לא רע בכלל", אמרה.
"אז מה אתה מתכנן לנו בטיול הזה, מתוק?"
"נגיע לקוואסן. נתפקס על איזה גסטהאוס מגניב. נסתובב בבנגקוק
כמה ימים. אחר כך איך שתרצי. אולי קאנצ'נאבורי, אולי סוקותאי,
אולי ניקח טרק בצ'אנג מאי. אחר כך נעוף לאיים, ננשום את השלווה
והקסם, איך שתרצי".
עיניה של אביטל נצצו.
"קראתי קצת בספר שנתת לי על תאילנד, נדלקתי, אבל שום דבר לא
משתווה לחוויה האמיתית, הבלתי אמצעית. צריך  לראות, להרגיש את
הדברים בזמן אמת". אחר כך הוסיפה, כשראתה ששתקתי: "אני
חייבת שופינג בבנגקוק, אל תשכח. אני סוחבת אותך כבר בימים
הקרובים לMBK , אתה תסבול קצת, מותק, אבל זה ישתלם לך....אחר
כך, לא אכפת לי שתמרח לי את הגב כל היום בקרם שיזוף בקופנגאן".

"סיימת את הקפה, חומד?" שאלתי.
"מאז שדיברנו על הנסיעה אני חרמנית משהו פחד. כל הזמן ממש",
אמרה אביטל.
צחקתי.
"אומרים שלפעמים תחושה מתקרבת של סכנת חיים או אבדן החיים
מובילה לחרמנות יתר", אמרתי.
"יש לכך סימוכין מדעיים וגם פסיכולוגיים".
"חס וחלילה, טיפשון. זה רק בגלל שאני אוהבת אותך כל כך".
"הנשיקה הראשונה שלנו על אדמת תאילנד", אמרתי לה ונשקתי על
שפתיה.
אביטל עצמה את עיניה. "אתה האושר שלי", היא אמרה לי.  
שרפנו עוד שעה בערך בשדה התעופה, ואז יצאנו החוצה לתפוס מונית
לקוואסן.
מחוץ לשדה התעופה פרשתי את ידיי רחב, שאפתי אוויר מלוא
ריאותיי וצחקתי.
"אח...תאילנד, תאילנד", נתלטפו המילים מפי, עיניי בהקו כמי
שזכה זה עתה באוצר גדול ויקר ערך.
רציתי לכרוע על ברכיי ולנשק את האדמה, אך אמרתי לעצמי שהכבוד
הזה שמור אך ורק לאדמת המולדת. אביטל חיקתה אותי ומילאה אף היא
את ריאותיה בשאיפה עמוקה. היא צחקה צחוק גדול, משוחרר, והטילה
עצמה עליי, ידיה העדינות מחבקות את צווארי והיא נושקת לי
באהבה.
יכולתי לחוש את הלב הקטן שלה, מלא עד אפס מקום ברגש ותשוקה,
הולם לצד ליבי שלי, מתחת לבגדים. נצור את הרגע הזה, חשבתי
לעצמי. הימים הבאים יביאו עימם שינוי גדול, התחוללות עצומה.
צריך לחיות את הרגע, לשאוף את ההווה מלוא הסרעפת, להניח לו
שיזרום בכלי הדם ללא הרף, רציתי שיוצף הכל בהווה, שלא ייוותר
דבר מלבד ההווה, רציתי שיצטמצם היקום כולו, שתתכווץ ותקרוס
הבריאה כולה אל תוך הרגע הזה, הצנוע,  כאן ועכשיו, על אדמת
תאילנד, בפתח שדה התעופה, חובק את אהובתי בזרועותיי וממתין
לבאות בציפייה דרוכה, בפחד שנמהל בעונג זך.
זכרתי היטב את הקצב. את השבועה שלי לעצמי , להקשיב לקצב. לא
להניח לקצב להישכח, להיטמע, להיזנח.
נהג מונית אחד הביט בנו במבט משועשע. אני מניח שהוא זיהה אותנו
מייד כישראלים, הנהגים כאן פיתחו חושים מחודדים מאוד בכל האמור
לישראלים, ולא בהכרח במובן החיובי.
אמרתי לו "סוואדי קאפ" וחייכתי מאחורי פניה של אביטל. "סוואדי
קאפ" , הוא ענה.
בזה הסתכם, פחות או יותר, הידע שלי בשפה המקומית, ועברנו
לאנגלית.
שאלתי אותו על מחיר נסיעה לקוואסן. הוא הציג מחיר מופקע,
כמובן, ואני שהייתי בקיא בתעריפים עוד מהארץ, התמקחתי כיאה
לישראלי צבר אותנטי, וסגרנו בסוף על מחיר סביר.
הוא עזר לנו להעמיס את התרמילים בבגאז' ונסענו.
מזג האוויר היה נעים בבנגקוק, סגרירי, סוף  ספטמבר ,  לקראת
סוף העונה הגשומה.
ישבנו מאחור שלובי אצבעות, ואביטל הביטה סביב מוקסמת, מתרגשת.

בנגקוק לא השתנתה מאז הייתי כאן, לפני שנים ספורות. הבטתי מבעד
לחלון המונית על העיר ההומה.
קולאז' משונה, בלתי אפשרי לכאורה, שעטנז מוזר של כרך מודרני
סואן, תרבות מזרח עתיקה, בודהיזם, חיי לילה, זנות ופשע, מקדשים
מרהיבים, שווקים, מאכלים מכל הסוגים והמינים.
בנגקוק פשטה ולבשה צורה עבור כל המבקרים בה. כשהגעתי לכאן בפעם
הראשונה , הייתה בנגקוק עבורי תחילתו של מסע קסום, זר, מלא
פליאה ויופי. נסעתי לבד, כשהייתי סטודנט בחופשת הקיץ.
עבור הרבה ישראלים היא הייתה תחנת מעבר בלבד, אבל אני התאהבתי
ברחובות, באווירה, בחיוכים האדיבים של המקומיים, במאכלים,
הסתובבתי פעור עיניים מול יופיין ועדינותן של הנערות
התאילנדיות המקומיות.  
עורי נצטמרר כשנזכרתי בעור החלק שלהן, הקטיפתי, במבט  המלוכסן
שלהן,  המפתה, המבוייש.
הן היו נסיכות ענוגות, מדהימות ביופיין, מסעירות  את מוחי
בדמיונות  על מעללי גיישות ועינוגי מיטה  זרים, בלתי מוכרים,
על אבדן חושים מטורף ועל  תאוות בשרים  אקזוטית , בלתי נשכחת .

עכשיו בנגקוק אחרת, מפני שאני אחר. אני בא אליה ממקום אחר
לחלוטין, מקום רע, שאינו יודע מנוח.   הנה  יושבת אהובתי
לצידי, חייכנית ומרוצה כתינוק שקנו לו צעצוע חדש,  אך הריני
בודד וטרוד   מתמיד.
אני חושש שהפעם לא תחבקני בנגקוק  היקרה ברחובותיה המכשפים,
המהפנטים,  כאז.  הפעם,  הרהוריי ממלאים בי פחד.  לעת עתה  יש
להמתין, אני אומר לעצמי.  להמתין, להאמין ולקוות. ההווה, אני
אומר לעצמי, קיים עכשיו  ובועט.   ההווה, רק ההווה. התוכניות
והמהלכים קיימים בראש שלי ובמחשב הנייד. אני חייב להניח לזה
לעת עתה.
הגענו לרחוב הקוואסן, לב ליבם של התרמילאים והתיירים. בנגקוק
כבר התעוררה לחלוטין, הרחובות שוקקים והומי אדם.
"אביטלי, בואי נזרוק את התיקים איפהשהו ונלך לאכול משהו....את
רעבה, מותק?"
"כן, רעיון טוב. אני קצת רעבה ומתחיל להיות חם".  
שמנו את התרמילים למשמרת באחת מסוכנויות הנסיעות וחיפשנו מסעדה
טובה.
אביטל רצתה מסעדה ישראלית, בתור התחלה. היא התלהבה מהכתובות
בעברית וכל זה.
הזמנו ארוחת בוקר עם שקשוקה, טוסטים, סלט, קפה ומיץ תפוזים.
אביטל הזמינה מיץ גזר.
היא לעסה והביטה בי. "כמה ישראלים יש פה", אמרה.
"אני צריכה זמן לעכל את כל היופי הזה. הכל כל כך ססגוני פה.
עיר מדהימה, ועוד לא ראינו כלום.
ואני קצת עייפה מהטיסה, מצד שני".
לגמתי מהקפה. "עוד מעט נמצא איזה גסטהאוס חמוד ותוכלי לנוח
קצת".
המלצרית המתוקה קדה קידה , כמנהג המקומיים, כששילמנו וקמנו
ללכת.
"קאפון קאפ", היא אמרה.
"קאפון קאפ", ענתה  לה אביטל וצחקה, מחזירה לה בקידה משלה.


מצאנו גסטהאוס חביב לא רחוק מהמסעדה. היה שם כל מה שנחוץ לנו,
במחיר סביר.
מיטה, טלוויזיה, מים חמים, מזגן. אביטל השתרעה פרקדן על המיטה,
הדליקה את הטלוויזיה על MTV , בחנה את המזרן והמצעים בקפצוצים
קלים   ונאנחה. "מוזר", אמרה. "למרות שהעיר הזו סואנת כל כך,
יש איזו שלווה מוזרה באוויר, איזה שקט פנימי, קצב פנימי,
והאנשים מחייכים אליך, הכל כל כך נעים, רך, כל כך שונה
מהאווירה בארץ".
ליטפתי את התלתלים היפים שלה. "אכן, קצב פנימי של שלווה",
אמרתי.
"את יודעת מה היה המקום הראשון שהלכתי אליו, אחרי שהגעתי
לגסטהאוס, אז?"
"לא...לאן?"
"היה כאן איזה מקדש קטן וקסום, ממש כאן ליד..מעניין אם הוא
עדיין פה".
אביטל הביטה בי בעיניים גדולות, פעורות, מנסה לקרוא את
מחשבותיי.
"רוצה שניגש לשם?" שאלה בקול רך.
"בא לך, מותק? . אני רוצה שנדליק שם נרות. יש שם אווירה
מיוחדת".
היא זינקה מהמיטה  באחת. "יאללה, בוא. יהיה לי זמן לנוח אחר
כך".

הגענו למקדש. הוא היה קיים שם, בדיוק באותו מקום. נזיר לבוש
כתום, ראשו מגולח, קיבל את פנינו בכניסה, בקידה. אני ואביטל
קדנו חזרה. הוא נתן בידינו שני נרות ומקלות קטורת והזמין אותנו
להיכנס, ללא מילים. חלצנו את הנעליים והנחנו אותן בפינה. בפתח
המקדש היה מונח פסל בודהה בגודל אדם, מלפניו היו מונחים נרות
רבים, ושתי נערות תאילנדיות כרעו ברך, עצומות עיניים, ראשן
מורכן מטה וכפות ידיהן צמודות זו לזו, כמנהג הבודהיסטים בשעת
תפילה.
אביטל ואני הבטנו זה בזו בשתיקה. יכולנו לחוש יחד את אווירת
הקודש והמסתורין, ואני הצצתי במבט חטוף בפני הנערות, בשלווה,
בתום ובעדינות הנסוכות על פניהן הצעירות.
או אז כרענו ברך יחד, אביטל ואני , הרכנו ראשינו מול הפסל
והצמדנו את כפות ידינו זו לזו. עצמנו עיניים. באופן מוזר מאוד
חשתי צורך להתפלל. שנים ארוכות מאוד, אתאיסטיות, מלאות סרקאזם
וזעם כלפי הדת, באשר היא,  עברו עליי מאז הייתי ילד דתי. מאז
עברתי תהליכים רבים, פסיכולוגיים ומבחינת המחשבה הפילוסופית
שלי, ודעותיי ותמונת העולם שלי השתנו. חשבתי על הפסוק "לא תעשה
לך פסל וכל תמונה" ועל האבסורד שבהתרחשות הזו, כאן ועכשיו
במקדש הבודהיסטי, מנקודת מבט יהודית.
בכל זאת ולמרות הכל, נשאתי תפילה אל בורא העולם. הייתה זו
תפילה פשוטה, נכנעת, מבקש הייתי שיסתיים הכל בכי טוב, שישמור
אלוהים עליי ועל אביטל שאהבה נפשי. ביקשתי שימשיך ויפרוס את
חסדו הגדול, החסד שבגשם,  החסד שבאש האהבה, בצחוקו של תינוק,
החמלה הגדולה שנפרשת על בני האדם עם זריחת השמש בבוקר ועם רדת
הערב, מאפיל וסגרירי.  לבסוף, הרמתי ראשי נרגש, לחלוחית דמעה
באחת מעיניי, וביקשתי דבר מה נוסף, נסתר וכמוס, אותו לא העזתי
להעלות על דל שפתיי הלוחשות  או לבטאו אף  במילים השקטות,
הנזעקות מהרהורי הלב.  


אביטל הייתה שקועה עדיין במחשבותיה היא. נגעתי קלות בכתפה והיא
פקחה את עיניה.
"בואי ניכנס פנימה", לחשתי לה.
בתוך המקדש המחזה היה מרהיב. הקירות היו מצופים אבנים קטנות,
נוצצות, שהתחברו לשלל עשיר ומרתק של עיטורי תרבות עתיקים.
במרכז היה חלל גדול , מרחב ריק, ועמודי תווך ססגוניים נפזרו
לאורך ולרוחב המבנה.
אביטל אמרה: " לכל זה יש ריח חריף מידיי של דת. אתה יודע שאני
לא אוהבת את זה".
"אני חושב שאלוהים נמצא גם כאן", אמרתי לה.
"אלוהים? ממתי התחלת לדבר על אלוהים ככה? זה מוזר לי פתאום,
אהד".
היא הביטה בי בעיניים משתוממות. ולאחר שהרהרה קלות אמרה:
"חשבתי שאמרת שאינך מאמין שאלוהים קיים, וגם אם הוא קיים זה לא
משנה את מצבו של האדם".
"דברים השתנו מאז שדיברנו על כך בפעם האחרונה, אביטלי".
מבטה היה חד וחודרני. "האמנם, יקירי?"
"לא סיפרתי לך על הספרים האחרונים שקראתי, ועל המחשבות
והתפיסות  שהשתנו בי".
היא התיישבה בישיבה מזרחית, מכסה בחצאיתה את ירכיה. "נו, נשמע
מה התחדש בין אהד לאלוהיו".
"אל תלעגי לי, אביטל".
"אני לא לועגת", מיהרה לומר. "אתה יודע שאני אוהבת את השיחות
הפילוסופיות שלנו, במיוחד כשהן נגמרות בסוף בזיון פרוע".
התיישבתי מולה. "אני מרגיש לאחרונה שאלוהים קרוב אליי.
שהתקרבתי אליו".
"ומה בכך?", אמרה. "יפה מאוד. אשמח אם תסביר לי מה פירוש להיות
קרוב לאלוהים".
"אלוהים הוא יוצר היקום והסיבה לקיומו", אמרתי בשקט ולאט.
"חשבתי שאמרת תמיד שהיקום נוצר ללא סיבה, או במקרה, או שאין
שום קצה של חוט או טעם להניח את קיומו של יוצר אוניברסלי".
"אמרתי כי הייתי עיוור מכדי  לראות טיעונים מסויימים כבדי
משקל".
אביטל הרימה ידה לרגע. "לפני שאתה מתחיל להרצות לי על הטיעונים
כבדי המשקל, אני רוצה להציג בפניך שוב את השאלות הנוקבות,
הקשות, שאני מציגה תמיד כשמזכירים את האל בפניי".
"אני יודע, אביטל", נאנחתי.
"הכאוס המוסרי הזה, הוואקום המוסרי הזה ,  סביב, בכל מקום,
ה"צדיק ורע לו רשע וטוב לו", אביטל הביטה אל תוך עיניי ודיברה
בשצף, בהתרגשות. " אינני רואה טעם בעיסוק המתמשך הזה בשאלת
אלוהים, ברצונו הטוב, בחסדו הגדול שהוא עושה יום יום עם ברואיו
הנאמנים, הנכנעים, בזמן שיש כל כך הרבה רשע בעולם, ועוני,
וכאב, איפה היה אלוהים כשקצין האס אס הצמיד אקדח לרקה של סבא
שלך ופוצץ לו את הגולגולת, איפה הוא היה אני רוצה שתאמר לי?"



נאנחתי שוב. "אביטלי, אלוהים נמצא מחוץ לכל שיפוט מוסרי או
ערכי. האתוס המוסרי נוצר על ידי האדם ולמען האדם, וחובה על
האדם המוסרי לקיימו. על כן, השאלה "היכן היה אלוהים בשואה" היא
שאלה שחוטאת לעיקר, ומצביעה על קוצר הראיה של השואל. ודאי
שאלוהים היה בשואה, כי אלוהים נמצא בכל מקום ובכל זמן תמיד.
ומאידך, אלוהים איננו נושא תפקיד מוסרי כלשהו, ואין האדם יכול
להבין את ההיגיון שמאחורי הדברים והמאורעות. לכן, האדם עומד
תמיד מול אלוהיו כנתבע, ולעולם לא כתובע".
"יפה מאוד, אהד", אמרה אביטל. "אלוהים אינו נושא תפקיד מוסרי,
אבל ביום הכיפורים הוא אמור לסלוח ברוב טובו על חטאינו הרבים,
נכון?" עיניה רשפו אש. "מה זה אם לא תפקיד מוסרי?"
"את יודעת שביום הכיפורים הזה צמתי?"
"שמתי לב, ולא רציתי לשאול אותך בעניין. העדפתי לאכול אצל
הוריי ולא להציק לך. אבל זה נראה לי משונה, אז".
"אני חושב שיום הכיפורים מסמל, יותר מכל, בדיוק את מה שאמרתי
קודם: עובדת היותו של האדם נתבע מול אלוהיו. ההכרה של האדם
בסופיותו ובאפסותו מול האל".
"בכך כמובן לא הסברת כיצד ובתוקף איזה עיקרון ,  מוטל על האל
פתאום תפקיד מוסרי של שופט , סולח ומעניש, אבל נניח לזה".
הרהרתי כמה שניות ואז אמרתי לה: " לאדם ישנו צורך גדול,
לפעמים, אביטלי, לכפר על מעשיו".
פניה הרצינו לרגע ואז חייכה. "נניח לזה, חומד? המקדש הזה באמת
מעורר חשק לשיחות פילוסופיות. בחוץ כבר הכל הומה וגועש, ואתה
צריך להראות לי את בנגקוק שלך, בנגקוק  שלנו".
היא קמה, הושיטה את ידה אליי ממעל וחייכה. "נצא?"
בחוץ הצעתי לאביטל שנלך לנוח קצת בגסטהאוס, מהטיסה והכל, כדי
שנוכל לצאת בערב רעננים, לקרוע את העיר. "יאללה", אמרה אביטל,
"בוא. אני מתה להתקלח".
הסדינים הלבנים בחדר הדיפו ריח רענן ומתוק. שכבתי על הבטן,
ראשי מונח על הצד, על הכרית.
אביטל התפשטה וכרעה לפשפש בתרמיל, למצוא את תיק כלי הרחצה.
הבטתי על הגוף העירום שלה , הצעיר והרענן. על העור המתוח,
החלק, התפוחי שלה. עיניי נחו בתחושת עונג על שני פלחי  הישבן
העסיסי שלה, הבולט והזקור, על שדיה,  על התלתלים השחורים שלה,
הפזורים לה ברעמה מהראש עד חצי הגב. ככה אני רוצה שתהיה אשתי,
חשבתי לעצמי. כך תמיד רציתי שתיראה אשתי. היו לא מעט רגעים
שהרהרתי בכך, בקשר אליה, אך לא העזתי לשתף אותה. כל עניין
הנישואין די הפחיד אותי.  היא, מצידה, נתנה לי את התחושה שאין
לחץ, ושהכל זורם על מי מנוחות, בינתיים.
אביטל הבחינה במבטי הסיפוק שלי וקפאה לרגע. "מה אתה מסתכל?" ,
היא חייכה. "אני לא מוצאת את המגבת בכל הבלאגן הזה. בוא תסבן
לי את הגב במקום להסתכל לי על התחת כמו מפגר".




היא נכנסה להתקלח ואני חשתי איך עולה וגואה בי הדם, ראשי
מסתחרר ונמלא תאווה, והרגשתי איך שכרון החופש, השמחה הגדולה של
הנסיעה, של הטיול עם אביטל, נמהלים בתשוקה עזה, גוברת והולכת.

התפשטתי כהרף עין ונכנסתי עירום אל המקלחת. אביטל הביטה בי
משועשעת, עוצמת עין אחת מפאת המים הזורמים, הקולחים לה על
פניה. "אני רואה שהתגעגעת אליי מהר מאוד, מתוקי. טוב שבאת,
באמת. אני צריכה שתעזור לי להסתבן. המים פה חמים ונעימים".
נצמדתי אליה תחת המים החמים הזורמים מטה, ואביטל צחקה והשפריצה
זרמי מים שנכנסו לפיה.
היא נגעה קלות בזיקפה החזקה שלי, הרעבה, ואמרה: "תתחיל להירגע,
חומד. ותתחיל לסבן אותי".
כרעתי על ברכיי מתחת למים והתחלתי למרוח סבון וקצף על העור
שלה, מכפות הרגליים. ליטפתי, רחצתי ושטפתי את עורה העדין, את
הבשר הרוטט שלה, הנעים כל כך למגע, ליבי התרוקן מדם ונמלא
אהבה, תשוקה, צימאון ורעב לאישה שלי, האישה היקרה והמתוקה שלי.
אביטל ציחקקה בעונג ממעל, וציחקוקיה גברו כשהבטתי למעלה ולא
יכולתי לראותה כי המים נכנסו לעיניי.
כשסיבנתי את ישבנה המתנתי לרגעים, הנחתי למים שישטפו את קצף
הסבון,  ואז פישקתי את הפלחים שלה בידיי ונעצתי ביניהם את
לשוני. אביטל רעדה לרגע, כמעט ומעדה, ואז החלה גונחת, נאנקת,
מתמכרת לתענוג החדש שהענקתי לה מתחת למים. היא הבליטה את ישבנה
והניעה אותו בתנועות עגולות, מתפתלות, משנה תדיר את זוויות
הליטוף וחדירת הלשון. החלפתי את הלשון באצבע אחת, בוטחת,  או
אז פניתי ללקקה בשיפולי הבטן, השתוקקתי לטעום את הרטיבות
המתוקה שלה, המעיין הנשי השופע.
אביטל אחזה בידיי ודחקה בי לעלות למעלה, לקום על רגליי . היא
נשקה לי בנשיקה פראית, אינה יודעת שובע, וכרעה על ברכיה, אוחזת
מייד באצבעותיה את הזכרות הזקופה שלי, גדושת הדם, המאיימת
להתפוצץ. היא הניעה את פיה ולשונה בתנועות קצובות על הזין שלי,
ואז ירדה אל האשכים ומצצה אותם בתאווה. אביטל קמה על רגליה
והחלה ללקק את האוזן שלי. "תשכב איתי עכשיו, עכשיו", היא לחשה
לי, "תשכב איתי כאילו זה הזיון האחרון".
הרמתי אותה בירכיה והיא כרכה אותן סביבי. עשינו אהבה כלביאה
ואריה מיוחמים, זועמים, אוהבים, כשתי חיות פצועות החשות את ריח
המוות הקרב, ואינן יודעות מדוע. היא לחשה את שמי פעם אחר פעם ,
ומפי בקושי רב נעתקו המילים:" מתוקה שלי, יפה שלי". אביטל
נאנקה, "אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך ואני אוהבת את הזין
שלך" ורגעים לאחר מכן צנח ראשה על ראשי, שפתיה נושקות את
צווארי, והיא מתנשפת.  ראשי בער וגופי התענג כולו בעין הסערה.
בגרון ניחר ומקצה לחלוחית העין, נשקתי לה ולחשתי : "אני אוהב
אותך, אישה שלי".
אחר כך נרדמה אביטל, ואני פניתי להרהוריי.





היא שכבה מכורבלת, כילדה קטנה, פניה פני מלאך ענוגים ותלתליה
פרועים,  פרושים על הכרית .
לפני חמש שנים הכרנו, ומאז אנחנו יחד, אינטנסיבי יותר או פחות,
תלוי בתקופה, מבלי לכלול את השנה ההיא כשנסעה עם אחותה הקטנה
ענבל  ללימודים בלונדון, אצל סבתה. אני זוכר שתמהתי על הנסיעה
ההיא, שסיפרה לי עליה זמן קצר מאוד לפני, כעובדה מוגמרת. היא
נרשמה לכמה קורסים בפילוסופיה  בחופזה, כסטודנטית אורחת , ולא
רציתי לעמוד בדרכה, על אף מורת רוחי מכל העניין.
פתאום נזכרתי בגעגועיי הרבים אליה בשנה ההיא, זכרתי שביקרה
בארץ רק פעם אחת , ואז נתחלפו מחשבותיי בפנייה חדה  חזרה
להווה, אל החדר הזה, כאן ועכשיו  בשעת צהריים,  בבנגקוק
הגדולה, הרועשת והגועשת בחוץ,  מהורהר אל מול פני אהובתי הנמה.
חשבתי על שעתיד להתרחש הערב, על פי תוכניותיי, ופתאום נתקפתי
פחד גדול לאבד אותה. חשתי שמכרסם בי פחד מבעית  לאבד את עצמי,
לאבד את שנינו בסבך הטירוף הנורא  הזה, טירוף המערכות והחושים
שהתרחש אצלי אז, בחדר, לאור הירח והקלפים, בהחלטה המהירה
והנמהרת ההיא, הנחושה לקום ולבצע,לפרוץ את הקרום המצחין  ויהי
מה.
חיוך נחוש ומרושע עלה בי כשהרהרתי בהחלטתי, וגמרתי אומר שלא
לתת לפחד הזה להעיק עליי.
חשבתי לנסות לנוח גם אני קצת, לצידה, אחרי הכל אזדקק להרבה
אנרגיה הערב. כיוונתי את השעון לשעה 6 ונרדמתי.
כשקמתי אביטל הייתה ישנה עדיין , ומהחלון הבהיקו דמדומי ערב.
קומי, אביטל, לחשתי לעצמי. הטיול שלנו מגיע אל קיצו. קצר אמנם,
אך ללא ספק  קולע. תוכלי לספר להורים שלך שחזרת עייפה אך
מרוצה. שלחתי הודעות טקסט אחרונות מהטלפון, מנוסחות בקודים
מוסכמים, על מנת לוודא שהכל מוכן. התלבשתי. הוצאתי מהמקום
המוצפן  בתרמיל את האקדח שלי. נאלצתי להבריח אותו מהארץ, למרות
הסיכון שבדבר, אך לא יכולתי להרשות לעצמי להגיע ללא נשק. ברור
שאזדקק לו גם בימים הבאים וגם ימים רבים לאחר מכן, אם וכאשר
ידפוק הכל כפי שתכננתי.
הערתי את אביטל בנשיקה על פיה, על עפעפיה. היא חייכה חיוך של
תינוק שזה עתה פקח את עיניו, כאילו נשאבה  ממנהרה ענוגה של
אור, מתעתועי חלומות מתוקים. ליטפתי את פניה. "קומי, חמודה",
אמרתי. "יש משהו חשוב שאנחנו צריכים לעשות, ואני צריך שתעזרי
לי".
היא התמתחה ופיהקה קלות. "ישנתי לא רע, יחסית לזמן הקצר. מה
השעה,  כבר ערב? נוסעים לMBK ?"  
קירבתי את פניי אל פניה, ואמרתי בשקט, בקול עמוק:" אביטלי, אני
צריך לבצע משימה חשובה. אני לא יכול להסביר לך עכשיו הכל, כי
אין זמן ולא אוכל להראות לך את התמונה כולה. את אוהבת אותי,
נכון?"
היא נשקה לי וחייכה. "בטח שאני אוהבת אותך, מתוק שלי".
"יופי. אז אני חייב שתעזרי לי, ואני מבטיח שיום אחד אוכל
להסביר לך הכל".
אביטל הרהרה לרגעים. "זה מתחיל להישמע כמו איזה סרט מתח או
פעולה. מה אתה מתכנן לנו פה? באנו לטייל ולהנות, לא?"
קמתי. "תתלבשי, חומד", אמרתי לה. "יש דברים חשובים יותר מהטיול
הזה כרגע".


היא נראתה מודאגת. "הסתבכת במשהו? אנחנו בקושי יומיים כאן".
"אני יוצא וחוזר עם הג'יפ השכור", אמרתי לה. "אאסוף אותך
בשמונה. תהיי מוכנה, יפה שלי".
את הג'יפ הזמנתי עוד מהארץ, ליום אחד,  בזהות בדויה, וניגשתי
לקחת אותו עם דרכון מזוייף.
העניין עבר חלק. נסעתי קצת ברחבי העיר, כדי להירגע ולהרהר.
הייתי צריך להתרגל להגה הימני ולנסיעה בצד ההפוך. כמו בלונדון,
צחקתי לעצמי. עלו בי מחשבות על כך שאני הולך והופך לפושע. הנה,
הברחתי אקדח מהארץ, שכרתי רכב עם דרכון מזוייף....אני חושב
שיגיע היום שבו אדרש  לחשבון נפש, להעלאת שאלות נוקבות ועמוקות
על מסלול חיי, על  הבחירות שלי, המעשים והתוצאות. אבל לכל זמן
ועת לכל חפץ. עכשיו ישנה מטרה, מטרות, והן מקדשות את כל
האמצעים. שיננתי לעצמי שוב ושוב שהמהססים והמתלבטים - אין להם
תקווה. רק הנחישות חסרת הפשרות, האכזריות כלפי עצמך וכלפי
הזולת, היא ורק היא עשויה להוביל אותך לתוצאות אמיתיות, לרגעים
הגדולים באמת. והרי עבור הרגעים הגדולים האלה יצאתי אל הדרך.
אחרת מה הטעם. ודבר נוסף, חשוב ביותר: אני חייב להיות אופטימי.
אופטימי ונאמן לדרכי החדשה. עליי לזכור שעל חיי הקודמים,
המהוהים, הנשרכים בדרך לא דרך ללא תקווה, עיסה דביקה וריקנית
של קונפורמיזם זול ועלוב- על חיי אלה הרי  ויתרתי מזמן.
אביטל לבשה שמלת ערב חגיגית, נעלי עקב ואיפור, כאילו יוצאים
למסיבה גדולה. נכנסנו לרכב ונסענו.
ברדיו התנגן שיר רוק ישן, איזו בלדה נשכחת, שנכתבה בימים
רחוקים, אבודים. נסענו לפטפונג, רובע הזימה והתועבה של בנגקוק.
היא התפלאה באזניי שאני מכיר את הדרך, את הרחובות.
"אז מה, אתה לוקח אותי למופעים האלה, של הבנות שיורות חיצים
מהכוס?"
"אנחנו נוסעים אל  תוך אזור הדמדומים של בנגקוק, אל תוך
הקרביים של העיר", אמרתי לה.
"אחרי שייגמר הכל, את תהיי גאה מאוד במה שנעשה היום, אביטלי.
אנחנו אלומת אור זעירה וחשובה באפלה הגדולה".
"כשהכרתי אותך, ידעתי שיום אחד המסתורין הזה שלך, האניגמה
הגדולה שבקול שלך, הקול העמוק והשקט הזה,  כל האפלה הזאת
שפיזרת סביבך, על אף שידעתי שזו בסך הכל פוזה, ידעתי שיום אחד
זה ישתלם לי", היא צחקה.
"את צינית עכשיו, אביטלי? . אני צריך עכשיו  שתהיי אמיצה
וחכמה, ובשתי התכונות האלה אני סומך עלייך".
נסענו באחד הרחובות הראשיים, שהיה צר למדיי, כמו רבים מהרחובות
באזור הזה. מסביב עמדו זונות רבות, על שפת הרחוב, משחרות ללקוח
רעב, רצוי תייר, מצוייד בארנק מלא מרשרשין. כשעמדנו ברמזור,
אחת מהן שילחה נשיקה ארוכה אל האוויר, לכיוונה של אביטל. אביטל
החזירה לה נשיקה וצחקה. כשהאור התחלף לירוק היא אמרה לי:" אני
מרחמת עליהן, מסכנות. הקלות שבה נשים נמכרות או עוסקות בזנות
בארץ הזו היא מזעזעת".  "הן לא כל כך מסכנות", אמרתי לה,
"ההסטוריה של פטפונג מלאה סיפורי תיירים על מעשי שוד וגניבות.
שמעתי על בנות שמרחו חומר מרדים על הציצים, או מתחת ללשון,
ולאחר שלקוח ליקק  או נישק אותן, הן הותירו אותו זרוק ברחוב
ללא פרוטה".


אביטל צחקה. "אתה יודע מה אענה לך על כך", אמרה. "מי שרוצה
לבקר בקרביים האפלים של בנגקוק, צריך להיות מוכן לשלם על כך
מחיר". זיהיתי את מקום המפגש על פי הסימן המוסכם ועצרתי בחריקת
בלמים. נשקתי לאביטל ארוכות, על שפתי הדובדבן המתוקות שלה.
"בואי, מותק", אמרתי לה. הרגשתי כמו באיזה סרט גנגסטרים זול,
רק שכאן ועכשיו הייתה זו המציאות עצמה, הבועטת, הנושכת.
אביטל סידרה את תלתליה מול המראה ברכב. "אל תשכח שאני אוהבת
אותך", לחשה.  
לקחתי איתי את התיק עם המזומנים. יצאנו מהרכב, ולאחר הליכה
קצרה סימן לנו אדם גבוה, לבוש מעיל שחור, להתקרב אליו.
"ברוכים הבאים לבנגקוק", הוא אמר וחייך. "אנחנו שמחים לארח את
האדון והגברת".
לחצתי את ידו. אביטל קדה קלות וחייכה. הוא סימן לנו בידו שנלך
אחריו.
אביטל ואני החלפנו מבטים. "יהיה בסדר", לחשתי לה.
הלכנו אחריו דרך סימטאות אפלות, צרות, ירדנו במדרגות עקומות,
ואני מיששתי את האקדח החגור שלי, מוודא שוב ושוב שהוא איתי, על
כל צרה שלא תבוא.
הגענו לדלת כניסה צדדית, משהו דומה למרתף. הוא ביצע שיחה קצרה
בסלולרי והדלת נפתחה.
איש שמן וקירח קיבל את פנינו, מלווה בשני שומרי ראש גברתנים.
הוא הושיט את ידו ללחיצה. "רוברטו", אמר. לחצנו את ידו. "ג'וני
ואשתי לורה", אמרתי. אביטל חייכה. בנסיבות אחרות , אני מניח
שהייתי מתגלגל מצחוק למראה גבר תאילנדי שנקרא רוברטו, אבל לא
אני ולא אביטל יכולנו לצחוק באותם רגעים. "יש לנו כבוד גדול
אליכם, הישראלים", הוא אמר.  "הכסף כאן?" הוא שאל. הצבעתי על
התיק. "הכל כאן", אמרתי, ומייד שאלתי:  "איפה הסחורה?"
הוא הוביל אותנו לחדר צדדי ופתח את הדלת. עמדתי לפני אביטל
ובחנתי את שראו עיניי. במרכז החדר, זו לצד זו, היו ישובות חמש
ילדות , כבנות 8 עד 10, מאופרות , לבושות מיני ונעלי עקב.
הן חייכו אלי  חיוך מוזר, על פניהן הייתה הבעה דומה, מין פחד
מהול בשלווה משונה, כאילו לא ברור אם הן מבינות את המתרחש
סביבן. אביטל נעמדה לצידי והביטה בבנות. ידעתי שאני חייב להיות
קשוח עכשיו, ידעתי שאסור שאביטל תישבר עכשיו או תפשל, וזכרתי
שאני חייב לבצע את ההחלטות שלי בנחישות. אביטל חייכה אל הבנות.
"שלום", היא אמרה באנגלית. הבנות חייכו במבוכה.
האיש הקירח, רוברטו,  הורה  להן לקום על רגליהן. "כולן בנות 7
עד 10", הוא אמר לי. "כולן מכפרים בצפון, באזור צ'אנג ראי,
כולן בתולות".
"יפה מאוד", אמרתי. אביטל אמרה: "אני אלך להביא את הרכב". "חכי
רגע, לורה", אמרתי לה. "אני רוצה שתישארי כאן עוד קצת". אביטל
הושיטה את היד ואמרה:" המפתחות. תן את המפתחות  ואני אלך להביא
את הרכב".
מסרתי לה את המפתחות והיא יצאה.
הבנות נשארו לעמוד ורוברטו חייך אליי ואמר:" נשים".
"היא בסדר", אמרתי לו. "היא יותר טובה ממני בעסקים האלה, תאמין
לי".
הוא צחק. הוא ניגש אל הילדות במטרה להפשיטן אך אני הרמתי ידי
וסימנתי לו שאין צורך.
"זה בסדר, רוברטו. אני סומך עליך. הרי נעשה עוד עסקים בעתיד,
לא? אתה לא תמכור לי סחורה מחורבנת".
רוברטו היסס לרגע, חשב, ואז אמר: "אני אוהב את הגישה שלך,
אמיגו".
"הן מדברות אנגלית?", שאלתי.
"רק את המילים שצריך", הוא צחק. "אתה יכול ללמד אותן לדקלם את
שייקספיר אם תרצה".
צחקתי גם אני, נלחם בכל מאודי בבחילה העזה שפעפעה במעלה גרוני.

חריקת הבלמים נשמעה היטב מבחוץ. שני הגברתנים יצאו החוצה,
וחזרו לאחר כמה שניות והנהנו בראשם. "אוקיי", אמרתי. הגשתי
לרוברטו את התיק עם המזומנים, חבילות רבות של דולרים.
הוא בחן את הכסף וספר את החבילות, לבסוף הנהנן בראשו. "אתה
בסדר גמור, אמיגו", הוא אמר לי.
יצאנו עם הילדות החוצה. אביטל חיכתה ברכב השכור. ראיתי שפניה
קפואות, לא ידעתי מה חלף בראשה, מה חשבה עליי ולאן הפליגו
הרהוריה. היה נדמה לי שדמעה זעירה אחת, נוצצת, זלגה לה על
לחייה , אך לא יכולתי לראות בבירור מפאת החושך. עזרתי לילדות
לעלות על הג'יפ, מאחור. הן לא התנגדו והיו נינוחות. חייכתי
אליהן וסימנתי בידי , כמו אומר שיהיה בסדר. עליתי על הג'יפ
ואביטל אמרה: "אני אנהג". רוברטו כבר לא היה שם. נופפתי לשלום
לשני הגברתנים. אביטל לחצה על דוושת הגז והרכב זינק בנסיעה
לאחור, כדי לצאת מהסמטה אל הכביש. כמה רגעים לפני שהשלימה
אביטל את הסיבוב בדרך החוצה, ראיתי בזווית העין את שני
הגברתנים יוצאים החוצה. פתאום התנפצה שמשת הרכב לידי ורעש נורא
של צרורות ירי קרע את אוזנינו. "יורים עלינו!", צרחתי לאביטל.
"סעי מהר ישר!".
אביטל התמהמהה קצת, קפאה על ההגה והביטה בי בעיניים פעורות .
"אני אוהבת אותך", היא מלמלה.
תפסתי אותה בכתפיה וכופפתי את ראשה, בעוד אש הכדורים שורקת
מעלינו. "אביטלי!!! את רוצה שנמות כאן??", צרחתי עליה, "תלחצי
על הגז!!!, מהר!!!". היא התעשתה והרכב זינק בפראות קדימה.
"אני אכוון אותך, סעי מהר!!", צעקתי.  הספקתי לירות כמה יריות
באקדח לעבר שני הגברתנים, ושניות מעטות אחר כך  דהרנו אני,
אביטל והילדות מאחור בסמטאות בנגקוק החשוכה, כשאני מכוון את
אביטל לפי דרך המילוט ששיננתי לעצמי מבעוד מועד. הילדות מאחור
צרחו ובכו  באימה. סובבתי את ראשי אליהן וניסיתי לסמן בידיי
שתירגענה. אביטל נהגה בפראות, חותכת רמזורים וצמתים, מצייתת
להוראותיי , כשאני מביט כל הזמן לאחור להשגיח על הילדות ולראות
שאין ניידות מאחורינו.
נסענו בערך עשרים דקות , שנמשכו כנצח, הגענו לאיזו חורשה
מבודדת, ואמרתי לאביטל שאפשר לעצור. אביטל הרכינה את ראשה מטה,
ידיה רעדו וקולה התייפח בבכי. מסביב השתרר  שקט מאיים, שקט
מוזר. הילדות התייפחו וחיבקו האחת את השניה. ליטפתי את תלתליה
של אהובתי. קירבתי את פניה אל פניי שלי, וחיבקתי אותה. "זה
בסדר, אביטלי. זה נגמר. כל הכבוד לך. די, אל תבכי, יפה שלי,
די".
לאחר שנרגענו, שמתי לב שאני ואביטל נפצענו קלות. דם קרוש נפזר
על פניה , ולי ירד דם מאזור הכתף השמאלית. הוצאתי את תיק העזרה
הראשונה וחבשתי את שנינו. אביטל חייכה לפתע חיוך מריר, אך
עיניה הבריקו. "היית צריך להגיד לי שזה הטיול שאתה מתכנן לנו.
הייתי מתכוננת היטב".



נשקתי לה על שפתיה. "ברוכה הבאה לתאילנד, יפה שלי", לחשתי לה.
"בואי נבדוק מה עם הילדות מאחור".  היא חייכה שוב. "אתה עוד
תשלם על ההומור הפסיכי הזה שלך", אמרה. ניגשנו לפתוח  את הדלת
האחורית. הילדות עדיין נראו מבוהלות, אך ניכר שהן בוטחות בנו.

ראיתי מייד שהן לא נפגעו מהירי. אביטל אמרה להן באנגלית מלווה
בתנועות ידיים, שהכל בסדר ואין מה לדאוג ושאנחנו חברים שלהן.
הן הביטו אחת בשניה והנהנו. היא ליטפה את פניהן והגישה להן
משהו לשתות. הבטתי סביב מחוץ לג'יפ. "אביטלי, יש באוטו בגדים
נורמליים שהכנתי להן. תני להן להתלבש,  נעביר כאן את הלילה
ולפנות בוקר הכל יהיה טוב יותר".  הבנות התלבשו ובאתי גם אני
לומר להן שלום. אני חושב שאביטל התחבבה עליהן די מהר, כי נראה
היה שתחושת ביטחון ורוגע נמהלת אט אט על פניהן הצעירות. אביטל
הגישה להן שתיה ואוכל שהכנתי מבעוד מועד ברכב, ואחר התיישבנו,
אני והיא, בקדמת הרכב, שותים משקה קל בשתיקה. "לקחתי בחשבון
שהבני זונות ינסו להתחכם", אמרתי לה. "אני גאה בך מאוד, רק
שתדעי". היא הביטה בי ועיניה נצצו. "הן כאלה מתוקות. אחת מהן
ממש מזכירה לי את אחותי ענבל, כשהייתה בגילה". "חוץ מהעיניים
המלוכסנות", צחקתי. היא נראתה מהורהרת. "מוזר שהן לא מתנגדות
לנו או מנסות לברוח או משהו", אמרה.
"הן מבינות שביחס למקום שהן היו בו, הן נמצאות במקום טוב
ובידיים טובות. זה הקסם האישי המפורסם שלך, אביטלי". הלילה היה
בהיר. סבך העצים מעלינו תפר  בטלאים טלאים את השמיים ממעל,
ומבין לבין יכולתי לראות את זוהר הכוכבים, בוהק , ממתיק סוד,
יודע את הבאות אך מאובן לנצח בשתיקה רועמת, מאיימת. "אחד
מאיתנו יצטרך להישאר ער עם האקדח, לסירוגין. אל תשכחי שאנחנו
על תקן נרדפים עכשיו, בגלל הנסיעה הפרועה והיריות  וכל זה.
למרות שלא סביר שהנבלות יצרו קשר עם המשטרה".
"ומה יקרה עם הבנות?"
"הכנתי הכל. כרטיסים, דרכונים, מזומנים, הכל.  את תטוסי איתן
מחר לקיבוץ , ושם אני סומך עליכן שתסתדרו . יש שם עובדים
תאילנדיים שיעזרו להן עם השפה. תעשו עלייה מצויינת".
"ומה איתך, מותק?"
" בבוקר נשרוף את הרכב. אני חייב לעוף לאיים כדי לסדר שם
עניינים ולהתארגן. אהיה איתך בקשר. אל תדאגי, לא שכחתי את
הטיול שלנו".
אביטל חייכה. "אצטרך למכור להורים שלי איזה סיפור כיסוי על
הילדות".
"אני סומך על הראש התלתלי החכם שלך", אמרתי.
אביטל סימנה לי באצבעה שאחריש. "נראה לי שהן נרדמו, איזה
מתוקות", לחשה.
ישבנו זה לצד זו בשתיקה אל תוך הלילה, רק שירת הצרצרים מהדהדת
ביננו, צורמנית, מונוטונית.  
ליטפתי את תלתליה. "אני חושב שכדאי שתנסי לישון קצת, מתוקה
שלי. עבר עלינו יום קשה ומחכה לך טיסה ארוכה הביתה", לחשתי לה.
היא הנהנה, חיוך עייף נפרש על שפתותיה.



לאחר שנרדמה יצאתי מהרכב ונעמדתי בחוץ, האקדח חגור ודרוך.
חשבתי על כך שכמעט נהרגנו, אני והיא, כחוט השערה היה ביננו
לבין סופו המוקדם והעלוב של המסע שלי, המסע שלנו. נשאתי עיניי
מעלה , רציתי ולא הצלחתי לבכות. בערה בי תחושה מוזרה, תחושת
ביטחון משונה, חדשה לי,
שהמאורעות יתרחשו בעתיד כפי שתכננתי, שהכל יסתדר. לא ידעתי מה
פשר שתיקתה של אביטל, לא יכולתי להיות שותף להרהוריה , והחלטתי
לא לחשוב על כך יותר, אלא להתרכז בתכנון ובביצוע של מהלכיי
הבאים. זכרתי היטב את מילותיה בזמן ששרקו הכדורים מעל לראשינו,
והמילים הללו, הבוערות, היו בעיניי תשובת התשובות לכל שאלותיי.
מחר בערב, כשאשב על החוף בקוסמואי ואביטל תהיה עם הילדות בארץ,
אוכל לומר לעצמי שהשלב הראשון הושלם. חמש ילדות רכות, טוהר
ותמימות שכמעט ונרמסו ברגל מרושעת וגסה, חסרת לב, רוך ועלומים
שכל פשעם היה שנולדו להורים עניים בכפר נידח בצפון תאילנד. חמש
ילדות, האות "הא" בעברית. הייתי עייף אך ידעתי שאסור לי לישון.
אישן כבר בטיסה לקוסמואי.
מתוך הרהוריי ונימי מחשבותיי עלה הבוקר, רך, זורם, עצל
ושברירי. קרני האור הבקיעו את סבך הענפים מעל לראשינו, אלומות
אור בוהק, ססגוני, מפציע. נתקפתי חשק עז לקרוא קריאת תרנגול
נוקבת, מריעה, מנצחת. להודיע לעולם שאני קיים, שאני שמח, שהגיע
הבוקר.
הערתי את אביטל בנשיקה רכה על שפתיה, והבנות התעוררו זמן קצר
לאחר מכן.
אביטל פקחה את עיניה לאט, בתנועה עייפה, סבוכת קרומי שינה
עכבישיים. היא חייכה אליי.
"מוזר", אמרה. "לרגע חשבתי שאנחנו בארץ, בטיול בגליל. וחוץ מזה
היה לי חלום מאוד מוזר".
היא פיהקה קלות והתמתחה ואז נזכרה:" מה שלום הילדות? הן
התעוררו?"
"הן ערות, מותק. אין לנו הרבה זמן. צריך להתארגן לטיסה". ידעתי
שהחורשה לא תהיה מבודדת זמן רב, וצריך להקטין למינימום את
הסיכוי שיראו אותנו כל מיני אנשים. אחרי הכל, בחור ובחורה בעלי
חזות ישראלית, עם חמש ילדות תאילנדיות, באמצע שום מקום, זה לא
מחזה רגיל ומשווה נפש.
אביטל הכינה קפה לשנינו, והגישה אוכל לילדות.  הן ישבו במעגל
על האדמה, שוחחו ביניהן ונראו רגועות. ממש פיקניק משפחתי,
חשבתי לעצמי. להרף עין נעלם מעיניי האבסורד העצום שבהתרחשות
הזו, ההזויה, לרגע נדמה היה לי שהימים ימים אחרים הם, שלווים
ומלאי אהבה ורוך .  הנה אשתי האהובה, הצעירה והשופעת,  יושבת
לצידי ולוגמת קפה, והנה חמש הילדות שלנו, הרכות והמתוקות,
ישובות במעגל, אוכלות בתיאבון את ארוחת הבוקר בחיק הטבע
ומצחקקות בהנאה. משפחה למופת, חי נפשי הצולעת. החלום הבורגני
המושלם. נתקפתי בחילה נוראה לנוכח המחשבות הללו.
אביטל אמרה :" אתה לא רוצה לשמוע על החלום המוזר שהיה לי?"
ואני קמתי ואמרתי:" אין לנו זמן, אביטלי. צריך לזוז ועכשיו.
תארגני את הילדות ונזוז".
"מה עם התרמילים והחפצים שלנו  בגסטהאוס ?"
"התרמיל שלך ברכב, חומד. הכל מוכן. אסיע אותך עם הילדות לכביש
הראשי ומשם תקחי  מונית לשדה התעופה. הטיסה שלכן בעוד חמש
שעות".


ראיתי את החשש גובר בעיניים שלה. "אני מקווה שהכל יעבור בשלום,
אתה יודע. בחורה ישראלית עם חמש ילדות תאילנדיות זה מחזה מעורר
חשד".  
"הן קרובות משפחה של מישהו שעובד אצלכם בקיבוץ, והן באו לבקר
בארץ.  אני סומך עלייך בעניין הזה, אביטלי. לי לא יהיה זמן
לעזור לך אם תסתבכי".
כשראיתי ששתקה, התקרבתי ונישקתי אותה. "אביטלי, אני לא צריך
להסביר לך את  החשיבות המוסרית של המעשה שעשינו, נכון? כשתגיעו
לארץ תתקשרי לומר לי שהכל בסדר. אני כבר אהיה באיים".
אביטל הביטה בי במבט חודר וכיווצה את עפעפיה. "לגבי העניין
המוסרי, אני לא בטוחה שאני מסכימה אתך לחלוטין , אבל נשאיר את
זה לזמנים יציבים יותר, אתה יודע, אחרי שכל העניין יסתדר".
הגשתי לה את התיק עם הדרכונים וכרטיסי הטיסה.
"אל תדאגי לגבי רוברטו וחבורת הפושעים שלו. אני מניח שהוא לא
ייצור קשר עם השלטונות, כי אז הוא  יודע שהוא דופק את עצמו. על
סחר בילדות יש מצב שהוא יקבל עונש מוות, פה אין משחקים בעניין
הזה".
אביטל הושיבה את הילדות ברכב והחליפה איתן כמה מילים. זה היה
מין שילוב עדין ומעורר רגש של אנגלית ותנועות ידיים. אני חושב
שהאינטואיציה הנשית המפורסמת עזרה גם היא. אחרי הכל, לנשים קל
יותר להתחבב ולרחוש אמון בינן לבין עצמן, מאשר בינן לבין גבר
זר, הלא כן?
הרבה פעמים אני חש, במצבים מסויימים, שיש ביניהן איזו שפה
נסתרת, בלתי כתובה, בלתי אמצעית, הידועה ומובנת רק להן, והן
מריצות ביניהן את האפליקציה הזו, הבין נשית, מלווה בצחקוקים
וחיוכים ממתיקי סוד, והן מביטות עליך מידי פעם במבט משועשע,
מדושן עונג, כמו מוודאות לעצמן שוב ושוב שאינך יודע, לא תדע
ולא תבין לעולם מה מתרחש במרחב הזה, הנקבי, הקדום והנסתר. זהו
מועדון סגור שלעולם לא תוזמן להיות חלק ממנו, ועם זאת הן
תדאגנה שתישאר אצלך תמיד תחושה של החמצה.  
הנעתי את הרכב ונסענו בתוך החורשה, לכיוון הכביש הראשי. תוך
זמן קצר היינו על שפת הכביש ועצרתי מונית גדולה . הנהג הביט
בנו בחשדנות משועשעת, ואני סימנתי לו בקריצת עין שהכל בסדר.
הילדות ישבו מאחור, צפופות זו לזו , ואביטל ואני התחבקנו.
"אתה המלאך הגואל שלהן, והן אפילו לא יודעות", היא לחשה קרוב
לאוזן שלי. התנשקנו ואז היא אמרה:" ואתה המלאך הגואל  והשומר
שלי, אל תשכח את זה לעולם".
התרחקנו מעט זה מזו. מכונית חלפה על פנינו במהירות. ליטפתי את
תלתליה. "תשמרי על עצמך, יפה שלי", אמרתי לה. נופפתי לשלום
לילדות ולנהג, אביטל נכנסה למונית והם נסעו.
חזרתי עם הרכב עמוק אל תוך החורשה. חיפשתי איזו קרחת יער , כדי
לא לגרום לשריפה ענקית.
לא שהיה אכפת לי כל כך, להיפך, אבל ידעתי שבמצבי צריך להקפיד
על תשומת לב מינימלית מהסביבה.
הוצאתי  את התרמיל ואת החפצים שהיו נחוצים לי וזרקתי אל תוך
הרכב בד ספוג בנזין. האש לא נלכדה בקלות במושבים, אך אט אט החל
פנים הרכב לבעור. הבטתי לרגעים בלהבות, מהופנט , באש המלחכת ,
המאכלת את הכל בשקט מופתי, בנחישות שטנית, כמו היה בה כח נסתר
ואפל השואף להשמיד את הכל.
חשבתי פתאום על סיפור משה והסנה הבוער שאיננו אוכל. שם נתגלה
לו האל וציווה עליו את משימת שחרור העם המשועבד במצריים. חשתי
לרגעים כאילו הייתי משה, למרות שידעתי שזה מופרך ומגוחך.
עליי לא הטיל האל דבר.  לפחות לא משהו שיכולתי לדעת בוודאות או
אף לחוש אותו.  אבל ידעתי היטב את הקול הפנימי שלי, הנחוש,
המרושע, ידעתי שההתרחשויות , התוכניות והדברים מתקדמים  במסלול
ברור של הקצנה, של תנועת כיבוש מתמדת, שוללנית באופן מוסווה
ומכאן יעילותה אל מול הסביבה, אל מול אביטל. בעוד רגעים מעטים
אחלוף על פני הסנה הבוער הפרטי שלי, נוצר בליבי את השבועה, את
התוכניות והמשימות. הרהרתי במחשבותיו של משה  שעה שהוטלה עליו
הגדולה שבמשימות. האם הבין את גודל השעה? האם שמע את משק כנפי
ההיסטוריה? האם יכול היה לשוות בנפשו שאלפי שנים לאחר מכן,
יעמוד בחור יהודי בלב יער נידח בתאילנד, ויחוש קרוב אליו, קרוב
באופן כה  אבסורדי אך עם זאת  מוחשי כל כך, נוגס בבשר, טורד את
המוח,  מעורר מחשבה?
הרמתי את התרמיל על גבי והתחלתי ללכת לכיוון הכביש, להתרחק
מהרכב הבוער. הרהרתי בכך  שעד הלום הצלחתי, ככל הנראה,  לשמור
על זהות בדויה ולהעלים עקבות וראיות. עכשיו נותר שעניין אביטל
והילדות יעבור חלק. אחר כך נדון בהמשך. הגעתי לכביש ועצרתי
מונית לשדה התעופה.
בדלפק הצ'ק -אין חייכה אליי הדיילת המלוכסנת, העדינה, חיוך
מנומס, אפילו סקסי.
היא בדקה את הדרכון והכרטיס, ואני השתדלתי להחזיר לה חיוך
בוטח, מוקיר תודה, כמי שכל מחשבותיו נתונות לנופש, לנופים
ולרוגע המצפים לו באי הקסום קוסמואי. לפתע הרצינו פניה, נעלם
החיוך המתוק, ובמקומו הופיעה הבעה משונה, ערפילית, משהו בין
חשדנות גדולה לרצון דחוק, מלאכותי, להסתיר אותה.
היא חייכה שוב, הפעם חיוך רפה ומזוייף.
"תמתין רגע בבקשה, מיסטר", אמרה וקמה ממושבה, עזבה את הדלפק.

"אין בעיה", אמרתי והשתדלתי לחייך, למרות שבשלב זה כבר בערו בי
הנורות האדומות.
הבטתי לצדדים וחייכתי במבוכה לאנשים שעמדו בתור מאחוריי. זכרתי
שהאקדח שלי בתיק, מוסווה במיטב הטכנולוגיה. אם הוא עבר בטיסה
מהארץ הוא אמור לעבור גם כאן. על כל מקרה שלא יבוא, אני מסתובב
חמוש תמיד, בכל מחיר. גם אם אצטרך לפתוח באש כאן על השוטרים.  

היא חזרה מלווה בקצין ביטחון. "תואיל להתלוות אליי, מיסטר",
הוא אמר.
"ברצון רב", אמרתי וצעדתי אחריו.
הוא הוביל אותי לחדר צדדי, פניו חמורות סבר, עיניו החכמות
נחושות שלא לתת לי להתחמק.
בחדר הצדדי החלו לחקור אותי כמה קצינים. הם אמרו שהגעתי עם
אשתי לפני יומיים, והיא חזרה עם חמש ילדות מקומיות לארץ, ושאלו
אם יש לי הסבר להתרחשויות המוזרות הללו.
"זה פשוט מאוד", חייכתי. "יש אצלנו עובדים תאילנדיים בקיבוץ.
אתם יודעים, הם מגיעים לפעמים לעבוד בארץ", עניתי ובחנתי את
תגובותיהם. הם הקשיבו בשקט. "עובד אחד ביקש שנעזור לו להטיס
לביקור את הבנות שלו, שלא פגש במשך כמה שנים. אשתי נסעה איתן
והיא תצטרף אליי מאוחר יותר להמשך הטיול".
"אתה כאן בענייני עסקים או טיול בלבד?"
"באתי לטייל. לראות את הארץ המקסימה שלכם, כבר הייתי כאן פעם
ומאוד נהניתי".
הם החליפו מבטים זה עם זה. אחד הקצינים בחן שוב ושוב את הדרכון
שלי. הוא ביצע שיחה טלפונית במשך דקות ארוכות, וניסיתי להבין
את רוח הדברים על פי האינטונציות והבעות הפנים שלו.
הוא שאל משהו את שני הקצינים האחרים,  ואלה  השיבו לו במשיכת
כתף.
בשלב הזה הבנתי שכנראה אין להם מידע חיוני בכל הקשור למה
שהתרחש. סיפור הכיסוי של אביטל עבד. גם הצלבת המידע לא הובילה
אותם לאיזושהי סתירה בממצאים. נותרתי דרוך אך השתדלתי לשמור על
ארשת פנים נינוחה.
לבסוף הגיש לי הקצין את הדרכון ואמר:" אתה יכול ללכת. בהצלחה
בהמשך הנסיעה".
קמתי ללחוץ את ידו אך הוא השיבה ריקם. הודיתי להם שוב וקמתי
ללכת.

לקוסמואי הגעתי באחת עשרה לפני הצהריים. לקחתי מונית לחוף
צ'אוונג, התוסס והססגוני מכולם, ושכרתי בונגלו ליד הים. הרבה
לא השתנה כאן מאז ביקורי האחרון. גן עדן אמיתי, במחיר מצחיק.
כל שזקוק לו אדם המגיע לנפוש ולרגוע קיים כאן. השמש הקייצית,
המסעדות, חוף הים ההומה בחורות בביקיני מכל הצבעים והצורות,
הנופים, הדקלים, המסאז'ים המענגים,  המאכלים וחיי הלילה. על
הכל שררה עצלות מרחפת, מתפנקת, כמו עמד הזמן מלכת וקצבו
המסורבל, הלאה, לא הטריד איש בנוכחותו הערטילאית. לא שכחתי
לרגע את התוכניות שלי, אך הרשיתי לעצמי לספוג ולהיחשף לעונג
המצמרר הזה, הנעים, המזמין, שכל כולו חגיגת  הדוניזם אחת
גדולה.
שכבתי פרקדן על המיטה בבונגלו שלי, מקשיב בהנאה לציוץ הציפורים
מבחוץ. הקשבתי בריכוז לרחשים.  משק כנפיים דק לסירוגין, שקט
קטוע בין לבין, והרמוניית שירה וציוצים מכשפת, קוסמת, כמו
סימפוניית  אד הוק של לא איש , שנכתבה במיוחד עבורי.
חשבתי על כך שלראשונה מזה כמה שנים, מאז הנסיעה שלה לאנגליה,
אני רחוק מאביטל. אלפי קילומטרים של הרים, אגמים, ערים
ומדינות. באופן מוזר, חשתי תחושת שחרור גדולה, כמי שמשא כבד
ומעיק שהכביד על גופו, על ליבו במשך שנים, הוסר ממנו באחת. אני
לא מתגעגע, אביטלי. כלל וכלל לא. האפשרויות פרושות בפניי והן
רבות ומגוונות. אני זוכר את אהבתך, את אהבתי. אני נוצר את
האהבה הזאת עמוק בליבי, אך לעת הזאת היא מונחת כאבן שאין לה
הופכין, שלא לומר כפגר מת.
עכשיו הגיעה העת לחיות, לצמוח, לנשום את האוויר הצח הזה,
החופשי, השופע נעורים ורון מתפרץ. לא עוד ציפור כלואה וראש
מורכן, מושפל,  כי אם גאווה ועשייה ושעות גדולות והתרגשות
וחיים.
המודל הפיננסי שלי קר, פשוט ואכזרי. שלוש  שנים תחלופנה  מיום
הכיפורים האחרון עד יום הכיפורים שיבוא עליי לטובה ולברכה.
בשלוש השנים הללו הכסף יזרום משלושה ערוצים מרכזיים: עסקי
נדל"ן כאן, באיים, שישמשו צינורות ראשיים להלבנת ההון. שני
הערוצים האחרים יהיו סחר בנשק וסחר בסמים, במקומות שונים. אקנה
נשק מקבוצה אחת בזול ואמכור ליריבתה ביוקר, וחוזר חלילה
לקבוצות נוספות. הם יהרגו איש את רעהו והמזומנים יזרמו אליי.
אותה שיטה תעבוד לגבי הסמים.
ההון הראשוני שלי הושג באמצעות מכירת הדירה שבבעלותי בארץ.
תמיד טוב להיות יורש עשיר ובריא, מאשר אביון קבצן וחולה.
הלבנת ההון, כאמור, תתבצע באמצעות ביזור ההון בחשבונות בנק
רבים ומגוונים באירופה ובמזרח, ובאמצעות עסקי הנדל"ן שאקים כאן
במהרה. חשבתי על כך שהקשר שיצרתי עם רוברטו הנבלה מבנגקוק נשרף
אמנם, אבל אוכל לחדש את הקשר עם גורמים אחרים בבנגקוק , איתם
לא סגרתי את העסקה הראשונה, עסקת הילדות. שלוש  שנים, מיום
הכיפורים עד יום הכיפורים. שלוש שנים רעננות, מלאות הרפתקאות,
דם ויזע, כך אני מקווה. שלוש שנים בהן תקרום עור וגידים
התוכנית שלי, הגדולה, בהן תוכן התשתית הפיננסית והפונקציונלית
עבור ביצוע המשימה המרכזית, העילאית, הסופית, מטרת הפרויקט
כולו, המטרה לשמה יצאתי למסע העוועים הזה. בדרך אל המטרה
הסופית,המרה והנמהרת,  אהיה מוכן לבצע כל פעולה, אכזרית ככל
שתהיה. עליי להניח את המצפון והמוסר בצידי הדרך, אם אני
מעוניין בהצלחת התוכנית. האהבה? האהבה תלווני  כצל רודף,
מתעתע, תרבוץ כעורב על כתפי בכל אשר אלך ,  ועליי לדאוג שהשד
הזה, החולמני, עתיר הספקות והפקפוקים,  הנושף בעורף תדיר, לא
יקום יום אחד  על יוצרו וימיט כלייה על הכל. נתקפתי חשק עז
להרים כוסית לחיי התוכנית. כמו שהיינו עושים בצבא ,לפני יציאה
למשימה חשובה ומסוכנת, בניגוד לפקודות, כמובן. או אז נזכרתי
שאין לי עם מי. ניסיתי לדמיין את הפרצוף של אביטל , את הבעת
הפנים שלה, לו אך הייתה יודעת שמכרתי את הדירה שלי. הדירה הזאת
הייתה הבסיס הפיננסי האיתן, עליו נבנה עתיד היחסים שלנו. היה
ברור שנתחתן יום אחד, ונגור יחד בדירה הזאת כדת וכדין. אני
יודע שבנות אוהבות גברים מבוססים ומסודרים, ואני אמנם הייתי
מובטל אך בעל תואר מהנדס ובעל דירה. הרהרתי בהבעת פניה של
אביטל, במבחן האהבה שלה. האם המבחן הזה הוגן? לא הייתה לי
תשובה. האם קיים בכלל צורך הגיוני כלשהו להעמיד במבחן את אהבתה
של אשה לגבר? האם העובדה שבאה איתי לבנגקוק מבלי לשאול שאלות
מיותרות, שיתפה פעולה וזרמה עם הטירוף שלי  וכמעט נהרגה יחד
איתי, יש בה משום עדות ניצחת לאהבתה הבוערת אליי?
אינני בטוח. כלל וכלל לא. ההתנסויות העגומות שלי עם בנות  המין
החזק והיפה, לימדוני שלעולם אין לדעת את המתרחש באמת במוחה
ובליבה של אישה. משהו כמו "לא מדובשך ולא מעוקצך". או, נכון
יותר, "כבדה וחשדה". אמרתי לעצמי שאניח למחשבות הללו לעת עתה.
הימים הבאים יגידו אם העורב הצחור הזה הוא לי אם לצריי.

ישנתי כמה שעות , שינה מתוקה כתינוק.  השלווה הלא מוכרת הזו,
ציוץ הציפורים והשקט, הרגיעו את נפשי הנסערת מהמאורעות
האחרונים. זמן לא מועט יידרש לי , אני מניח, לעכל את השינויים
הדרסטיים שנתחוללו בחיי. בערב יצאתי  למרכז השוקק של האי,
לראות הכצעקתה. ישבתי במסעדה והזמנתי אורז עם עוף ברוטב חריף
ויין. המרכז המה תיירים ומקומיים וגם ישראלים לא מעטים. חשבתי
על כך שבעוד שלושה ימים מתקיימת מסיבת הפול מון המסורתית
בקופנגאן, ושם זו הזדמנות מצויינת להתחיל ליצור את קשרי  הסמים
שלי. אני מניח שכשאגיע, נריח אחד את השני  מרחוק כשני כלבי דם
רעבים, מצורעים.
אמנם המסיבה שורצת שוטרים, אבל  זה מעולם  לא הפריע לפושרים
ולדילרים לחגוג שם בטירוף.
טרפתי בתיאבון את העוף והאורז והמלצרית החמודה העניקה לי
חיוכים נעימים לעין. לבנות בהדרגה את הכח, זה מה שדרוש לי
בתקופה הקרובה. לעבוד לאט, בזהירות, בחכמה, בעורמה. את התכנית
העסקית, בקווים כלליים, הכנתי עוד בארץ. עכשיו נותר לבחון כיצד
יתפתחו העניינים, לנהל את הסיכונים, את התזרימים, את לוחות
הזמנים.  כמו כל ארגון או מוצר חדש שמוחדרים לשוק , עליי לפעול
בשקט וללא משיכת תשומת לב מיותרת. על אחת כמה וכמה כאשר המדובר
בפעילות עבריינית, בזירה הרוחשת וגועשת כרישים מנוסים וחזקים
ממני. היתרון היחסי שלי הוא האנונימיות שלי. כאשר יסתיים השלב
הזה ואהיה מוכר בזירה, או אז יסתבכו העניינים ויהפכו מורכבים
יותר. אבל דיה לצרה בשעתה.
דבר נוסף שהכרחיותו לא משה ממחשבתי: אני חייב להשיג לי
"חיילים". לא אוכל לבצע את התהליכים לבדי, ורצוי שלא אבצעם
לבדי. אני חייב להקים לי יחידה של חיילים נאמנים בשכר, שיבצעו
עבורי את העבודות והמשימות. צלצול הטלפון קטע את מחשבותיי. על
הקו הייתה אביטל.
"היי מתוק"
"היי חמודה"
"איך הולך שם באיים, מה שלומך?"
"אני בסדר גמור. אוכל כאן משהו במסעדה. הגעתן בשלום? הכל
בסדר?"
"הכל בסדר גמור. הגעתי עם הילדות והכל עבר חלק. סידרתי להן שני
חדרים זמניים והוריי יעזרו להם בתהליך ההתאקלמות".
"כל הכבוד מתוקה. מה אמרו על כל העניין בקיבוץ?"
היא שתקה לרגעים. "תראה, הסיפור פרש כנפיים מהר, כמו שאתה מתאר
לעצמך. זה הפך לשיחת היום בקיבוץ, אנשים אמרו שזה מוזר ומעניין
וריכלו לא מעט על הנסיעה שלנו".
"משהו נוסף?"
"היו שהציעו להעביר את הסיפור לתקשורת וכל זה, אתה יודע, סך
הכל יש כאן אייטם חם למדיי...אבל אני שכנעתי את כולם שעדיף
לחכות ושהרעש מסביב רק יפריע לילדות להיקלט".
"טוב מאוד, מותק. צריך להשתיק את העניין הזה מהר. אסור
שהתקשורת תחגוג על זה. ומה שלום הילדות?"
"הן בסדר גמור. מתוקות כאלה. הן קצת מתרגשות מכל ההמולה סביבן,
אבל אני חושבת שהן מבינות שהגיעו למקום טוב ושהאנשים מסביב
טובים ודואגים להן".
"טוב מאוד, מתוקה. אני מאוד גאה בך. מה שלום ענבל? היא עדיין
עונדת  את התליון שקניתי לה או שנמאס לה כבר ממנו?"
"תגיד, אהדי, מתי רואים אותך?"
"אני צריך זמן להתארגן כאן. תני לי קצת זמן ואשלח לך כרטיס. אל
תדאגי".
ככל שהתארכה השיחה הפך קולה  רך יותר, דאגני,  כמעט עצוב.
"אני מתגעגעת", אמרה.
"גם אני מתגעגע, אביטלי", נאנחתי. "אני זקוק לזמן. תני לי זמן
ותראי שהכל יהיה בסדר".
"אני אוהבת אותך", אמר הקול המתוק מעבר לים.
"גם אני אוהב אותך", לחשתי.
סיימתי את הארוחה, שילמתי וקמתי ללכת.

את היומיים הנותרים עד מסיבת הפולמון העברתי בבטלה נעימה
ובהרהורים. קמתי בצהריים, אכלתי ארוחת בוקר והלכתי לים. בשעות
בין הערביים נחתי ובערב הסתובבתי במרכז השוקק, נהנה מהמאכלים
ומהשפע הססגוני מסביב.
אל המסיבה בקופנגאן הגעתי בסירת מנוע מהירה , מוקדם יחסית.
הסתובבתי על החוף, סוקר בעיניי את הנוף וההתרחשויות. ריח
החגיגה עמד באוויר. על החוף , ליד הביתנים ששימשו כרחבת
ריקודים גדולה, היו פזורים דוכנים רבים. מכרו שם מכל הבא ליד.
בשרים מכל הסוגים , אלכוהול בשפע, פיצות ומה לא.
בין לבין הסתובבו תיירים מכל הסוגים והמינים. זה היופי המיוחד
של מסיבות הפולמון: אנשים מתקבצים מכל קצוות תבל, שבדים,
ישראלים, ערבים, מקומיים, כולם עולים ובאים כדי לחגוג
ולהשתולל.
השילוב הקסום הזה של מוסיקה מטריפת חושים , אוכל בשפע, אלכוהול
נשפך ללא הכרה, סמים  וסקס חופשי, הפכו את האירוע הזה, המתקיים
בדרך כלל פעם בחודש, למסורת ארוכת שנים ששמה נודע למרחקים.
זכרתי היטב לשם מה הגעתי. הפעם לא אוכל להנות מהמסיבה באופן
חופשי, לא אוכל להשתכר או לקחת איזו נערה מקומית הצידה. המשימה
קודמת לכל.
עם דמדומי הערב החלה המסיבה. מוסיקה רועשת בקעה מתוך רמקולים
אימתניים, וברקע נשמעו צרחות הדי-ג'יי אנרגטיות, מהפנטות.
בחורות רקדו בלבוש מינימלי, עוברות מזרועות אחד לזרועותיו של
אחר, לוגמות אלכוהול מבקבוקים נשפכים ומצחקקות בעונג .  אל מול
הכל המה הים, מימיו הצלולים להפליא קרנו מתוך גליו המשתפכים,
נעים בזרימה שוקטת, נינוחה, מלטפים את החוף, עוברים וממשיכים.

מעל הים זהר הירח, גדול ומלא כפי שהובטח לנו, בוהק ממעל כמו
משקיף בציפייה על הכל.
חלפתי על פני נקודות שונות בזירה ותצפתתי על החוגגים. חיפשתי
את הסוחרים בתוך הקהל, בפינות האפלות יותר של הזירה. גם את
השוטרים ראיתי. הם ניצבו בפינות שונות על החוף, אך לא עשו רושם
 מאיים מידיי. נדמה היה לי שהם עסוקים יותר בנעיצת מבטים
בנערות המפזזות, עירומות למחצה, מאשר
בניסיונות לאתר סוחרי סמים. לאחר זמן מה הבחנתי בשלושה ברנשים
עומדים באחת הפינות, ברחבה הפנימית יותר, ליד הבונגלוז. ראיתי
שמתבצעת שם עסקה.
חיכיתי שהמכירה תסתיים וניגשתי אליהם.
"הי מאן", אמרתי.
"היי", הם אמרו, מביטים בי בחשדנות ומחליפים מבטים ביניהם.
"אתם בעניין?"
"מה אתה צריך וכמה?"
הבנתי שהגבוה מביניהם, החסון, הוא בעל הדעה והסמכות.
"אני רוצה לדבר איתך בגדול. אני הולך רק בגדול", אמרתי לו.
הם החליפו מבטים ודיברו ביניהם בשפת המקום. לבסוף אמר הגבוה:"
בוא נראה מה יש לך להציע. אבל לא כאן".  הם הוליכו אותי אל אחד
החדרים, רחוק יותר מהחוף. כשהתיישבנו אמרתי:" אני מציע להשתתף
אתכם בהברחות, בתור התחלה. אני מביא כסף גדול וחיילים. אספק את
החיילים פלוס עמלה שמנה, ובתמורה תנו לי חלק מהסחורה. אפשר
לסגור את האחוזים מאוחר יותר".
הם שתקו. התייעצו ביניהם ואז אמר הגבוה: "תן לנו הוכחה שאתה
רציני".
הוצאתי מהתיק כמה חבילות דולרים וזרקתי אותן על השולחן. "זה
בתור מתנה. אני רוצה להיכנס חזק לשוק ואתם תעזרו לי עם הקשרים
שלכם", אמרתי.
הגבוה אמר:" אני צריך אישור מהבוס שלי. אני לא יכול לתת לך
תשובה על המקום".
"כמה הוא משלם לכם?" שאלתי. הם נקבו בסכום.
"אשלם לכם פי שניים לפחות, בתור התחלה. תעבדו איתי. תהיו טובים
והמשכורת תעלה".
כשראיתי שהם מהססים אמרתי:" לכו לבלות במסיבה, תחשבו על זה.
בואו נקבע לעוד ארבע שעות כאן. תנו לי תשובה".
"איך קוראים לך?" שאל הגבוה.
"ג'וני", אמרתי והושטתי את ידי.
"רוברטו", הוא אמר. לרגע עלה בי חיוך מריר, אך התאפקתי שלא
לצחוק. מה יש להם עם השם הזה.
"אנחנו נחשוב על זה ברצינות", הוא אמר.
לחצנו ידיים וקמנו ללכת. "אז ניפגש", אמרתי. "לא תצטערו".
הלכתי לכיוון הים, להביט, לחשוב  ולהרהר. חשתי זר ומנוכר אל
מול האנשים החוגגים מסביב . באורח מוזר עלה בי געגוע למסיבה
ההיא, כשהייתי כאן לפני שנים אחדות. לרגעים רציתי להיות שוב
חופשי, מאושר, כמו בימים ההם, כשרקדתי שיכור שעות ללא הפסקה,
חובק בזרועותיי נערה זו או אחרת,
מתמכר ומתמסר לחלוטין לדקדנס המענג הזה, ההדוניסטי, האנרכי,
הסוגר עליי מכל פינה, מטילני שוב ושוב אל תוך גן העדן הזה,
המתוק, עוטפני ברחם של אושר גולמי וצרוף.
נזכרתי בחיוך מר  איך עזבתי את רחבת הריקודים, אז, נערה
תאילנדית חבוקה בזרועותיי, זכרתי בכאב את תחושת החירות העצומה
ההיא, המשונה, טורפת החושים, כששכבתי איתה על החול הרך, מטרים
ספורים מזוגות אחרים שעשו אהבה לצידנו.  פתאום נתקדרו השמיים
עבורי,  המסיבה והצלילים כמו נעלמו ביעף . הירח הפך חיוור,
מרושע, אפל, מבשר רעות. לפתע הבנתי , ראיתי נכוחה, את המודחק
והנסתר, את האמת הפשוטה והכואבת. מובן שאינני יכול להנות
מהמסיבה הזו, כמו בימים ההם, הנשכחים. מובן שאינני חופשי. אני
הולך והופך לפושע. כל חיי ידעתי ואמרתי שהפושעים אינם חופשיים.
אני הולך ונבלע אל תוך בור שחור שאין משתחררים הימנו. צחוקן
של הנערות נשמע באזני רחוק ועמום. עגומות, מוכיחות בשער,
דומעות ואוהבות עלו מול עיניי פניה של אביטל, יפות מתמיד,
רחוקות מתמיד.
רציתי לבכות אך לא הייתי מסוגל. ידעתי שאין דרך חזרה. ידעתי
שאצטרך להתמודד עם האהבה הזאת, הארורה, עם הספקות והפחדים.
ידעתי שלא אוכל להתחמק מאביטל לנצח.  אבל הניצחון שלי, הסופי,
המוחלט, לכשיגיע, ימדד בין השאר, על פי האופן שבו הצלחתי
להילחם ולהשתיק את השדים האפלים הללו, את אותו עורב הרובץ על
כתפי, נוקר  ואינו מרפה. בעוד זמן קצר אבצע את המהלך החשוב
הזה, שאם יצליח, תוצאתו תהא דריסת רגל ראשונה וחשובה בעסקי
הסמים בסביבת האיים. המהלך ישיג יעד נוסף: אוכל לרכוש לי
חיילים שיסורו למרותי ויבצעו את העבודה השחורה עבורי. בהמשך,
אעבוד בשיטת "חייל מביא חייל".

באמצעות כסף טוב אעביר אל המחנה שלי  חיילים נוספים, והמערך
המורכב הזה, בשילוב הפעלת מנופים פיננסיים והצלחה בביצוע
עסקאות, יוביל אותי להפלת ה"מלך" הנוכחי של האיים. היכונו
היכונו, המלך החדש מגיע, צחקתי לעצמי. דמיינתי את הפרצוף המתוק
של אביטל משחרר לאוויר איזו הערה צינית למשמע הרהורי האחרון.
חזרתי בשעה שקבענו אל הבונגלו ההוא. השלושה הגיעו.
התיישבתי מולם וחייכתי.
"יש החלטה?"
"תראה", אמר רוברטו , "ההצעה שלך לא פשוטה. מדובר בבגידה בבוס
שלנו. אני מניח שאתה מבין את המשמעויות של זה עבורנו".
אמרתי לאט ובשקט: "זאת ההצעה, אמיגוס. אתם צריכים להחליט אם
אתם נשארים בורג קטן, עם הגרושים שהוא משלם לכם, או שאתם רוצים
להצטרף למערכת חדשה, צומחת, שהולכת לנצח בגדול".
הם החליפו עוד כמה מילים ביניהם ורוברטו  אמר: "יש דיל".
לחצנו ידיים ועברנו לדון בפרטי ההברחה הבאה. סגרנו לוחות
זמנים, מיקום, כמויות והעברות כספים. אמרתי להם שאחרי העסקה
הראשונה אני מארגן להם מקום מגורים בטוח, הרחק מהבוס הקודם.
"תעבדו יפה וזה ישתלם לכם", אמרתי. "אני מוכן לקבל רק את הטוב
ביותר". אמרתי להם שאני שואף להעביר אליי חיילים נוספים, אם
אהיה מרוצה מהעסקה הראשונה.
"אל תדאג, יהיה בסדר, בוס", הם אמרו וחייכו.

לפנות בוקר עזבתי את קופנגאן בסירת מנוע , חזרה לבונגלו שלי
בקוסמואי. זו הייתה  סירה קטנה, מהירה, שנהגו בה צעירים
מקומיים חביבים. התיישבתי ליד איזו תיירת נחמדה, בלונדינית,
בשנות השלושים המאוחרות לחייה. הסירה שעטה קדימה, המנוע נהם
בשאגה והבטתי סביב על הים התכול, השקוף והדמדומי. ראיתי את
החוף מתרחק והולך, ידעתי שנגמרה המסיבה, שהלכו הביתה הזוגות
הנאהבים, שיום חדש , פקעת סבוכה של אי ודאות, פחדים וחירות,
עומדת  להפציע משום מקום,  כגולם  בתולי, פרפרי, מאיים. התיירת
לצידי נעמדה מולי, ידיה אוחזות במעקה הסירה. היא לבשה שמלה
קלילה, מלמלית, והרוח פרעה בפראות את התלתלים הבלונדיים שלה,
את קצוות שמלתה. היה לה קצת קר, אך החיוך מדושן העונג לא מש
משפתיה.  מבע מתמשך של אושר צרוף, כמעט מטומטם, בהק מתוך עיניה
הכחולות היישר אליי, אל פניי המהורהרות. היא הציתה סיגריה
ועישנה אותה בשקט, ממשיכה לשגר לעברי חיוכים. פתאום עלה בי חשק
עז לעשן, אחרי שנים שלא נגעתי בסיגריה. היא הגישה לי מרלבורו
אחת, והציתה לי אותה. עישנו זה מול זו בשתיקה, הרוח פרועה
באוויר הקרוע, ידענו שאין צורך כלל במילים. שאפתי אל ראותיי את
העשן המוכר, זכרתי את הטעם המיוחד, המשכר.
ראיתי בזווית העין את פסל בודהה הגדול, המרהיב, מזדקר מהאי ,
פניו מביטות ממעל על הכל, שותקות, נאצלות, אלוהיות. חלפנו
במהירות על פניו, ואני הצבעתי לעברו בידי, מסמן לתיירת מולי
שתביט עליו  גם היא. השמש המפציעה מאחוריו, חמקמקה, עולה מהססת
מן הים, תינוקית, פיזרה קרניים מלטפות של אור טהור,  מבעבע,
נזרע מבין קצוות  הבודהה הדומם, המאובן . אני זוכר שאז הרגשתי,
שזה היה רגע חסד מהפנט. עיניי שלי ועיני התיירת נפגשו לרגעים,
מהססות, מחייכות, משתפות לרגעים האחת את רעותה , משתוקקות
להכיל , לספר ולצעוק  את  כל היופי הזה, הצרוף, המכשף, החד
פעמי.
עצמתי את עיניי ולחשתי בליבי  את המילים. ברוך. אתה. אדוני.
אלוהינו. מלך. העולם.
חשתי שפעימות הלב שלי, הקצב שלהן, הדם הנזרק בעוצמה מן הלב,
דרך העורקים, הוורידים ונימי הנימים , מתמזגים כולם בהרמוניה
עילאית, כמו אקורד סיום שניגנה תזמורת סימפונית, מרטיט את
הנפש, מזעזע את אמות הסיפים, פורץ ומבקע את חומות הציניות,
הסרקאזם, הניהיליזם והעיוורון המסמא.
נצרתי בליבי מכל משמר את המילים, נשבעתי שלא לשכוח אותן,
נשבעתי  שלא לשכוח את הרגע הזה.
ידעתי שהימים הבאים עשויים להביא עמם שינוי גדול, מאורעות
גדולים, וידעתי שאינני פוחד.
בפעם הראשונה מזה שנים ארוכות, מאז  נשאתי תפילה בבית הכנסת
כשהייתי ילד, בקעו המילים הללו מליבי מתוך כוונה גדולה, מתוך
יראה, הבנה והכרה. חשתי צורך עז לומר תודה לבורא העולם על כל
היופי הזה. לראשונה, מזה שנים ארוכות מאוד, חשתי והגעתי להכרה
שעומד משהו מאחורי הדברים, שיש משמעות לחיי, שאינני פוחד עוד.

הסירה נעצרה והתיירים פנו ללכת, איש איש לדרכו. נופפתי לשלום
לתיירת הבלונדית ופניתי לחפש מונית לחוף צ'אוונג.  


אחרי שבועיים הגיעה אביטל. בטיסה לקוסמואי עם כרטיסים ששלחתי
לה.
היא אמרה לי בשיחת טלפון שאנחנו "צריכים  לדבר". כשחיכיתי לה
בשדה התעופה הקטן חשבתי על צמד המילים הללו. כמה בנאליות
ופשוטות הן, כמה מוזר לשמוע אותן על רקע כל הארועים האחרונים.

"צריכים לדבר". זה נשמע הרבה יותר כמו מורה המזמינה את תלמידה
הסורר לשיחת נזיפה, מאשר זוג אוהבים שחשים  אולי,  בפעם
הראשונה, שאהבתם עלולה לעלות על שרטון. ידעתי שהיא חושבת שאני
חייב לה הסברים. לעומת הידיעה הזו, הרציונלית,  האפילה עליה
התחושה כי אינני חייב לה דבר.
שלו ורגוע, עמדתי בשדה התעופה הקטן, ממתין בדריכות לבואה של
אהובתי . אלמלא הכרתי טוב כל כך את אביטל, הייתי מצפה שתופיע
ודאי במלוא הדרה, עמוסת טרוניות נשיות , פרצופים נעלבים
ומניפולציות רגשיות כאלה ואחרות. אך הכר הכרתי אותה טוב כל כך,
באופן עמוק כל כך, כה בקיא הייתי בנבכי נפשה המורכבת, החכמה,
מלאת הרגש וההיגיון, שידעתי בוודאות שלא כך תנהג.
אביטל הגיעה לבושת ג'ינס וחולצה קלה. התחבקנו והעברתי את ידי
על תלתליה. התלתלים שכה אהבתי.
היא הביטה לי בעיניים בשתיקה, ואחר כך אמרה: "בסדר, הגעתי".
לקחנו מונית ועצרנו ליד חוף מבודד, זו הייתה שעת צהריים חמימה.
אביטל התיישבה על סלע גדול, ישיבה מזרחית, הדליקה סיגריה ובהתה
בי בשתיקה.
הבטתי על גלי הים הנשברים אל החוף, המלטפים את החול בדומייה
דקה. היא המשיכה להביט בי והתמידה בשתיקתה, העיניים הגדולות
שלה הירוקות שותקות,  רועמות , אומרות  בלחש את הכל.
ישבנו כך לרגעים שכמו נמתחו לנצח, מהולים בהשפלת עיניים, מבוכה
קלה, הרהורים, צל צילו של צחקוק, גיחוך, מחנק בגרון עד דמעות
ושיעול צורמני, שיעול רע.
"אז מה שלומך?" אמרתי לבסוף.
"אני בסדר גמור. מה איתך?"
"אני בסדר. טוב לראות אותך".
אביטל השתעלה ומשכה עשן מהסיגריה.
"היית צריך לומר לי עוד בארץ שהחלטת לעזוב אותי", אמרה בקול
שקט, רעד קל חלף בידיה, לרגעים.
"אבל בכלל לא עזבתי אותך, אביטלי".
עיניה הירוקות הישירו אליי מבט דומע.
"סליחה? אל תנסה למרוח אותי בבולשיט, אהד, אתה יודע שאני לא
קונה את השטויות האלה. תן לי את ההערכה המינימלית שמגיעה לי
ותאמר לי את הדברים כמו גבר ולא כמו פחדן עלוב ושפל".
"לא עזבתי אותך", אמרתי בשקט. כשראיתי שהיא שותקת אמרתי שוב:"
לא עזבתי אותך, אביטלי. הייתי חייב לבצע את מה שביצענו. הייתי
חייב לנסוע, לשנות אווירה, לשנות כיוון ולנסות להתפתח באופן
אחר".
"למה לא סיפרת? למה לא התייעצת איתי? שכחת שהיינו הכי פתוחים
בעולם, הכי קרובים, הרי דיברנו תמיד על הכל?"
זעם עלה בי למשמע המשפט האחרון. זכרתי היטב את הדברים וידעתי
שגם אביטל זוכרת אותם. כיצד העזה הפעם, חשבתי לעצמי.
"את יודעת מה אענה לך על כך, גברת פתיחות והתייעצות שלי" ,
אמרתי.
"ומה תענה לי?"
"התייעצתי איתך בדיוק כפי שהתייעצת איתי אז, בנסיעה שלך
ללונדון עם ענבל אחותך , הנסיעה הפתאומית, באת וזרקת לי את
העובדות בפרצוף כמו לכלב" .
היא הייתה על סף בכי. "זה בכלל לא דומה. הייתי צריכה להחליט על
הלימודים האלה בהתראה קצרה...אני רואה שלא סלחת לי על זה עד
היום".
קמתי אליה , ליטפתי את פניה ברכות ואמרתי קרוב אל האוזן שלה:"
סלחתי לך על הכל, אביטלי. ואת צריכה לסלוח לי עכשיו".
היא הדפה אותי מעליה. הדמעות פרצו ממנה באחת, נשטפות על פניה,
מרטיבות את הלחיים ואת התלתלים.  היא הרכינה את ראשה, פניה
כבושות אל הקרקע , קולה מתייפח והיא יורה בי מלמולים מקוטעים
של אהבה: " חבל שאני כל כך אוהבת אותך, טינופת אחד. זאת
הטרגדיה של החיים המסריחים שלי, שאני כל כך אוהבת אותך. עשיתי
בשבילך הכל, הכל, עד תאילנד באתי בשבילך...ספגתי את השקרים
שלך, כמעט נהרגתי בגללך....אני לא מבינה את זה....הרי דיברנו
שנגור יחד, דיברנו על זה שאנחנו אוהבים ושאנחנו הולכים ל..."
"האהבה שלנו חזקה מהכל, אביטלי", אמרתי לה בשקט. "את תצטרכי
לאפשר לי להגשים את הדברים שאני רוצה להגשים, ואני מבטיח לך
שהכל יהיה בסדר".
היא קמה אליי וחיבקה אותי, מתרפקת על כתפיי ובוכה.
"אבל איך נוכל לאהוב ככה, אהדי, אני לא יכולה להיות רחוקה
ממך...זה בלתי אפשרי".
חיבקתי אותה ולחשתי על אוזנה :" תקשיבי לי טוב, אביטלי מתוקה
שלי.  נאהב  כמו שהמשכנו לאהוב כשהיית שנה בלונדון. ניפצת לי
את הלב לרסיסים, אז, לילות שלמים בכיתי בגללך. לא הבנתי איך
פרשת לי כנפיים ועפת בלי להתייעץ או לפחות  לאפשר לי להתווכח.
שכחת איך הייתי מתקשר אלייך ובוכה? זיכרון מאוד קצר יש לך.
פתאום ביום בהיר אחד קמה אביטל ומחליטה שהיא נוסעת עם אחותה
הקטנה ללימודים בלונדון, ולעזאזל האהבה והזוגיות והתוכניות.
ואת זוכרת מה אמרתי לך אז? שאני לא מבין את זה , אבל אני נושך
שפתיים ונותן לך להגשים את  שאת רוצה להגשים. את זוכרת? אמרתי
שלא אעמוד בדרכך. אז  אני לא מחזיר לך עכשיו, וסלחתי לך מזמן ,
אבל אני חושב שיש לי זכות לבקש ממך לאפשר לי לחיות כאן, רחוק
ממך פיזית וקרוב בלב, ולהגשים את החלומות שלי שרמסתי והדחקתי
במשך הרבה מאוד שנים".
היא הפסיקה לבכות. ניגבתי את דמעותיה ונישקתי את האף הקטן
שהאדים  במשיכות הבכי שלה.
היא חזרה לשבת על הסלע.
"כמה זמן תהיה פה, מה אתה הולך לעשות, איך אדע אם רע לך, אם
הסתבכת, אם קר לך, אם אתה רעב, מהיכן יהיה לך כסף לחיות פה, מה
יהיה עם הזוגיות שלנו,  אלף ואחת שאלות שאני אשמח אם תענה לי
עליהן".
ענפי הדקלים רקדו ברוח הקלה, ערלים וזרים. חשתי חסר סבלנות
כלפי הכל, נגמר בי הכח להסביר, לפרש ולהתנצל. הבטתי באהובתי
הישובה על הסלע ברגליים משוכלות , בענני העשן המופרחים  ובאים
ממעמקי ראותיה, עולים ונמוגים באוויר הים הצלול. לרגעים לא
האמנתי,  שהיא נמצאת כאן ועכשיו  איתי בתאילנד. לפתע חשתי
באבסורד המוזר הזה, התעתועי, של המפגש הזה בין אהובתי הישנה
משכבר הימים, לבין חיי החדשים ההולכים ונרקמים בארץ הטרופית
הקסומה. הניגוד העמוק הזה טרד את נפשי בצלילים צורמניים של
בחילה.  
"מכרתי את הדירה, אביטלי. ואני הולך לבחון כאן הזדמנויות
עסקיות שונות", אמרתי לה.
היא לא נראתה מופתעת במיוחד.
"אתה ירדת מהפסים לגמרי. אני לא יודעת מה להגיד לך".
לאחר שראתה שאני שותק אמרה:" אני כמובן לא יכולה לומר לך מה
לעשות בדירה שלך. זו הרי הדירה שלך, כן? אבל אתה הרי  יודע,
אתה אולי זוכר, אם לא הספקת כבר לשכוח, אין לי מושג מה עובר
בראש הדפוק שלך, שתמיד אמרנו שהדירה הזאת תעזור לנו להסתדר
כלכלית יחד, אם וכאשר".
היא נתנה בי את המבט הירוק החודרני שלה, הממיס. חיוך מריר נמתח
בקצות שפתיה, היא השליכה בידה האחת את הסיגריה הבוערת אל החול
הרך.
"אתה לא אוהב אותי יותר", אמרה.
"את יודעת שאת האהבה הגדולה של החיים שלי, אביטלי".
"אתה לא אוהב אותי יותר", היא חזרה על המילים בקול קשה, קול
רע ומר.
"לא הכל סובב סביב האהבה, אביטלי. לא הכל, לא תמיד. ישנם גם
דברים אחרים. ישנם דברים שאני חייב להגשים,חייב  לפחות לנסות
להגשים. דברים שלא אסלח לעצמי לעולם אם אניח להם להתמוסס
ולהיעלם".
"אתה מפחיד אותי. וגם שהתחלת לדבר על אלוהים לאחרונה, זה מאוד
לא  מוצא חן בעיניי".
"אני חושב על אלוהים ואני מרגיש אותו לפעמים", אמרתי לה. "ואם
תרצי אנחנו נמשיך בהזדמנות את השיחה ההיא שהתחלנו ולא סיימנו
במקדש בבנגקוק".
"מעכשיו אני אמורה להיות האישה הקטנה והתומכת שמחכה לך בבית,
עד שתחזור עם הציד או הטרף או השלל או השד יודע מה?"
"זה התפקיד שייעדה לי האבולוציה, לא?", אמרתי, ומייד הוספתי:"
אני לא מבקש שתחכי לי, אבל אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך
ואמשיך לאהוב אותך, גם תחת התנאים הקשים והנסיבות שנוצרו".
"אל תזבל לי במוח, ילד", היא אמרה.
היא קמה מהסלע וזרקה לעברי:" יאללה, בוא ניסע מכאן לחוף שלך.
אני רוצה לראות את האי. לפחות שיצא משהו חיובי מהנסיעה הזאת".


בחדר שלי בבונגלו בחוף צ'אוונג נרדמה אביטל, אחרי שתי הטיסות
הארוכות מהארץ.
יצאתי לטייל קצת ברחוב המרכזי, ואחר כך חזרתי לתפוס תנומה קלה
לצידה.  
כשעלה הערב בחלונות הערתי אותה בנשיקה, מהסס, לוחש לה בעדינות,
פניי קורנות אליה ואומרות פיוס.
"תתקלחי ותתלבשי, חומד. אנחנו יוצאים לחגוג", אמרתי לה.
"כמו שחגגנו אז בבנגקוק?", היא גיחכה, "ומה יש לאדון לחגוג, אם
אפשר לשאול?"
"אביטלי, די. אני מבקש שתשתדלי להנות איתי ולהרגיש טוב. גם ככה
קשה לי כל העניין. גם לי יש רגשות, אם שכחת".
היא קמה , רכונה לעברי מאחור, ידיה  חובקות את כתפיי והיא
לוחשת על אוזני:" שלא תעז להפוך את היוצרות כאן. אני מזהירה
אותך. שיהיה ברור לחלוטין  מי המניאק ומי הקורבן".
כמה רגעים לאחר מכן, מבעד לדלת המקלחת הקטנה, מבין רחשי
הטיפות הקולחות על העור החלק שלה, התפוחי, הענוג, שמעתי אותה
צועקת לי :" זה בסדר, חומד. אנחנו נצא לבלות היום כאילו אין
מחר. את החשבונות הקטנוניים שלי איתך אני אסגור במועד מאוחר
יותר". הצחוק המתוק שלה, המתגלגל, העביר בי רטט מוכר, קדום,
רעד נעים מימים אחרים, טובים יותר, אז היה הכל שלו, תמים
ונטול חרדה.
אין ספק שאני אוהב אותה, חשבתי. אבל עכשיו אלה ימים אחרים ואת
שיש לבצע יש לבצע.
היא יצאה מהמקלחת רטובה ונוטפת, עטופה במגבת הוורודה שקניתי
לה. "לאביטלי, שאהבה נפשי", היה רקום שם באדום על וורוד. מוזר
היה בעיניי שבחרה דווקא במגבת הזאת, ואולי זה רק מקרה, חשבתי.

"תסתובב", אמרה אביטל.
"סליחה, חומד?"
"שמעת אותי טוב מאוד. תסתובב. אני רוצה להתלבש".
"את רוצה להתלבש?" חזרתי אחריה כמו תוכי מפגר.
היא הדפה אותי לאחור , ידיה העדינות לוחצות את החזה שלי, ואני
לא העזתי להתנגד, עד שנפלתי דומם,  לישיבה על המיטה.
היא הניחה את ידה על העיניים שלי, מחשיכה את עולמי לרגעים,
ואחר חשתי את המגבת נזרקת על פניי ונעטפת היטב, נהדקת סביב
ראשי.
"שלא תעז להסתכל", שמעתי את הקול המתוק אומר לי. "יש דברים
שאתה צריך להבין שאתה עלול להפסיד", היא הסבירה לי מעבר למגבת
הכרוכה. "ואתה צריך להבין שאני לא מונחת בכיס שלך ושאתה עלול
להפסיד את הכל".  הקול המתוק רעד קלות, "ושלא תשכח שאני עדיין
כועסת עליך מאוד".
לאחר שהשתררה שתיקה מעיקה שאלתי מתוך המגבת: "אני יכול כבר
להסתכל?"
התגובה לא איחרה לבוא. "תפתח פה גדול", היא אמרה. פערתי את פי
כדי לענות לה וחשתי מייד כיצד נתחב אל פי במהירות גוש בד עדין
וריחני. הצחוק המשוחרר שלה, הפראי, הצטלצל באוזניי כפעמוני
כנסייה עם עלות השחר.
"סתום ת'פה", היא אמרה. "התחתונים שלי עכשיו בפה שלך, אז סתום
ת'פה".
המשפט האחרון שלה, בתוספת הטעם המוזר שחשתי בפי, גרמו לתזוזות
קלות בקדמת המכנסיים שלי.
ניסיתי לומר לה משהו , אך כל שהשתחרר לחלל האוויר היו הברות
מקוטעות וחסרות מובן.
היא צחקה בקול גדול ושמעתי אותה אומרת:" לא מבינים אותך בכלל,
אהדי. אתה מוכן להיות יותר ספציפי בבקשה?"
היא הציתה סיגריה וירתה את העשן ישר בפרצופי. "ידיים אחורה",
היא אמרה . הושטתי את ידיי לאחור וחשתי את אצבעותיה הענוגות
קושרות את ידיי באזיקים זו אל זו. שמעתי את המפתח סובב על
צירו.
"זו מתנה בשבילנו מהארץ. קניתי את זה באיזו חנות סקס . אתה
זוכר שרצינו ללכת ואף פעם לא יצא לנו? אמרנו שנגוון את המשחקים
שלנו וכל זה".
רציתי לענות לה אך נזכרתי במצבי העגום והעדפתי לשתוק. היא
המשיכה לירות את העשן בפרצופי והתחלתי להשתעל. המתנתי לבאות
בציפייה מוזרה. ריח ענוג, מהלך קסם, עמד באוויר.
"עכשיו נעשה חידון קטן", היא אמרה.
התחתונים שלה התקועים בפי הציקו לי אך לא העזתי להוציאם. חשתי
לפתע את שדי התפוחים שלה נמרחים על פניי, את הפטמות הזקורות .
היא החלה להכות בשדיה על פניי, קולה הענוג מצחקק קרוב אל האוזן
שלי.
" אתה יודע מה זה?", היא אמרה.
שחררתי לחלל החדר קולות משונים.
"תשובתך שגויה. לא הכנת שיעורים, אהדי, ואני איאלץ לזמן את
ההורים שלך לשיחה".
"ועכשיו לשאלה הבאה", היא אמרה.
הפעם ניחשתי נכונה את העומד להתרחש, וליבי החל להלום בקצב
מטורף, לאחר שהצמידה את ישבנה אל פניי המסורסות, הכנועות, ריח
הכוס והתחת שלה מטריפים את מוחי בתשוקה נוראה. היא הפילה אותי
על המיטה, שוכב על גבי, והתיישבה על פניי העטופות במגבת. היא
החלה להניע את ישבנה בתנועות קצובות, קדימה ואחורה על פניי,
ואני חשתי איך עולה וגואה בי הדם, הזיקפה, איך נמהלת התשוקה
הנוראה אליה, אל שאהבה נפשי כל כך, בתחושת ההשפלה הבלתי מוכרת.
ידעתי שאני חייב לשחק את המשחק הזה. כאב לי עליה, על עצמי ועל
המקום המשונה הזה אליו הגענו פתאום.
היא קמה מעליי ועזרה לי לקום לישיבה. היא הסירה מעליי את
האזיקים בתנועת מפתח קלה.
"עכשיו תעשה ביד", היא אמרה.
בעיניים חשוכות, תחתוניה תקועים בגרוני, אחזתי באברי בידיי
והתחלתי מאונן. עונג וכאב התערבבו בתחושותיי יחדיו, מרקדים
במחול גרוטסקי, מחול עצוב ונוגה.  ריח הגוף המשכר שלה ריחף
באוויר, הרחק הרחק  ממני, וניסיתי למשוך עד קצה גבול היכולת את
הזיכרון המר שלו, המתקתק. שיעלה באפי עוד הרף קט, עוד שבריר
שניה אחרון לפני ההתנפצות הגואלת, הריקנית, העלובה. הזרע פרץ
ממני בשאגה , כמו בכי של חיה פצועה, חשתי את ידיי נרטבות בנוזל
החם, הערירי. רציתי כל כך לבכות אך לא יכולתי.
אביטל הוציאה את התחתונים מפי והסירה את המגבת מעל פניי. הרמתי
את עיניי לאט, בהיסוס, והבטתי אליה. היא עמדה מולי בשמלה
חגיגית , תלתליה נחים על כתפיה בפיזור, עיניה היפות מביטות
אליי, עייפות, נכמרות,  רטובות  מדמעות.
הבטתי על אברי הרפוי, על זרעי שנשפך סביב. חשתי מושפל ועלוב,
הוצפתי רחמים גדולים  על עצמי ועליה.
"את יודעת שאני אוהב אותך, אביטלי", אמרתי לה בקול רועד.
היא כרעה על ברכיה וליטפה את פניי. בוכייה ורועדת  היא לחשה לי
באוזן:" אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך כל כך ומוכנה למות
בשבילך. אני אוהבת אותך כפי שלא אהבתי גבר מימיי. שלא תעז
לעזוב אותי, אתה שומע? ביום שתעזוב אותי אני אמות, אני נשבעת
לך שאני אמות".
התחבקנו ארוכות ואביטל אמרה:" עכשיו די. מספיק. בוא נצא לקרוע
את האי".  

יצאנו אל הרחוב הראשי, גומעים את האי שהתעורר לחיים מתרדמת
הצהריים העצלה.
הרחוב הצר המה אנשים, מקומיים ותיירים, מוסיקה בסגנונות
מגוונים בקעה ממסעדות ובתי קפה שהיו פזורים ברישול לאורך
הרחוב. אביטל הלכה לצידי, חובקת בידה את זרועי, והביטה על
המתרחש בחיוך.
"הקקופוניה הזאת מענגת", היא אמרה. דראג קווינס בלבוש ססגוני
חלפו על פנינו, בדרך למופע קברט במועדון סמוך. חברתן עמדה
וחילקה הזמנות לעוברים והשבים, משדלת אותן בחן להיכנס ולצפות
במופע.
מדהים כמה נדחס הכל אל תוך רחוב אחד שמתפלגות ממנו כמה
הסתעפויות, חשבתי. שפע של אטרקציות לתייר המזדמן, והכל שזור
בתוך הנוף האקזוטי, הקסום, כמעט וניתן היה להריח את ריח גלי
הים הסמוך, המתרגש וגועש  מאות מטרים משם. בתוך כל ההמולה עברו
נערות מקומיות רכובות על קטנועים, נזהרות בקושי שלא לדרוס מי
מההולכים בסח. "הם לא ממש מקפידים פה על רישיון נהיגה", לחשתי
לאביטל באוזן.
חלפנו על פני מסעדת "סי פוד"  שהציגה את מרכולתה לראווה, על
הרחוב. הזהרתי את אביטל מראש שלא להסתכל אך הסקרנות גברה עליה.
לאורך הדוכן היו מונחים סרטנים, עקרבים, פירות ים, חלקם עדיין
חיים, זרועותיהם זעות באימה אנה ואנה, מנסות לשווא לאגור עוד
רגע אחד של חירות מדומה.
"איכס, אני לא מאמינה", אמרה אביטל, מפנה את פניה הצידה בתחושת
גועל. צחקתי וחיבקתי אותה.
עברנו לאזור הדאנס ברים והמועדונים. לא היו שם הרבה כאלה, אך
המעט שהיו נדחסו אחד בשני לכדי כאוס דקדנטי של סקס , אלכוהול
וזנות. נערות תאילנדיות בלבוש מינימלי ארבו לטרף קל, מציעות
הצעות בוטות לעוברים והשבים. "ממש סדום ועמורה פה", אמרה
אביטל. היא לא שאלה אותי מעולם על הטיול שלי הקודם לתאילנד,
טרם היכרותינו, בכל האמור לסקס , ותמהתי מה עובר בראש החמוד
שלה למראה הזימה והפריצות  הנשפכות כאן מכל עבר.
הגענו לאיזה פאב נחמד והתיישבנו. אני הזמנתי בירה היינקן
ואביטל הזמינה קוקטייל וודקה עם משהו.
אחרי רבע שעה עלתה על הבמה איזו להקת מקומיים חביבה, והחלה
לנגן קאברים של שירי רוק מערביים.
הם ניגנו קצת פינק פלויד, קצת יו 2, רד הוט צ'ילי פפרז. אביטל
ואני התווכחנו אם הסולן הוא סיני או יפני , כי הוא היה מלוכסן
באופן קצת שונה מהאחרים.
"הם מנגנים ברמה לא רעה בכלל", אמרתי לה.
"איזה חמודים", היא חייכה, מזמזמת את מילות השיר ונעה על הכסא
בקצב.
הבטתי בה וליבי נמלא אהבה. חשבתי על הילדונת המתוקה הזו
שלצידי, על השילוב הנדיר הזה שיש בה, שילוב של אינטליגנציה
ובגרות מצד אחד, ושמחה טהורה ילדותית כזאת, בתולית.
"אתה מנגן לא פחות טוב", היא אמרה לי.
הנהנתי בעצב. קצב התופים, הבס והגיטרה, המלודיה המתנגנת באוזן,
ריגשו אותי, חדרו לעצמותיי ונשמתי בעוצמה. תמיד כשהייתי
בהופעת רוק של להקה שאהבתי, או אפילו בהופעת קאברים טובה,
הייתי נתקף עצב פתאומי, עגום, על חלומות קריירת המוסיקה שלי
שנמוגו, שחלפו ביעף.
היה זה אחד מאותם רגעים  בהם יכולתי לחוש את הצביטה העזה הזו
בלב, את תחושת ההחמצה המעיקה,  הנוגסת בבשר. לפתע עלתה בי
תחושה אחרת, רעיון שובב, מלבב.
"תבחרי שיר", אמרתי לה.
"מה?"
"תבחרי שיר, אביטלי".
"Babe I`m gonna leave you" , היא ענתה ללא היסוס.
זה היה השיר שלנו. בימי ההיכרות  הראשונים היינו עושים אהבה
בתדירות מטורפת, כשברקע התנגן תמיד השיר הרומנטי המצמרר הזה של
לד זפלין. לפעמים הייתי מנגן לה את השיר הזה על הגיטרה
האקוסטית, ואהבתי לראות את הפנים המתרגשות שלה, כל פעם מחדש.
חשבתי על האירוניה הגדולה, העצובה, שיש בשמו של השיר הזה,
לנוכח המצב הנוכחי ביני לאביטל.
"חכי רגע", אמרתי לה. היא חייכה אליי ועיניה הבריקו באור הפאב
החיוור.
חיכיתי שהשיר שניגנה הלהקה יסתיים, וניגשתי אל הסולן הסיני או
היפני. אביטל ראתה אותי לוחש על אוזנו, הוא חייך , הביט להרף
אל אביטל,  אסף את הנגנים שלו והחליף איתם כמה מילים.
הוא הסיר מעליו את הגיטרה והגיש לי אותה. רחשים של ציפייה עלו
בקהל.
ניגשתי אל המיקרופון ואמרתי באנגלית: "ערב טוב. אני מבקש את
רשותכם להקדיש שיר לחברה שלי , שיושבת בקהל..." חיוכים עלו
בקהל והאנשים הפנו מבטם בסקרנות אל אביטל, שחייכה, הסמיקה
והרימה את ידה בביישנות.
"אני רוצה להקדיש לה את השיר הזה, השיר שלנו, ולומר לה כמה אני
אוהב אותה". האנשים בקהל, בעיקר הבחורות, צחקו וחייכו בעונג
דק.
אז הבטתי אל אביטל, פניה מתמוגגות בביישנות ועיניה בוערות אליי
, ואמרתי לה בעברית: " אביטלי, אני מקדיש לך את השיר הזה
באהבה. אני אוהב אותך".
המתופף נתן את תחילת הקצב והתחלנו לנגן.
הקהל מחא כפיים כשזיהה את השיר ואני ניגנתי בהתרגשות גדולה,
בזעם, באהבה, בכיתי את המילים אל תוך המיקרופון, עיניי מביטות
אל אביטל ואצבעותיי רועדות, מתמזגות עם הקצב, עם המלודיה,
רצות על הגיטרה בתאווה נוראה.

Babe, baby, baby, I'm gonna leave you.
I said baby, you know I'm gonna leave you.
I'll leave you when the summertime,
Leave you when the summer comes a-rollin',
Leave you when the summer comes along.

Babe, babe, babe, babe, babe, babe, baby, mmm, baby
I don't wanna leave you,
I ain't jokin' woman, I've got to ramble.
Oh, yeah, baby, baby, I'll be leavin',
Really got to ramble.
I can hear it callin' me the way it used to do,
I can hear it callin' me back ho--oo-ome!

Babe, oh, Babe, I'm gonna leave you
Oh, baby, you know, I've really got to leave you
Oh, I can hear it callin' me
I said, don't you hear it callin' me the way it used to do?
Oh!

I know, I know, I know I'm never, never, never, never,
never, never, never,
Gonna leave you babe
But, I got to go away from this place,
I've got to quit you, yeah
Oh!! Baby, baby, baby, baby, baby, baby, baby,
Oh, don't you hear it callin' me?
Oh, woman, woman, I know, I know
It feels good to have you back again
And I know that one day baby, it's gonna really grow, yes it
is.
We gonna go walkin' through the park every day.
Come what may, every day, oh
My, my - my - my, my, my babe
I'm gonna leave you. Goin'
I'm gonna quit you baby
It was really, really good.
You made me happy every single day.
But now... I've got to go away!
Oh, oh

Baby, baby, baby,
That's when it's callin' me
I said that's when it's callin' me back home...

הצלילים מילאו את ראשי בעשן סמיך של אקסטזה סוחפת, קטרזיס
אמיתי ורענן.
המתופף הרעיד את אוזניי בקצב, המצילות והסנייר הלמו ברקותיי
בעוצמה משכרת. עצמתי את עיניי לסירוגין, והבטתי  מידי פעם אל
הנגנים האחרים שחייכו אליי. חיבקתי את המיקרופון בידיי
והתמכרתי בשקט למילים, ללחן הממלא את הכל בהתענגות עצומה של
אסתטיקה ורוך.  
לא חלום מתגשם, אמרתי לעצמי. אינני יודע אם חלומות מתגשמים.
אבל ריח הים , התייפחות הגיטרות ופני אהובתי המחייכת אליי מן
הקהל באהבה, כל אלה היה בהם משום התגשמות בזעיר אנפין, זיכרון
עמום של איזו הבטחה רחוקה שהבטיחו לי פעם, שהבטחתי לעצמי,
בימים האחרים, הבטחה שאמנם הכזיבה אך הנה בצבצה לרגעים בבוהק
דק, צצה  לרגעי אושר קצרים כל כך, ברי חלוף, נעלמה לה כלעומת
שבאה, מותירה אותי ילד אכזב  שאיננו פוחד עוד מפני הבאות.  
נשבעתי לנצור בליבי את הילד הזה, נשבעתי שהוא וחלומותיו לא
ימותו עוד,אלא ימשיכו לרקד ולפרוח,  להיוולד ולהיברא מחדש כל
עוד נשמת חיים  בוערת בליבו.
סיימנו את השיר ואני והנגנים התחבקנו. הקהל מחא כפיים סוערות.
החזרתי את הגיטרה לסולן וחזרתי אל השולחן שלי ושל אביטל. היא
חיבקה אותי ועיניה נצצו. שמעתי אותה לוחשת לי "תודה", וגם:" לא
שתית בכלל מהבירה שלך, אהדי". נשארנו לשבת בפאב עד שהלהקה
סיימה את ההופעה וחזרנו לחדר.


כשנעצמו עיניה של אהובתי והיא נרדמה לצידי, נותרתי ועיניי
פקוחות, פעורות, לוגמות את הלילה, מזמינות את הפחדים לבוא.
שכבתי לצידה ריק, פוחז, פראנואיד , נקלה  אך לא יתר על המידה.
חשבתי על כך שאני מבלה כאן עם אהובתי כאחד התיירים, והזכרתי
לעצמי שאני הולך ומסתבך עם החוק, עם נבכי נפשי שלי, עם החיים.
תמונות רעות עלו בי פתאום, מרצדות אל מול עיניי ככלב חושף
שיניים, רעב ומרושע. קמתי ויצאתי החוצה. ישבתי על שולחן העץ
שהיה צמוד לחדר, מבחוץ. בחדר השני למולי דלק האור. היו שם שתי
בחורות ישראליות. השמיים היו בהירים, נוצצים באור כוכבים זרוע,
קורן וחיוור,  פיסות נזרעות של אימה. מוחי ערבב עבורי קוקטייל
מסוייט של דמויות, אירועים בחושך ובאור,  שאין להימלט מפניהם.
נתקפתי בחילה עזה. עלו בי קולות רחוקים, עמומים, קולות רחוקים
של בכי, דמעות.  שמלת ילדה מופשלת אל על ,תחתוניה סביב ברכיה,
רועדת בחושך. את כל כך יפה, את, את השרמוטה הקטנה שלי. לפתע
התגעש בי  המודחק , המוסתר בבושה גדולה, המטואטא אל מתחת
לשטיח, הנצרב בתודעה שלי  לנצח. תודעתי  שלי, שלה, שלנו. והזעם
העמוק, הקשה, ההידחקות , ההידפקות על הכותל  הרך שלה, הקטן כל
כך, הצר מהכיל. תשתקי מותק, עכשיו תשתקי. תבלעי מותק. עכשיו
תבלעי. עמוד תליה שחור משחור, אפל, קורן באפלה הגדולה, מוכן
עבורי בגאון, ממתין לסוף המערכה האחרונה, לרגע ירידת המסכים.

שני תליינים עטויי שחורים ימתינו לי, גבוהים ושותקים באימה,
עיניהם בוערות בזעם מבעד לשני חורים עמוקים, חודרניים. נחושים,
פנאטיים, ליבם רותח ומלא עד אפס מקום בתחושת צדק עצומה,
הירואית, יכרכו בידיהם  את החבל העבה סביב צווארי. ארוחת הבוקר
בקיבוץ. שתיקתי, שתיקתה. על פני השטח  היה הכל רגיל, שליו,
תמים  ומלא חיוכים. האם איני יודע שלא אשתחרר מעול השדים הללו,
הרובצים על צווארי,  צילם השחור  מרקד באפלה, כורך עצמו סביבי,
נוקר את עיניי וליבי בכל אשר אלך?
לא אקרוס ולא אפול, כי אם אלך בגיא הצלמוות הזה, עד הקץ המר,
יהא אשר יהא. האהבה ההיא, הנואשת, תנחני במעגלי הצדק למען שמה,
למען שמי. מה שלומך, אהדי? איך הלימודים, העבודה? היה נחמד
בקניון? אני רואה שהיא אוהבת להסתובב איתך, אולי תעשו את זה
יותר פעמים. בא יבוא היום הזה, המר והנמהר, אני מזכיר לעצמי
באימה, בפחד גדול ונורא. שלוש שנים תחלופנה  להן ביעף, אני
מזכיר לעצמי,  כעלי שלכת המרפדים את רחובות העיר  בסתיו.  שלוש
שנים תחלופנה בין יום הכיפורים ההוא ליום הכיפורים שיבוא עלי
לטובה ולברכה. שליח הציבור, עטוי טלית , לבוש לבן, גרונו ניחר
מן הצום והתענית,  ירים פניו אל על  ויקרא בקול בוכים, בחיל
ורעדה, אל מול הקהל הגדול והקדוש,  אל נורא עלילה. אל נורא
עלילה. המצא לנו מחילה. בשעת הנעילה.  הבטתי אל הכוכבים ממעל,
אל הרקיע הנפרש בדומייה, עוטף את הכל בשתיקה נצחית, מסתורית,
מעיקה,  אפלה. האור כבה בחדר למולי. אביטל ודאי  כבר שרויה
הייתה  עמוק בתוך חלומותיה המתוקים, החמודים.  חשבתי על כך
ופחד גדול עטפני. לא ידעתי דבר  והייתי ירא את הכל סביב.
האם תנצח האהבה הזאת, הטראגית, העיוורת, הכואבת.  האם תומצא לי
המחילה.
"אתה לא הולך לישון?" שאל הקול העייף והמתוק מאחורי.
היא עמדה מולי עטופה בסדין, תלתליה פרועים, קורי שינה עוטפים
את עיניה היפות.
הרהרתי בביטוי המוזר הזה "האהבה תנצח". מה פירוש "האהבה תנצח".
את מי יש לנצח פה ולמה צריך לנצח לעזאזל. איך השתרבבו להן  שתי
מילים כל כך שונות במהותן זו מזו, לכדי ביטוי משונה שאמור
להיתפש כרומנטי.
"היתושים התחילו לעקוץ אותי בטירוף. חשבתי שאמרת שריססת משהו
נגדם", היא אמרה.
"הם לא יכולים לעמוד מול המתיקות שלך", אמרתי בקול עייף, נוגה.

"מצחיק מאוד", היא אמרה.
"וגם כל הצרצרים האלה לא ממש עוזרים לי לישון".
"וראיתי גם איזו לטאה מסתובבת בחדר. אני אשמח אם תהרוג אותה".

פתאום שמתי לב לרעש הצרצרים החזק מסביב. כל כך שקוע הייתי
בהרהוריי, שהתמזגו הצרצרים לתוכם מבלי שחשתי בזמזום הטורדני
המתמיד  הזה. ממש  קונצרט אותנטי של הטבע המה שם באוזנינו.
"אני לא הולך להרוג שום דבר, אביטלי. היא לא מזיקה בכלל.
הבונגלו הזה ממוקם בתוך גן טרופי, ויש כאן כל מיני יצורים
חביבים. לגבי היתושים, יש בתיק חומר מיוחד נגדם. תמרחי על העור
ויהיה בסדר".
"הייתי מציעה לך למרוח לי על כל הגוף, אבל הרי אסור לך לגעת בי
עד להודעה חדשה, אתה זוכר" , אמרה.
שתקתי. "נותרו עוד 227 ימים עד יום הכיפורים הבא", אמרתי לה.
היא העבירה את ידה על תלתליה ופיהקה קלות.
"למה אתה סופר את זה? את מי זה מעניין בכלל?"
"אם אני סופר את זה, אביטל, זה אומר שזה מעניין", אמרתי.
"ולמה זה מעניין? זה סוג של דד ליין?"
"לא הייתי קורא לזה דד ליין".
היא נראתה מהורהרת לרגעים, פניה יפות באור הפנס החיוור התלוי
מעל הדלת.  מקשיבה ברוך, בשקט,  שוקלת את מילותיה , את מילותי.

"אז מה הולך לקרות ביום הכיפורים הבא?"
"שום דבר מיוחד", אמרתי. "אני אצום ואתפלל, ואחשוב ואהרהר".
"אז למה אתה מספר לי את זה?"
הסתובבתי אליה. "את רוצה שאשתף אותך, לא?"
היא הדליקה סיגריה ומשכה את  העשן בשאיפות איטיות.
"זה ממש בולשיט. אתה הרי לא ממש משתף אותי", אמרה.
"אני הולך להיכנס חזק בעסקי הנדל"ן פה", אמרתי לה. "ארכוש כמה
בונגלוז באיים, אולי אפילו כאן, ואנסה לרוץ עם זה. זה הולך
מצויין ויש בזה הרבה כסף. הישראלים ישרצו אצלי".
"שיהיה לך בהצלחה", היא אמרה.
חילזון קטן עבר למרגלותיי, גופו נמתח מחוץ לכונכיה, מחושיו
דרוכים, נעים באוויר, נושמים את הקוסמוס בסקרנות מתמדת,
בציפיה שלווה. הרמתי אותו בעדינות.
"תראי איזה חמוד היצור הזה", אמרתי לאביטל.
היא הביטה מרחוק. "חמוד, כן. אתה צודק. אבל אני לא רוצה אותו
במיטה שלי כשאני ישנה".
החילזון התכווץ מייד חזרה אל תוך הכונכיה, ממתין בפנים עד
יעבור זעם. הנחתי אותו בחזרה בעדינות על האדמה.
שתיקה מעיקה ריחפה  באוויר. אביטל פיהקה שוב. "בא לי עוד
סיגריה אבל אני אוותר", היא אמרה.
"תשתדלי לא לשנוא אותי כל כך, אביטלי", אמרתי לה בשקט.
היא נתנה  בי את עיניה היפות, הפעורות.
"אני לא שונאת אותך בכלל, אהדי. פשוט עצוב לי, זה הכל".
קולות הצרצרים נדמו. האור נדלק שוב בחדר מולנו. קולות נשיים
וצחוק מתגלגל של גבר  בקעו משם.
"אלה שתי הישראליות, לא?" , אביטל לחשה לי. "הן הביאו איזה
גבר, הפרחות".
"מותר להן", לחשתי לה.
האור בחדר כבה שוב, ונדלקה שם נורה קטנה, מפיצה אור אדום בוהק.

ראיתי חיוך קטן עולה בשפתיה של אהובתי.
"את לא צריכה להיות עצובה בכלל, אביטלי", אמרתי לה.
היא הביטה בי בעיניים גדולות ועייפות. "טוב, נעשה ממש קר. אני
חוזרת לישון. אתה בא?"
אחזתי בכף ידה המושטת, העדינה, וחזרנו יחד אל החדר.

הימים הבאים הולידו התקדמות ניכרת בתוכניות שלי. אביטל חזרה
לארץ והתפניתי, אם לא רגשית אז לפחות מבחינה פרקטית, למימוש
הגובר והולך של התוכנית הגדולה שלי.
עם רדת הלילה , ביום בו אמורה הייתה להתבצע עסקת הסמים
הראשונה, לבשתי מעיל שחור, ארוך, שהתאים למזג האוויר הקריר,
לקחתי את האקדח שלי ויצאתי בסירת מנוע לקופאנגן.  
רוח עזה נשפה בפניי, מתריסה, גוערת, פערה את שערי ללא הרף.
הקשבתי בשקט להלמות ליבי, לקצב הדברים. ניסיתי לחבר את
השתלשלות האירועים האחרונים זה אל זה, ולא עלה בידי. רצף
קוהרנטי שיתחבר לכדי נרטיב אחד גדול ושלם- לא יהיה כאן. לעולם
לא יהיו חיי יצירת אומנות. הרהרתי במערכת הסיכויים
וההסתברויות. מהו הסיכוי להצלחה, מהו הסיכוי לכישלון. מה תהיה
תגובתי במקרה של מארב או הלשנה או טעות. הגעתי כדי לפקח מקרוב
על העסקה הראשונה, ואם הכל ידפוק כמו שצריך, העסקאות הבאות
תתנהלנה ע"י החיילים שלי, ואני אנהל אותן מרחוק, באופן בטוח
יותר.





רוברטו ואמיל, החיילים שלי, המתינו לי על החוף המבודד, כפי
שקבענו. הגעתי ולחצנו ידיים.
הם עישנו סיגריות ונראו קצת מתוחים, עצבניים. הם הגיעו עם ג'יפ
שבתוכו הונחו הארגזים עם הסחורה.
כמות לא קטנה יחסית לעסקה הראשונה שלי.
"איפה הם?" , שאלתי.
"הם אמורים להגיע בכל רגע", אמר רוברטו.
הבטתי סביב. החוף היה שומם לחלוטין. הים היה רוגע ושליו,
אפלולי. לרגעים עלו בי הרהורים נוגים, רצף מקוטע של תמונות,
דמותה של אביטל ריצדה מול אישוניי העצבניים, המתרוצצים בתוך
חורי העיניים. עכשיו היא כבר בארץ, עם העבודה, הלימודים,
הקיבוץ, הילדות. גירשתי בזעם, בפחד, את  זרזיף המחשבות הזה,
הנכמר, הכושל.
סירת מנוע הגיחה ברעש מנועים עמום, מתוך הים, לכיווננו.
עמדתי זקוף במעילי השחור הארוך, ידי אוחזת באקדח מתחת למעיל.
הללויה, אמרתי לעצמי.
שלושה אנשים ירדו מהסירה. רוברטו ניגש אליהם ולחץ את ידיהם.
נותרתי עומד מאחור, ורוברטו הצביע עליי.
"זה ג'וני. הוא עובד איתנו".
הנהנתי בראשי והם הביטו בי במבטים חשדניים, סקרניים. הם אמרו
כמה משפטים בשפת המקום ורוברטו היסה אותם מייד. "רק אנגלית
מדברים פה מעכשיו", הוא אמר להם.
הם  ניגשו לבדוק את הסחורה בג'יפ. לאחר שווידאו שהכל כשורה הם
הגישו לרוברטו את התיק עם המזומנים. רוברטו ספר את הכסף והעביר
אליי את התיק. בדקתי את השטרות במכשיר מיוחד שהבאתי וספרתי את
החבילות. ידיי רעדו כשהעברתי את השטרות הרבים בין אצבעותיי. ים
של כסף. קשת רחבה, שפע של  אפשרויות, אופציות וסיכויים. הבטתי
סביב לוודא שוב שאין כאן איזה מארב משטרתי או גרוע יותר, מארב
של מתחריי הפוטנציאליים.
"הכל סגור ומדוייק. טוב מאוד", אמר אחד מהם לרוברטו. הם המשיכו
להביט בי בשתיקה משונה. חייכתי אליהם. "אתם בסדר גמור", אמרתי.

הם העמיסו את  הסחורה על סירת המנוע וסגרו את היטב את הרצפה
הכפולה. המנוע הונע באחת והחל לרעום בגאון, מרעיד את השקט
הפסטורלי ומחולל גלים קטנים סביב.
הם עזבו את המקום כלעומת שבאו, תוך פחות מדקה נעלמה הסירה
מעינינו.
עליתי עם רוברטו ואמיל אל הג'יפ שלהם ונסענו למקום מבודד אחר,
כדי לחלק את הכסף.
נתתי להם את שכרם , כפי שקבענו.
"ברכותיי", אמרתי להם. "העסקה הראשונה הוכתרה בהצלחה".
"הכל בסדר עם הבוס הקודם, בינתיים", אמר רוברטו.
תופפתי על ההגה בעצבנות.  הבטתי אל השמיים הבהירים, הירח קרן
ממעל באור חיוור.
"אני סומך עליכם שתסתדרו", אמרתי.
"יהיה בסדר, בוס", הוא צחק.
"אם נתקדם והכל ידפוק כמו שצריך, אחרי העסקה הבאה אני אארגן
לכם מגורים און דה האוס".
"אתה יכול לסמוך עלינו", הוא אמר.
"ועוד דבר אחרון", אמרתי, "אתה צריך לארגן לי חיילים נוספים.
תראה אם אתה יכול לגייס עוד כמה. אתה מכיר את התנאים שלי. אני
רוצה דיווח בעניין עוד השבוע".
"מאה אחוז", הוא אמר.
"בנוגע לבוס הקודם שלכם אתה יודע. סופר זהירות בנושא. המלחמה
הזאת תפרוץ הרי מתישהו, אבל היא צריכה להתנהל במועד שאני אקבע,
ותחת התנאים שלי".
"אני אוהב את דרך החשיבה שלך", הוא אמר.
טפחתי לו על השכם והנהנתי בראשי.
נסענו חזרה אל המקום בו הייתה סירת המנוע שלי וירדתי מהג'יפ.
"עכשיו עופו לי מהעיניים", אמרתי.
הבטתי בג'יפ שלהם ששעט במהירות על פני החול הרך, והנעתי את
סירת המנוע.

את הכסף שמרתי במקום מיוחד בבונגלו שלי. ידעתי שלאחר שיתחילו
לרוץ עסקי הנדל"ן שלי פה באיים, אוכל להזרים אותו בהדרגה אל
תוך המחזור השוטף. את הימים הבאים העברתי בניהול משא ומתן על
רכישת מתחם של בונגלוז כאן,  בקוסמואי. תחילה יצרתי קשר עם
בעלים ישראלי, ומהר מאוד הבנתי שעסקה טובה לא אוכל לעשות איתו.
הרי כלב לא אוכל בשר כלב. נותרו האופציות של הבעלים המקומיים.
יצרתי קשר עם כמה בעלים מקומיים וקיבלתי הצעות מחיר. שיקללתי
את כל האופציות, בחנתי חולשות, חוזקות, איומים והזדמנויות ,
חישבתי נקודות איזון, תזרים מזומנים צפוי, השפעות של גורם
העונתיות, שיקולי מס ושאר אלמנטים שהכרתי מעולם הניהול
הפיננסי.
כשלמדתי את זה באוניברסיטה,  פקפקתי מאוד בסיכוי שהידע הזה
יעזור לי אי פעם בחיים.
לנוכח ההתפתחויות הללו, חשתי צורך עז להודות למרצה שלי, אותו
פרופסור אפרפר ומשעמם, שהביא אותי  ואת חבריי בהרצאותיו ,
לעיתים , למצב של שיממון נפש קיצוני, על סף נכונות לביצוע
חרקירי מיידי.
בעזרת הכלים הללו הלך ונרקם על המחשב הנייד שלי, מודל
אסטרטגי-פיננסי יעיל וקטלני.
לבסוף החלטתי על רכישה של מתחם בונגלוז על חוף צ'אוונג, ועברתי
להתגורר בדירה של הבעלים הקודמים.
ביצעתי סקר מחירים והורדתי קצת מהממוצע. עד מהרה התפשטה השמועה
באי, בעיקר בקרב הישראלים,  על הבעלים החדשים של  המקום ועל
המחירים האטרקטיביים. עסקי הנדל"ן החלו לרוץ.
במקביל ביצעתי עסקאות באמצעות שני החיילים שלי ותזרים המזומנים
צמח בהתמדה.



את הכסף  פיזרתי בחשבונות רבים שפתחתי ברחבי הגלובוס, הכל דרך
המחשב הנייד הקטן והמופלא שלי. חלקו האחר של הכסף הוכנס בהדרגה
למחזור ההכנסות מעסקי הנדל"ן שלי.  מהר מאוד יצרתי מצב,  שבו
כמעט ובלתי אפשרי היה להתחקות אחר המקורות האמיתיים מהם הגיע
הכסף.
לאחר חמישה חודשים כבר היו עשרה חיילים תחת פיקודי, לצורך
ביצוע משימות שונות. הם עבדו איתי ובמקביל עם הקודקוד הקודם.
ידעתי שהמצב נפיץ, ושקרב הרגע בו אדרש להכריע. באחד הלילות
זימנתי לפגישה את רוברטו ואמיל ועוד חמישה חיילים, בסוויטה
במלון Royal Orchid Sheraton  בבנגקוק.
נסעתי בג'יפ השכור ברחובות העיר, לחצתי בכח על דוושת הגז וחשתי
את האדרנלין מפעפע עמוק בתוך הוורידים שלי.  
נכנסתי אל החדר והם עמדו מסביב לשולחן. הוריתי להם לשבת.
רוברטו קם ונתן סקירה על מצב השוק, נתח השוק הנוכחי שלנו ושל
המתחרים, מגמות עתידיות וכן הלאה. חשבתי על כך שכשפגשתי אותו
עם אמיל בפולמון בקופנגאן, הוא נראה לי סוחר סמים ממוצע וטמבל.
חייכתי בסיפוק לנוכח המחשבה,  שהבחור אכן מוכשר מאוד והתקדם
מאז שהחל לעבוד אצלי. בן טיפוחיי ממש.
רוברטו סיים את הסקירה וכולם חיכו למוצא פי.
"יפה מאוד", אמרתי.
רוברטו הרים את ידו וביקש לדבר שוב.
"ג'וני, תוך חמישה חודשים הגענו למצב מאוזן מול הקודקוד השני.
נתח השוק כמעט זהה ואין דרך להתקדם מכאן ללא הכרעה אסטרטגית
שוברת שוויון", אמר.
הרמתי את ידי להשתיקו.
"דיברנו די, עכשיו העת לעשות", אמרתי.
"תוך שבועיים מהיום, אני רוצה לראות תוכנית חיסול מפורטת.
השיטה, המיקום, אופן הביצוע, דרכי מילוט, לוחות זמנים".
"יש לכם שבוע להשיג את הנשק המתאים. נשק קל, מקלעים, רימונים,
וואט אבר. באותה הזדמנות, אני אשמח אם תבדקו את האפשרויות
בכיוון של סחר בנשק עם החבר'ה הנחמדים כאן בבנגקוק".
רוברטו נראה מהורהר.
"עד החיסול אני רוצה שתשמרו על פרופיל נמוך, עסקים כרגיל. אחרי
שהשוק ייכנס להלם ויבינו שיש שחקן חדש בזירה, אנחנו נתקוף בכל
הכוח", אמרתי.
רוברטו העיף מבט בחיילים האחרים ואמר:" אתה יכול לסמוך עלינו,
ג'וני. בעוד שבועיים אתה תהיה המלך הבלתי מעורער של האיים".
תפסתי אותו בצווארון החולצה ואמרתי: "אין מצב שתפשלו. אני לא
אסבול שום טעות ואם תהיה טעות אתם תשלמו עליה. ואתם יודעים
שאצלי משלמים בדם".
לחצנו ידיים וקמנו ללכת.



הימים הנותרים עד מועד החיסול עברו עליי בציפייה משונה,
במחשבות ובהרהורים. בבוקר פיקחתי וניהלתי את ענייני הבונגלוז,
בצהריים הייתי שוכב פרקדן על חוף הים, מפקיר את גופי בידיה
הענוגות של מסאז'יסטית מקומית מתוקה, ובערב הייתי יוצא לנשום
את האי. את ארוחת הבוקר הייתי אוכל במקום הקבוע שלי, קפה נחמד
מול הים. בזמן שהמלצרית החביבה הייתה מגישה לי את הארוחה,
הייתי עוצם את עיניי וסופג את השלווה, את השקט, מניח לו להיטמע
בתוכי, להינמס.  
החיוך שלה , הענוג, כשהייתה אומרת "בבקשה, מיסטר" , היה נוסך
על ליבי רוגע מופתי ומשכיח ממני לרגעים את האימה הגדולה, את
ההסתבכות הנוראה  שלי,  ההולכת וגדלה.
עכשיו באמת כבר אין דרך חזרה, חשבתי לעצמי כשלגמתי מספל הקפה
המהביל בבונגלו שלי. מייד עלה בי הצד השני, המתריס שכנגד. מי
רוצה לחזור בכלל, האם בכלל יש לאן.
פתאום עלתה בי המחשבה שכבר חמישה חודשים לא זיינתי. מאז שהייתה
כאן אביטל, למרות שגם האירוע ההוא היה רחוק ממעשה אהבים,
כמרחק שמיים מארץ.  חשבתי על גודל האבסורד הנחשף כאן במלוא
עוצמתו: הנה אנוכי, בחור צעיר, נאה, שלאחרונה החל לצבור סכומי
כסף הולכים וגדלים, חי בקוסמואי, תאילנד, שוק הבשר פרוש ופרוץ
למרגלותיו , נקבות מכל המינים, הצורות והסוגים, רק הושט היד
וגע בן.  
כך היו פני הדברים ובכל זאת, נראה שגזרתי על עצמי התנזרות
משונה שכזו.
ערב אחד יצאתי לאזור הפאבים, זאב רעב ומשחר לטרף. התלבשתי
בסגנון  אלגנטי אך לא מהודר מידיי. בכלל, הקפדתי תמיד שלא
למשוך תשומת לב מיותרת. נראיתי תייר בעל אמצעים, אחד שמלאים
כיסיו במרשרשין , אך לא עשיר באופן חריג.
ישבתי על הבר והזמנתי בירה. חמישה חודשים ללא סקס הופכים את
הגבר הממוצע לחיית פרא רובצת, דרוכת שרירים, רעבה, נואשת,
גדושת תאווה וזעם. המוח מתערפל למראה בשר נשי חשוף, למראה
מרומז של ציצים או חריץ ישבן מתוק וחוצפני.  אני חייב לזיין
הערב, חשבתי.
הבטתי סביב על רחבת הריקודים. נערות מקומיות , תיירות,  לבושות
חצאיות מיני  וחולצות נדיבות מחשוף, מפזזות לצלילי מוזיקת דאנס
זולה. נזכרתי בשיר שכתבתי פעם, אחרי הטיול הראשון שלי לתאילנד.
חשבתי על שורה אחת עלומה, עצובה, הרהרתי בתחושותיי בעת ההיא,
כשהייתי שיכור ומלא התלהבות ראשונית, בתולית.   כאז כן עתה,
באתי חיה רעבה וזולה, משתוקק לטעום מן הבשר החשוף, הפרוץ,
המופקר,  הנשפך מכל עבר.
"מה כל זה מה
אחרי בנגקוק לא יישאר דבר".
היא התיישבה לידי בתנועה בטוחה, ללא היסוס, כאחת שיודעת מה היא
שווה ומה היא רוצה, ואיננה יודעת סירוב מהו. הציתה לעצמה
סיגריה והזמינה משקה.
"קצת עצוב לשבת לבד בערב כזה, לא? "
העיניים שלה היו ירוקות, גדולות, היה בהן משהו שהזכיר את
העיניים ההן, הרחוקות, הנזכרות בערגה.
"שום דבר לא עצוב, בייבי. הכל זורם ומתארגן", אמרתי.


"מתארגן?" , שמעתי את הצחוק הרענן עולה מבין השפתיים האדומות
שלה.
"מה יש לך לארגן פה?"
שמלת מיני קלה, מלמלית, ירכיים משולבות זו על זו, בשרניות,
אומרות סוד. תפוחי השדיים גלויים למחצה, קטיפתיים, רעננים.
באמצע שנות השלושים, לדעתי.
"דברים. דברים לארגן. משהו שנשים יפות מידיי עלולות לשבש".
היא חייכה.
"מממ....אתה טועה, מותק. אין דבר כזה אישה יפה מידיי", אמרה
ולגמה מהכוסית.
הבטתי אל העיניים הירוקות שחייכו אליי, אל המבט המנסה להיות
נחמד, לא להיראות מתרפס מידיי, אך עם זאת לשדר תחושת רעב
,תשוקה ונחישות,  במינון הנכון.  לא אכפת לי לזיין אותה הערב
חזק, עמוק, בכל החורים והכיוונים,להכאיב לה, לחנך אותה , ללמד
אותה דרך גבר בעלמה  עד שהיא תצעק שהיא לא יכולה יותר. זו
המחשבה שחלפה לי בראש, זה היה הדבר העיקרי שהעסיק את הזרמים
המתרוצצים בין הנוירונים שלי , בין האונות הנרקבות.
"אתה שותק", היא אמרה.
סיימתי את בקבוק הבירה והעברתי מבט סביב. חשבתי על המוזיקה
הזאת, המחורבנת, על כך שכל כך הרבה אנשים ברחבי העולם נהנים
לרקוד לצלילים העלובים האלה. חשבתי שאני רוצה מאוד לקחת גיטרה
עכשיו, לדפוק איזה סולו מהיר ועצבני, ואחר כך להרים לה את
השמלה, לקרוע לה את התחתונים ולזיין אותה חזק ועמוק בתחת.
"תגמרי לשתות ונלך לטייל קצת", אמרתי לה.  
היא חייכה אליי ולגמה ארוכות מהמשקה. לא חשבתי  שהיא הייתה
שיכורה מהכמות הזאת, אבל אם לשפוט לפי הרעב בעיניים והאופן שבו
נע הגוף שלה על הכסא, הנחתי  שזה לא ממש משנה.
הלכנו ברגל לכיוון החוף, בשתיקה . כשצעדתי לרגעים מאחוריה,
שמתי לב לתלתלים השחורים שהיו פזורים לה על הכתפיים והגב. ריח
רע עלה במוחי. ריח נבלה סרוחה, צחנת אימים. צעדנו לאורך  המזח
והגענו לאיזו פינה שקטה וחשוכה, הרחק מההמולה והרחק מהאור.
היא עמדה על המזח, למולי, הדליקה סיגריה והביטה בי. היא הייתה
יפה, פנים עדינות ועיניים ירוקות גדולות, ערמומיות.
"מהיכן אתה, דארלינג?"
"אני ממקומות רעים, רעים מאוד".
היא צחקה אליי , חושפת שיניים צחורות ולשון אדומה, רטובה,
נחשית. הלילה היה אפל, נטול ירח, שקט מבעית השתרר מסביב.
"אני ממינכן", היא אמרה בחיוך, כאילו שזה המקום הכי מעניין
בעולם.
הבטתי אל פניה, ואז ירדו עיניי אל המחשוף שלה, אל שמלתה
שהתנופפה  קלות ברוח, מגלה ומכסה לחילופין את ירכיה הבשרניות,
החזקות.
"מינכן זה מקום מצוין", אמרתי לה.


היא העבירה את ידה בתלתליה. "אני יודעת", צחקה שוב. "אני מאוד
אוהבת את מינכן, גם את ברלין. היית שם פעם?"
שתקתי. רעד זר, נורא, עובר וחודר ממעמקים עלה בי. קולות אפלים,
רחוקים, לחשו לחשים מסמאים על אוזני. זעם ברברי, זעם קדוש נאצר
בי, מאיים להתפרץ.
"לא, לא הייתי שם", אמרתי לה, "אבל אני מאוד מקווה לטייל שם
מתישהו".
היא התקרבה אליי עד שעמדנו זה מול זו, שפתיה אדומות, מתוקות,
לוחשות ארס  על פניי.
"אתה בחור ממש יפה, אתה יודע?"
הבטתי סביב. היינו לגמרי לבד. העיניים הירוקות הגדולות
והתלתלים השחורים קרנו אליי באור החיוור, הדל, המכוער. זה היה
דומה מידיי, קרוב  מידיי, זה הזכיר לי כל כך, לעזאזל.
היא קרבה את שפתיה כדי לנשק אותי, ואני הזזתי את פניי הצידה.
היא קפאה לרגע, הביטה בי משתוממת, ואז חייכה שוב.
"מה יש לך, מותק?"
"תרדי על הברכיים".
"מה?"
"תרדי על הברכיים, כלבה!", אמרתי לה.
היא שאפה עשן מהסיגריה, העבירה אצבעות  ארוכות וענוגות בתלתליה
שפרעה הרוח, ירתה  את העשן  החוצה אל תוך הלילה והביטה בי
בעיניה הגדולות.
שמעתי מקרוב את הצחוק הפראי שלה, הבוטה, המשוחרר, כשהיא אמרה
לי:"  אהה...זה הקטע שלך, מותק? ככה אתה אוהב את זה?  אין בעיה
בכלל, אתה רוצה לשחק איתי בכאלה? ".
תפסתי אותה בתלתליה ולחצתי את ראשה כלפי מטה. היא כרעה מייד על
ברכיה, מגפי העור  השחורים  שלה ננעצים בחול הרך. היא הביטה בי
מלמטה והמשיכה לחייך.
"מה אתה רוצה שאעשה לך, מותק? אני אעשה הכל, רק תגיד".  
זעם נורא עלה בי. סטרתי לה בחוזקה על פניה.
"תסתמי את הפה, כלבה. רק אני מדבר עכשיו. ברור?"
תימהון עלה בפניה והיא הנהנה בשקט, בהכנעה. הדם האדום, הגרמני,
האפל שלה,  נזל משפתיה, טיפטף אט אט  על החול הרך, הזהוב.
"תורידי את התחתונים,טינופת", סיננתי לה.
היא נראתה מרוצה מהמצב, והבעת פניה רק הגבירה את הזעם שלי.
היא הורידה את התחתונים והגישה לי אותם. סטרתי על פניה שוב,
הפעם ביתר כח, בנסיון נוסף למחוק את החיוך הדבילי שהיה מרוח לה
על השפתיים. היא הביטה בי והיה נדמה לי שדמעה הופיעה בקצה העין
שלה.
קשרתי את ידיה עם התחתונים  מאחורי גבה וליטפתי את תלתליה.

הוצאתי את הזין והעברתי אותו על פניה. היא עצמה את עיניה, על
פניה מרוחים עונג ושתיקה.  
היא פקחה את עיניה ושפתיה התרחקו זו מזו וקרבו אל הזין שלי, אך
אני הרחקתי אותה בתנועה חדה.
התחלתי מאונן בקצב מעל פניה, עיניי מביטות אל על ומחשבותיי
כבדות ונוגות. היא המתינה בציפייה דרוכה, ולכשעלו אנקות חלושות
מגרוני היא פערה את פיה והוציאה את הלשון.
הזרע נשפך מתוכי על פניה, על לשונה,  על תלתליה. היא ליקקה
ממני  את שאריות הזרע בתאווה.
"אני הכלבה שלך", היא לחשה מתחתיי. "אני השרמוטה הגרמניה שלך".

הבטתי בעיניים הירוקות ובתלתלים השחורים, בזרעי ובדמה שנתערבבו
זה בזה מעל פניה,  מסרב להאמין. הבטנו זה בעיני זו בשתיקה,
לרגעים ארוכים שנדמו כנצח. כל כך שקט,כל כך הזוי , היה הכל
סביב.
"תפתחי את הפה" , אמרתי לה.
נעמדתי זקוף והשתנתי אל תוך פיה בשתיקה, מביט בנוזל הזהוב,
החם,  המצמרר את פניה.
היא פקחה את עיניה והביטה בי, רועדת מהתרגשות.
"אני אוהבת אותך", היא מלמלה.
רכסתי את מכנסיי. הקולות הרחוקים שבו ועלו בי באחת. רעים,
מזוהמים, נושאי שבועה קמאית, צורבת, רועמת, כתובה בדם אין קץ.
הבטתי אל הבחורה מתחתיי וראשי התרוקן מדם ומהיגיון.
צורמניים, רהוטים ועתיקים, עלו בשפתיי הפסוקים הקדושים, הלהט
הארור,  המסמא. אל נקמות אדוני. אל נקמות הופיע. הינשא שופט
הארץ. השב גמול על גאים. ראשי בער באימה, מרושע וקודח,  לא
ידעתי דבר.
"איך קוראים לך, מותק?" שאלתי אותה.
"ג'והאנה, קוראים לי ג'והאנה", היא מלמלה.
"אני מבטיח לפגוש אותך במינכן, ג'והאנה", לחשתי לה. היא הנהנה
וחייכה.
הוצאתי את האקדח ויריתי בראשה ירייה אחת, בודדת, מזהרת, שהדהדה
בקול גדול ברחבי האי.
ציפורים רבות, שלא הבחנתי בנוכחותן השקטה,  פרשו כנף ועפו
מבוהלות אל מקום מבטחים.
הייתי צריך לצלם את זה, אמרתי לעצמי. במקום זה מחיתי את סימני
הזרע והשתן מפניה ונמלטתי
בריצה אל הרחוב הראשי, משם חזרתי לישון בבונגלו שלי.









מהומה גדולה התחוללה בלילה המר  ההוא, ובימים הבאים אחריו.
ניידות משטרה יללו בסירנות עד הבוקר, ומתחם הבילויים נסגר למשך
יממה.  כולם דיברו על הרצח המזעזע , על האפשרות שרוצח פסיכופת
מסתובב באי, חורש מזימות וזורע דם והרס.
הפחד חילחל בליבותיהן של בנות המקום, תיירות ומקומיות כאחד. גם
אני זומנתי לחקירה, ונמסר לי שיש עדים שראו אותי יושב עם
הנרצחת בבר, בערב הרצח. הכחשתי כל קשר לרצח, כמובן, והחוקרים
לא התעקשו יתר על המידה , למצות את כיוון החקירה הזה. הם רמזו
לי שאוכל להוריד אותם מהגב שלי, שנוכל להגיע לסידור הוגן
ביננו, במיוחד מאחר ואני ידוע כאיש עסקים מצליח באי. בסופו של
תהליך, הצלחתי לסגור את הסיפור הזה בעזרת כמות נכבדת של
מזומנים. אין דבר שאינך יכול להשיג בארץ הזאת, עם המשטרה הזאת,
בעזרתם האדיבה של  שטרות ירוקים ובוהקים. בשבועיים הראשונים
לאחר הרצח חלה ירידה בכמות הלקוחות שלי, אבל לאחר מכן העסק חזר
למסלולו הרגיל.
ישבתי בבונגלו שלי בשעת צהריים חמה ולחה, מתפנק מול המזגן,
בזמן שצילצל הטלפון. רוברטו היה על הקו.
"ג'וני, יש תוכנית מוכנה".
"טוב מאוד. תשלח לי את זה וחכה להוראות".
פתחתי את הקובץ במחשב הנייד והתרכזתי בפרטים. תתקיים פגישה של
החיילים שלי עם הקודקוד המיועד לחיסול , במלון בבנגקוק. לאחר
שתתפזר הפגישה יעקבו אחרי המכונית שלו שני אופנוענים.
הוא אמור לעבור בכביש צדדי וחשוך. שם יחלפו על פני מכוניתו שני
האופנוענים ויפתחו באש מקלעים רצחנית. הם יוודאו הריגה וימלטו
בדרך שהוכנה מראש. במכונית אמורים להיות הקודקוד ושני סגניו.
שלוש ציפורים במכה. סגרתי את המחשב הנייד. לא מתוחכם מידיי,
חשבתי. מאוד דומה לחיסולים סטנדרטיים שרואים בסרטי גנגסטרים
סוג ז'. אבל התוכנית נראתה נכונה ויעילה, וסמכתי על הניסיון של
רוברטו. בשלב הזה התפתחה ונבנתה ביננו מערכת יחסים של אמון
הדדי. דאגתי לתגמל אותו באופן הולם מבחינה כספית, והוא מצידו
עזר לי לנהל את התהליכים  באופן מדוייק, יעיל ואכזרי.
את פקודת החיסול הסופית נתתי לרוברטו בטלפון, כמה ימים לפני
המועד המתוכנן.  
בערב החיסול הסתובבתי בבונגלו כמו חיה רעה, מסוממת. הערב היה
חם ולח, מהביל, העונה החמה בתאילנד החלה לתת את אותותיה. ידעתי
שבנגקוק בוערת, אפלה, חשבתי על הרחובות הקטועים שלה, על
המקדשים, על ריחות הקטורת באוויר. הוצפתי געגועים אל הגשם, אל
המונסון השוטף את הכל בחמלה רטובה, בחסד מטפטף. בחוץ התערבבו
קולות התיירים זה בזה, חלקם חוזר מן הים, חלקם האחר מתכונן
לעוד ערב של בילוי ותענוגות רומנטיים, מלאי פליאה.
דם עומד להישפך הלילה. איברים להתרסק, גולגלות להתפצח. על פי
פקודתי הישירה.
הרהרתי בקצב של הדברים, בנוכחות הנושכת, המתעתעת שלהם. שמתי
במערכת הסטריאו  את יצירת המופת האלמותית "RED"  של King
Crimson . מזגתי לעצמי כוסית וויסקי והתחלתי רוקד בחדר לצלילי
הקטע הפותח את האלבום.


הגיטרות של רוברט פריפ ניסרו את נשמתי בייסורי עונג מלטפים,
עכורים. חשבתי על כך  שהיצירה הזו הוקלטה כמה שנים לפני
שנולדתי. לכאורה זה עניין טריוויאלי, אך יש מקום להטלת ספק
בטריוויאליות  המובנת מאליה, לכאורה, של הדברים. טרם היותי
קיים, טרם היות הזמן והתודעה וקצב הדם והלב והמחשבות והרגשות
והזעם והשנאה והאהבה  והחלומות והכל קיימים  עבורי, נכנסה לה
חבורת המוזיקאים המוכשרים הללו לאולפן וניגנה את הצלילים
המופלאים הללו, המתנגנים כאן ועכשיו באוזניי , בבונגלו על פני
אי נידח בדרומה של תאילנד. העובדה שיכולתי להאזין לצלילים
שנוגנו טרם היותי קיים, הייתה מרתקת ומופלאה בעיניי. הייתי
נותן כמה שנים מחיי בכדי שיתאפשר לי לחזור בזמן,  להיות נוכח
שם באולפן, בהקלטות, לראות במו עיניי, עיני הרוצח המזוגגות
שלי, את רוברט פריפ וחבורתו מקליטים את האלבום המופלא ההוא.
מזגתי לעצמי עוד כוסית  וויסקי.
צנחתי על הספה וראשי החל להסתחרר. חשבתי על הקודקוד המיועד
לחיסול הלילה. הרהרתי בשאלה  איזו מחשבה תחלוף בראשו, רגע לפני
שיקרעו צרורות האש של חיילי את ריאותיו. אולי יהרהר במסלול
חייו, בבחירותיו הנמהרות, בחלומותיו, באכזבותיו. האם יחוש
בעיניו החדות, המתרוצצות בעצבנות בחוריהן, האם יבחין, האם
תבהיק במוחו  התובנה המופלאה, המופתית, הרף רגע אחד  זעיר לפני
שירוצץ המוות הרכוב על אופנועים את גולגלתו המרקיבה.  האם יוכל
לומר לעצמו, שקט, שליו ובוטח, שלא חלפו חייו לשווא, לריק, האם
יוכל ללחוש לעצמו, בהשלמה סופית ונכנעת,  לחרוט בדם ליבו את
האמת הצנועה הזו, שאין כבירה וחשובה הימנה,  שלא היו חייו אלא
עיסה רקובה ומעלת צחנה של התפשרות, בינוניות עצלה, עלובה, חסרת
תקנה ורחמים?
לגמתי שוב ושוב מהוויסקי וראיתי בעיני רוחי את ג'והאנה, כורעת
על ברכיה, מושפלת, סופגת אל פרצופה  נוזל זרע ושתן של גבר זר,
תמורת מראית עין עלובה של חום ואהבה. אני כבר הפכתי לרוצח. אני
כבר אבוד. למעשה, אבוד כבר הייתי אז בדירתי התלאביבית, הרבה
לפני שיצאתי אל הדרך. אבל ג'והאנה, כל החיים היו לפניה, יכולתי
לראות על הפרצוף המתוק החייכני  שלה , שהיא אוהבת את החיים ,
שמחה לקראת העתיד ומאושרת באופן כללי.
הרהרתי במחשבות שחלפו במוחה , רגע לפני שנעצתי את הכדור הבודד
בראשה. האם הספיקה להבין?  האם הספיקה לכעוס עליי, קצת, אולי ?
האם הספיקה לפחד? מה מרגישים כשפוחדים? כי אני הולך ומאבד את
היכולת הזאת, האנושית כל כך,  לחוש פחד.
צלילי  הקטע האחרון באלבום, Starless, קרעו את קירות החדר,
מתרפקים על הסיד הלבן, מתנפצים כגלים על מזח הבטון האטום,
האורבני, האפרפר. דם יישפך הלילה. דם זר, עקום, חסר פנים.  דמם
של אחרים.
ראשי צנח לאחור על הספה, וחיוך מפגר של שיכורים עלה בשפתיי.
קמתי מדדה, עטור פירכוסים וספקות, לענות לצלצול הטלפון.




"ג'וני".
"אהה..."
"הכל בוצע בהצלחה. ברכותיי. אתה המלך החדש".
"כל הכבוד, רוברטו. אנחנו נשתה כוסית כשאגיע לבנגקוק".
חזרתי בצליעה אל הספה , כוסית הוויסקי נשמטה מידי והתנפצה אל
הרצפה. צלילי המוסיקה נדמו ומבחוץ נשמעו קולות רחוקים של
מסיבה. הבטתי אל התקרה , אל הצללים המרקדים על הדלת, האורבים
משני צדדיו של הזמן. לא ידעתי מה או מי ייתפס בין צירי הדלת
החורקת, לכשתיפתח.  האם יהא  זה האיש  הבא מן העבר, הנקי
לכאורה, הטהור בעיני עצמו, שטוף הפחדים והחרדות, הנאיבי,
העמוס, שנמלא ליבו חלומות ותקוות, או שמא זה הרץ מן העתיד
בסערה, יודע את אשר עתיד להתרחש, שלם, מפוכח, נטול אשליות
וערגה מעוררת רחמים  לרגעי חסד רומנטיים, זולים, עריריים?
כאן ועכשיו הכל זורם והכל בשליטה, אמרתי לעצמי. המלך מת, יחי
המלך החדש. ידעתי שעכשיו, כמו שהפלשתינים שם , בארץ, אוהבים
להגיד, "נפתחו שערי הגיהנום". מעתה  ואילך,  אני צריך לנקוט
אמצעי זהירות מיוחדים. עכשיו, סוף סוף ובשעה טובה ומוצלחת,
הפכתי אני עצמי ליעד. בזמן הקרוב אצטרך לעבור חזרה לבנגקוק, שם
יהיה הרבה יותר קשה לאתר אותי. אני מניח שאצטרך להחזיק שומרי
ראש.
מצחיק הביטוי הזה, "שומרי ראש". לנוכח המחשבות המוזרות הללו ,
שיכור, חרמן וחלוד,  עצמתי את עיניי ונרדמתי.


שבוע לאחר מכן שכרתי חדר בגסטהאוס ליד הקוואסן  בבנגקוק.
הרחובות בערו ולהסתובב בחוץ בצהריים היה כמעט בלתי אפשרי.
המשכתי לחיות כמו תייר ישראלי מצוי, וזו הייתה מבחינתי הסוואה
מצויינת. לאיים הייתי מגיע כדי לערוך ביקורות ולסכם תהליכים
פיננסיים ואחרים. ערב אחד התקשרה אביטל, בדיוק כשעמדתי לצאת
לבלות, אחרי שלא שוחחנו במשך חודשיים.
"שלום אהדי".  
"היי חמודה. מה שלומך?"
"אני בסדר. מה שלומך אתה?"
קולה אמר עצב חרישי, מתנגן לי באוזן, כינורות נוגים, רחוקים.
"אני בבנגקוק", אמרתי. "איך הולך שם הכל? הלימודים, העבודה?"
"הכל כרגיל, זורם וצולע, עקום ובודד".
השתעלתי. " מה שלום הנסיכות  המלוכסנות  החמודות שלנו?"
היא צחקה. "הן מסתדרות מצויין,  מתוקות כאלה. הן כבר זורקות פה
ושם מילה בעברית, ורשמנו אותן לביה"ס לשנה הבאה".

"וענבל אחותך?"
"אני מתגעגעת אליך, אהדי. קשה לי מאוד. המצב הזה הולך והופך
בלתי נסבל עבורי".
הנמכתי את המוסיקה בחדר כי הקול שלה נחלש. יכולתי לשמוע את
הדמעות שלה מתרכזות בקצה העין, מתרפקות, נאגרות, נאצרות לכדי
לחלוחית מתהווה של אהבה.
"גם לי זה לא קל, אביטלי. את צריכה להיות חזקה ולהבין שהאהבה
נדחית לפעמים, באופן זמני, מפני דברים אחרים, שאם לא יתרחשו הם
יאבדו לנצח".
ההתייפחות שלה מעבר לקו, מעבר לאוקיינוס, כירסמה את בשרי
בציפורניים של ערגה, באש דמדומים מכאיבה, כאילו ירד מסך כבד,
מבשר קץ, על הכל. מה יכולתי לומר לה.  
"אני לא יכולה יותר ככה, אתה לא מבין?", שמעתי אותה רועדת, "מה
חטאתי לך שאני צריכה לסבול את זה? אני רוצה שהחבר האהוב שלי
יהיה איתי, לידי. זו בקשה גדולה מידיי?"
"כולנו חטאנו, אביטלי. אם לא את אז ודאי אני ".
חשבתי על התלתלים היפים שלה, על פני הנסיכה שאהבתי כל כך. ליבי
נמלא געגועים ורחמים עליה, על עצמי. חשתי את הכאב שלה ממריא,
נאחז באוויר,  חותך ומתמזג בכאבי שלי.
"לפחות אתה נהנה מהבנות היפות שם?"  
"אביטלי, אל תעליבי אותי בבקשה. את יודעת שאני לא בוגד בך".
"אני רוצה מאוד להאמין", היא אמרה, "אבל גם האמנתי תמיד שלא
תעזוב אותי, והנה זה לא ממש עזר לי".
"לא עזבתי אותך", קולי רעד, "אני שלך ואת שלי".
"אני לא מוכנה לסבול את זה יותר. תחזור מייד הביתה. חסל את
העסקים המחורבנים שלך שם ותבוא הביתה. אתה יכול לנהל אותם גם
מכאן, מה הבעיה?"
שתקתי. המחנק בגרון עלה וגאה בי. היא הולכת להרוס לי את הערב,
הילדה.
"חשוב לך להיות רחוק ממני", היא אמרה, "זה העניין".
"אני צריך להיות קרוב לעניינים כאן, אביטלי. לא רחוק ממך, אלא
קרוב לכאן".
"אל תקשקש לי. הרי יכולת להזמין אותי להיות איתך ואתה יודע
שהייתי עוזבת הכל ובאה".
מועקה הציפה אותי. סבלנותי החלה לפוג, להתפקע.
"את יודעת שאני אוהב אותך".
היא החלה לבכות שוב. "אתה מתאכזר אלי באופן קשה ביותר. אף
בחורה אחרת לא הייתה מוכנה לסבול את זה. זה לא הוגן כלפיי ולא
הגיוני ואי אפשר לקבל את זה בהבנה. והכי גרוע, שאין לי מושג
מתי כל זה ייגמר. אין לי קצה של חוט, איזושהי תקווה ברורה,
איזה דד ליין".
"אני מקווה שאוכל לבוא לבקר לקראת יום הכיפורים הקרוב".
"מה יש לך עם יום הכיפורים הזה כל הזמן??" , היא צעקה, "זה
באוקטובר, לא? יש עוד חצי שנה עד אז".


"אני חושש שזה המצב, אביטלי".
דממה דקה החלה מפלחת את הערב, את האור האדמומי בחדר. קולות
המואזין מהמסגד הסמוך לגסטהאוס הפרו את השממה בקול בוכים, חדור
אמונה,  יראה, מזמין את המאמינים להתפלל.
המילים נשטפו בקצב מבין שפתיה של אהובתי, ממולמלות בעצב,
נקטעות בבכי,  מכוונות ספק אלי, ספק לעצמה.
"...זה כל הזמן לחשוב עליך, להתגעגע אליך, בלימודים, בעבודה,
לדאוג לך, מה אתה מרגיש עכשיו, מה אתה מרגיש אחר כך, על מה אתה
חושב, אם טוב לך, אם רע לך, אם אתה רעב, אם אתה צריך סקס, זה
לחזור הביתה לחדר הריק ולדמיין את הריח שלך בדירה, לרצות להכין
לך קפה, להתכרבל איתך על הספה מול הטלוויזיה, עם ספר טוב,
לרצות לאכול איתך ארוחת ערב, לשכב איתך, להרגיש אותך שוב עובר
עם הלשון על העור שלי, להרגיש אותך חזק בתוכי, להקשיב לך,
לטייל איתך בשבת בבוקר...."
"אביטלי, די. אני לא מסכים שתבכי ככה כל כך הרבה. זה אסור".
"זה להיות קצת מתה, באיזשהו מובן. הריחוק הזה ממך הורג אותי,
כל יום עוד קצת, עד שאפול יום אחד  ככה סתם באמצע הרחוב".
"גם אני בודד כאן מאוד, אביטלי".
שמעתי את משיכות האף המתוקות שלה, את השיעולים הרכים, העדינים.

"אנשים שואלים איפה אתה, לאן נעלמת לי, מה אתה רוצה שאגיד
להם".
"את יודעת שאין שום חשיבות למה שאנשים אומרים. אני ואת יודעים
את האמת, האמת הפשוטה והיפה שלנו, וזה מה שחשוב".
"מה כל כך פשוט או יפה באמת הזאת. אהוב ליבי זרק אותי לכלבים,
זה הכל. פרש כנפיים ועף".
זזתי בעצבנות גוברת והולכת על המיטה. חשבתי איך לסיים את השיחה
הזאת ולצאת לנשום קצת את העיר, להריח אותה באף שלי,  אחרי
שנתקררו מעט  הקירות והשמיים, מהחום הכבד, הרובץ.
"יפה שלי".
"מה?"
"חבל שאת מחזירה אותנו שוב ושוב לנקודת ההתחלה".
"טוב. אני אפסיק עכשיו. אני אהיה ילדה טובה ואחכה לך, עד שהלב
שלי יתפוצץ יום אחד  מגעגועים. זה מה שאתה רוצה? אז זה מה
שיהיה".
"אני רוצה שתשתדלי להתרכז בחיים שלך, בדברים שעושים לך טוב,
בהנאות הקטנות. אני לא רוצה שיכאב לך, אביטלי. אני יודע, אני
מקווה, שבסוף כל הסאגה הזאת את תוכלי לסלוח לי".
"אל תדבר איתי על סליחות. אני לא מכירה את המושג הזה. אני רוצה
לאהוב אותך כשאתה קרוב אליי, יום יום ושעה שעה".
נאנחתי אל תוך אוויר החדר, שהלך והפך מעופש, דוחה,  מחניק.
יכולתי לשמוע את נשימותיה הכבדות, העייפות, של אהובתי.


"אני חייב לצאת קצת החוצה, מתוקה שלי" , אמרתי.
היא נאנחה. "טוב, יפה שלי. אני הולכת לישון כי אני הרוגה
מעייפות".
"תשמרי על עצמך שם".
"אתה בא מחר לקפה בשינקין?", קולה המר רעד.  קהה, כמה , נחנק
בכיסופיו,  רך כהמיית יונים.
עצרתי בגרוני את הדמעות.
"ביי מתוקה", אמרתי לה וסגרתי את הטלפון.


נסעתי עם הג'יפ השחור שלי  לפארק לומפיני, הריאה הירוקה הנושמת
והתוססת של העיר.
חניתי מחוץ לפארק ונכנסתי ברגל, דרך השער המרכזי. דשא ירוק
צימח סביב שבילים אפורים צרים.
מקומיים ומקומיות בבגדי ספורט אצו בג'וגינג נמרץ, מזיעים אל
תוך רצועות בד ספוגיות, צבעוניות.
עם נחמד, התאילנדים. מסבירים פניהם לתייר, וכל זה. היכן שנתקלו
עיניי בפנים מלוכסנים, נעניתי בדרך כלל בחיוך חביב ומנומס,
כמעט מתרפס. אחר- הצהריים שטוף  שמש, החום המעיק נרגע מעט.
צעדתי לאורך השבילים האפורים, ריק ממחשבות , מרקד בדמיוני על
גדות האגם הקסום.
התיישבתי על ספסל מול האגם, מביט בברבורים השטים בנחת על פני
מימיו הצלולים, המלטפים.
שתי נערות מלוכסנות עין, לבושות מדי בית ספר,  שטו מולי  בסירה
קטנה , מניעות אותה קדימה ברגליהן באמצעות דוושות, כל אחת
בתורה היא. התרווחתי פרקדן על הספסל.  ענן של בטלה, של עצלות
מהוהה,  אפף אותי.
בעוד זמן לא רב יהיה ברשותי הון שיאפשר לי לפרוש אחר כבוד
לגמלאות, לפרק מבנים וסדרים,  להימלט   סופית ממירוץ העכברים
המטורף הזה , לשקוע בתענוגות ובבטלה, להתרכז בספירת הימים
שנותרו לי עד הפקדתה  הסופית של נשמתי  בידי הבורא. אצא
לטיולים ברחבי העולם, במקומות מעניינים ומרתקים, אכבוש פסגות
הרים, אראה מראות פלאים ואטעם מכל הבא ליד. אהובתי ירוקת
העיניים תצטרף אליי, יפה וענוגה, ויחד, שלובי ידיים ושיכורים
מאושר, ליבותינו הקטנים עמוסי תשוקה ואהבה,  נצעד בסופו של יום
אל תוך השקיעה.
הבטתי אל הנערות ואל הברבורים, וחיוך מריר נפרש על שפתיי
היבשות, הסדוקות.
אלה ימים אחרונים של שלווה, חשבתי לעצמי. יש  למצות את הרגעים
ולהשתדל להנות, לנשום מלא ריאותיך  את הטבע, את היופי, את
השררה הזו, הפרושה לרגליך חינם. אחר כך יבואו שוב המשימות,
המבצעים, ההרג והחושך המאיים, המשתק, החיל והרעדה. לבד בחושך,
רועד, קורנים פניי ממעל, תישאנה שפתיי תפילה חרישית, מקרטעת,
נצרבת  מגרונו הניחר של המך והזקן.  
יד נעלמה,רודפת צדק, קשה כשאול, עזה כמוות,  תעקור באחת את
ליבי הערל , הפושע.
מה דבר  אטען, או אז,  לזכותי  בבית דין של מעלה, על שהתרחש
בין הטיפה הסרוחה לבין הרימה והתולעה. הבט, כבוד השופט, כך
אפתח את דבריי על דוכן הנאשמים.
ואז איאלם דום, איוורש, תתרוממנה ידיי , מפרכסות , בודדות
בחלל, נעדרות, קצף יעלה בשפתיי וראשי יצנח לאחור, יאנפף,
אגהר על עצמי בכלימה, הבעת טימטום צרוף תיפרש על פניי, אתפשט
וארוץ עירום בין כותלי בית המשפט, צורח באימה מלמולים והברות
חסרות פשר, טיעונים אבסורדיים שאינם מובנים לאיש, אף לא לי
עצמי.  
או אז בתנועת מלקחיים חדה, מפתיעה,  אשים פעמיי אל כס אב בית
הדין, אשעט לעברו  אחוז טירוף, משולח רסן, ידיי תישלחנה ארוכות
אל צווארו, לחונקו חיים. עוד מעט קט  ותצאנה עיניו מחוריהן, עת
אחשוף את ידי המקועקעת, המדממת, שהוטבע בה צלמו השחור משחור
של המוות. נחנק בדמעותיי , מלא עברה וזעם ,  גרוני זועק באימה,
בפחד, אכריח אותו להביט עמוק אל תוך עיניי, לראות ולפגוש  שם,
פנים אל מול פנים,  את הגיהנם עלי אדמות,  גיא הצלמוות האפל,
את הפלנטה האחרת.
אט אט ירד על בנגקוק הערב, קריר ונעים. הבטתי סביב על פארק
לומפיני הנעזב, הננטש לעת דמדומים.
הבטתי אל שוקיה של אחת הנערות הישובות  בסירה, מפליגות  בעדנה
בין הברבורים.
כפות רגליה נעו לסירוגין על הדוושות, פניה נדיבות חיוכים ושחוק
אל חברתה,  ולרגע קצר של חטא מתוק, של מים גנובים, הבהיקו מול
עיניי תחתוניה הוורודים.
מחשבות רעות עלו בי,מעוותות,  עטו סביב ראשי כעדת עורבים רעבה,
צרחנית,  שחורת מקור וכנף.  
קמתי מהספסל והתחלתי ללכת בכיוון ההפוך, להתרחק מהאגם. צעדתי
לאורך השבילים עד שנתקלו עיניי  
בקבוצת יונים צחורות, עטורות  לובן דק, צח כשלג, שזרח  כשני
והלבין.
הן התקבצו סביב ערימות גרעינים וליקטו אותם במקורן הדק. מפעם
לפעם פרשו כמה מהן כנף לשניות אחדות, על מנת לשפר את מיקומן
היחסי בחבורה. המשכתי ללכת והבחנתי לפתע בשני ילדים מקומיים,
בן ובת, אוחזים בשקיות מלאות פירורי לחם. התקרבתי אליהם והילדה
אמרה לי בחיוך:" חמישה באט לשקית. רוצה?"
היא הייתה כבת 9, לבושה שמלה פרחונית דקה. היו לה עיני שקד
גדולות, מלאות תום ואהבה.
קניתי מהם שתי שקיות וחזרתי אל חבורת היונים.
הן החלו מייד להתקבץ סביבי, מפיקות מגרונן קולות נלהבים של
ציפייה. התחלתי מפזר בידיי את פיסות הלחם, מקפיד לזרוק גם אל
היונים הרחוקות יותר, שלא השכילו להתקרב מבעוד מועד,  כדי
לרכוש לעצמן נתח מכובד מן השלל היקר מפז הזה, שנחת עליהן פתאום
מן ההפקר.
בודד ומלא פליאה על יופיו המסתורי של הטבע,  עמדתי שם, לבוש
שחורים, מוקף עשרות רבות של  ציפורים רעבות, מנקרות בלהט את
פיסות המזון הנופלות בלחש מתוך כפות ידיי, פורשות כנף לרגעים,
ממלאות את האוויר בשירה טהורה של הכרת תודה ואושר צרוף, מזוקק,
גולמי.
חשבתי על הילדה התאילנדית בת התשע, המסתובבת בפארק עם אחיה
הגדול ממנה, אולי בשנתיים, ומוכרת פיסות לחם חתוכות, עטופות
בשקית. רציתי מאוד להאמין שממתין לה גורל אחר, שונה, טוב יותר
מגורלן של הילדות הגרות עכשיו בקיבוץ , טרם הצלתי אותן, אז.

רציתי לחזור אליה, לבקש ממנה, להתחנן, שאולי תוכל היא, בחסדיה,
בכח התום שלה, בזכות  טוהר התינוקות של בית רבן שלא חטאו, לגרש
את הילדה הזרה, המעורפלת, חסרת הפנים, העולה מול פניי בסיוטיי
שוב שוב ללא הרף, עיניה כחולות, גדולות, תלתליה שחורים  ופניה
אומרות  בזעם, בלחש : אתה.  
"אתה לא יודע מי הילדה הזאת?" היא תשאל בקול מתוק.
"לא", אענה לה, חונק בקולי את הדמעות.
"אולי היא הבת שלך שמתגעגעת אליך?  אולי שכנה שלך?"
"אני לא מכיר אותה בכלל, והיא חוזרת אליי כמעט כל לילה", אומר
לה.
הילדה תקמט את מצחה בשקט, תניח אצבעה בפיה, תגלגל עיניה מעלה
ומטה בפליאה,  פניה הקטנים  יהרהרו  בכובד ראש במילותיי.
"מה היא רוצה?", היא תשאל לבסוף.  
זקן ועלוב,  עיניי כבויות ופניי כבושות באדמה , אאנח ואענה לה
:"אין לי מושג. אני לא יודע".
"איזה מצחיק אתה", תאמר הילדה, תצחק וחיוכה יחשוף שיניים
צחורות.
"אתה האיש הכי מצחיק שפגשתי, חה חה חה".
"את לא יכולה לגרש אותה בשבילי?" , אשאל אותה אז,עיניי רטובות,
מרכין ראשי באימה, נכנע, מוכן ומזומן לחוש את נפילת הגרזן על
ראשי.
"תגרש אותה בעצמך", היא תאמר מייד, נחושה ומנצחת. "תעשה לה
פרצופים של קוף מפגר  והיא תברח".
הילדה התאילנדית נטשה אותי, בהזיוני העכור, המר. מצאתי עצמי
עומד כקדם, כאילו עמד הזמן מלכת, שקית הלחם בידיי והיונים
מתרוצצות למרגלותיי. הרהרתי בעצתה המופלאה, הכואבת, במילותיה
האחרונות, המהדהדות בפשטותן, בהיגיון הטהור, הילדותי שבהן.
עצב גדול ירד עליי, מעיק, דוקרני,  חורך את המוח בסכינים
מלהטות  של אימה. רוח קרירה, עדינה , מנחמת, ליטפה את פניי
הבוערות, הכמהות , הנכספות אל שהיה ואיננו עוד.
פארק לומפיני נאפל עם רדת הערב, עם מות היום,  וידעתי שעליי
להזדרז לצאת כי שעריו נסגרים לאחר  שקיעת החמה.
עזבתי את היונים לנפשן השבעה והתחלתי ללכת לכיוון השער.  










החודשים הבאים עמדו בסימן התחזקות וצמיחה מתמדת, אפילו בקצב
מהיר יותר מהמתוכנן.
עסקי הנדל"ן שלי באיים החלו להניב רווחים נאים, וגם עסקאות
הסמים ייצרו תזרים מזומנים הולך ותופח עבורי. רוברטו, סגני
ועוזרי הנאמן, הצליח להכניס רגל גם בשוק הסחר בנשק, והעסקה
הראשונה המוצלחת לא איחרה להגיע. קנינו במחיר נמוך והצלחנו
למכור במחירים גבוהים, תוך כדי תנועת תמרון מתמדת בין הקבוצות
השונות, שלעיתים קרובות לא ידעו האחת על השניה, ועל הדילר
המשותף שלהן. המשכתי לגור בגסטהאוס ליד הקוואסן, ואירגנתי
לרוברטו דירה במרכז בנגקוק. בשלב הזה עמדו לרשותי 22 חיילים,
מפוזרים על פני המדינה ומבצעים ביעילות עסקאות שונות. רק את
רוברטו שיתפתי בפרטים הכמוסים ובתוכניות לעתיד, ונעזרתי רבות
בידע וביכולות הארגוניות  הקרימינליות הגבוהות שלו.
לעת עתה עוד לא הגיבו יריביי על החיסול האחרון, והערכתי שהם
נכנסו לכוננות ספיגה, ובמקביל הפעילו מאמץ מודיעיני כדי לדלות
מידע ופרטים על מלך האיים החדש שנכנס לתמונה. ליתר ביטחון,
למרכז העיר הייתי יוצא עם שומר ראש מוסווה. הנוהל החדש הזה
העיק עליי לעיתים, אבל ידעתי שאין לי ברירה אלא להיזהר ולשמור
על עצמי, לפחות עד יעבור זעם. המכונה המשומנת היטב  שהקמתי
פעלה ביעילות, באכזריות וכמעט ללא טעויות, ועל כך הייתי גאה
בעצמי. זכרתי את המטרה הסופית, הצודקת,  בוהקת, קורנת מול
עיניי באותיות עוועים של קידוש לבנה, ונשבעתי שוב ושוב שלא
להכזיב, נשבעתי לבצע אותה בכל מחיר ויהי מה. יום הכיפורים
הממשמש ובא בצעדי ענק, בקול תרועה דקה, הולכת וגוברת בתוך
ראשי, מן הצד האחר של אוזניי, הצד הפנימי, המבועת, המסויט,
עורר בי יראה ופחד, אורות מתמוטטים , מפולת רגשות עטופת קינה,
חרדת נמלים מפני אסון מתקרב.
זכרתי שהבטחתי לאביטל להגיע לביקור, וידעתי שעליי לעמוד בהבטחה
הזאת.
קשה היה לי להגדיר לעצמי את תחושותיי באשר לביקורי הצפוי בארץ.
כמעט שנה חלפה מאז המריא המטוס בנתב"ג שלקח אותי ואת אהובתי אל
בנגקוק הרחוקה. מאז שיחתנו ההיא  , בה דרשה בתוקף שאגיע לארץ,
דיברנו פה ושם, פעם בחודש בערך, בשיחת טלפון או במייל. אביטל
לא אמרה  מילה בדבר אהבתנו, או בדבר עתיד הקשר, ועל געגועיה לא
דיברה  עוד. רק שאלה שוב ושוב אם אכן אגיע לארץ לקראת יום
הכיפורים. חשתי בקולה, בניסוחיה, באופן בו התנגנו מילותיה
באזניי, באנחות העצובות שלה, לפרקים, שאהבתה בוערת וגעגועיה
עולים על גדותיהם, נכונים לקרוע את ליבה הקטן לגזרים.
אשר לי, געגועי ואהבתי אליה  הודחקו ונדחו מפני האירועים, מפני
גודל השעה וחשיבות המשימות.
אך יש והייתי נזכר בה, בשעת בין ערביים דמדומית, כשהיו  נפרשים
השמיים מול עיניי בקשת מרהיבת  גוונים, צפים היו ועולים מול
עיניי פניה היפות, עיניה, תלתליה, גופה הענוג והרך שאהבה נפשי.

הייתי נתקף כמיהה עזה לראות אותה, לנשק אותה, לחלוק איתה את
היופי העלומי הזה, הנדיר כל כך, לחוש שוב את חום גופה נצמד אל
גופי שלי. שמרתי לה אמונים בקנאות משונה שהפתיעה  אף אותי
עצמי.
לא שכבתי עם אחרת מאז נפרדנו ביום ההוא, המוזר,  בשדה התעופה
בקוסמואי. רוברטו הציע לי כמה פעמים לארגן איזו אורגיה פרועה
עם מקומיות, ואני סירבתי.


אתה צריך לחיות כמו מלך עכשיו, הוא אמר לי. אמרתי לו שאינני
רוצה לשמוע על כך יותר. לך תסביר לפושע, סוחר סמים ונשק חסר
מצפון, שמחכה לך בארץ ילדונת מאוהבת ורגישה ושאתה מחוייב
בשבועת עולם לאהבה הזאת, בדם ליבך השותת.
הימים חלפו בעצלתיים, חומם המעיק החל נסוג, מתנדף,  הולך
ומתפוגג. יום הכיפורים קרב ואני ביצעתי הכנות אחרונות לקראת
נסיעתי לארץ. נתתי לרוברטו הנחיות מיוחדות והוריתי לו לעדכנני
בכל התפתחות מיוחדת. המחשבה על כך שאראה את אביטל מילאה את
ליבי התרגשות משונה. זכרתי כי ישנם דברים נוספים שעליי לבצע
בארץ, חשובים לא פחות מעצם הפגישה המחודשת עם אהובתי המצפה.
נרדמתי על מיטתי בגסטהאוס, מהורהר לקראת הבאות. עוד ימים לא
רבים, אולי שבועות, יתחילו להתקדר העננים מעל הרקיע של בנגקוק.


לארץ הגעתי בין כסה לעשור, ארבעה ימים לפני יום הכיפורים.
אביטל הגיעה לאסוף אותי משדה התעופה, לבושה ג'ינס משופשף
וחולצה סרוגה.
התחבקנו חיבוק קצר, קריר, נשיקה קלה, מרחפת, נוגעת לא נוגעת,
על השפתיים.
רוח קלילה של  בוקר סגרירי ונעים ליטפה את פנינו כשיצאנו
החוצה. היא עזרה לי להכניס את התיקים לתא המטען באוטו.  נסענו
לתל אביב בשתיקה, אביטל לחצה על הגז ועישנה סיגריה, מניחה את
ידה על החלון הפתוח. הרדיו השמיע שיר שקט, נוגה, כאילו עומדת
לפרוץ מלחמה.
היא  הביטה בי בעיניה הגדולות, העצובות. שלווה משונה הייתה
נסוכה בהן, דממה חרישית של השלמה,  מין שקט שלאחר הסערה, הסערה
הפנימית שלא באתי בסוד דבריה.
הבטתי בעיניה לפרקים,  דרך המראה מעל ההגה, ראיתי איך הרוח
פורעת לה את התלתלים השחורים.
אביטל שאפה עשן מהסיגריה  וירתה אותו אל החלון, החוצה. עיניה
הביטו בי שוב, בשתיקה.
"אני שמחה שבאת, אהדי", אמרה לבסוף.
הנחתי את ידי בעדינות  על ירכה, ליטפתי אותה בזהירות, בהיסוס.
שאפתי אווויר מלוא ריאותי ונאנחתי.
"אני לא שמח להיות כאן, אביטלי, אבל אני שמח לראות אותך".
יכולתי לראות איך מתכווצים עפעפיה, איך נפשקות שפתיה מעט,
מתכוונות לומר משהו, ושניה לאחר מכן ננעלות שוב בחרטה, בשתיקה.

"אני אקפוץ להורים שלי, אהיה שם עד הערב, ואחר כך אבוא אלייך,
טוב?"
היא זרקה את שארית הסיגריה אל הכביש.
"אני חושבת שהכי טוב שתהיה ביומיים האלה  אצל ההורים שלך,
ותבוא אליי לקיבוץ בשבת", אמרה.
המשכנו לנסוע בשתיקה עד שהגענו לבית הוריי.
"להתראות בשבת, חמודה", אמרתי לה. ראיתי את כף הרגל שלה,
הנעולה עקב, לוחצת על דוושת הגז , והרכב שלה זינק בשעטה וכעבור
שניות אחדות נעלם מעיניי.


אצל הוריי היה הביקור מנומס. חיבוקים, נשיקות, שאלות
סטנדרטיות. לא נידבתי מידע מפורט יתר על המידה, והם לא שאלו
שאלות מיותרות. ניצלתי את הימים עד הנסיעה לקיבוץ כדי לטייל
קצת בתל אביב, להיזכר ברחובות השוקקים, רחובות נעוריי.
הסתובבתי בשינקין, דיזנגוף,  בוגרשוב, קצת בשוק הכרמל, נשמתי
את הים בטיילת, את האוויר הרך של הנמל. לא הרבה השתנה כאן מאז
עזבתי. חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה, וריח המלוח על המים.
חשבתי לעבור ליד דירתי לשעבר, אבל ויתרתי לבסוף. אמרתי לעצמי
שאין טעם וזמן לנוסטלגיה מיותרת,  חסרת טעם. הגם שנסדקו שם
ודאי  הקירות , זה מכבר, נאלמו ונשתתקו  להם  הקולות, הריחות
והצללים שהיו שם, נעלמו ולא ישובו עוד.
בשבת בבוקר, מוקדם, לקחתי את האוטו ונסעתי לקיבוץ של אביטל,
בגליל.  אביטל סיפרה לי שהיורה כבר הגיע, לפני כמה שבועות,
ומאז לא ירד גשם. נסעתי לאט, החלון פתוח, הכבישים רגועים
ופנויים.
נהניתי מהנסיעה, עיני סרקו את הנוף היפהפה הנפרש אל מול פניי,
יופיה המדהים  של ארץ ישראל .
אל הקיבוץ הגעתי בסביבות השעה עשר, החניתי את הרכב וצעדתי בשקט
על השבילים, בין העצים והציפורים, אל חדרה של ענבל, אחותה
הקטנה של אביטל.
הקשתי קלות על הדלת.
"כן?"
הקול המתוק המוכר נשמע מהסס מעבר לדלת. נכנסתי לחדר, אביטל
שכבה על המיטה מול הטלוויזיה.
"הי חמודה" .
"בוקר טוב, מותק. שבת שלום. הגעת מהר".  
"כן, הכבישים היו פנויים, נסעתי ממש בכיף".
נשקתי לה בחטף על שפתיה והתיישבתי על המיטה, לצידה. ריח נעים,
מרוכך, תינוקי, עלה מן הסדינים והשמיכה. השענתי את ראשי על
הכרית, ידיי שלובות על העורף.
"משהו מעניין בטלוויזיה?"
אביטל נגעה בכף ידי , רועדת קלות, היא הביטה בי בעיניה הרכות,
הנוגעות.
"הסתובבת קצת בתל אביב? נזכרת איך נראית הארץ?"
"כן, היה נחמד מאוד", אמרתי, "התגעגעתי קצת לשינקין, לבתי
הקפה, לים, לאווירה".
היא הביטה במסך הטלוויזיה בעיניים בוהות, כמו כבה בהן האור
המוכר, הישן, ועתה נותר שם ערפל לא ברור, סתמי, מחורר.
"טוב שהתגעגעת למשהו, באמת", אמרה.
הנחתי את ראשי על הבטן שלה, הרכה, המתוקה. מהטלוויזיה בקעו
קולות נשיים בספרדית, צווחניים, היסטריים, מטרידים את האוזן
ואת המוח בעקצוצים חוזרים ונשנים של רעש לבן, קקופוני, נבוב.
אביטל כיבתה את הטלוויזיה. "טלנובלה מזוינת, זה מה שיש לראות
בשבת בבוקר", אמרה.
סובבתי את הראש על הבטן שלה, ומבטינו הצטלבו בזווית משונה,
כמעט בלתי אפשרית.
היא ליטפה את ראשי באצבעותיה העדינות. מעל לראשה, על הקיר,
הייתה תלויה תמונה גדולה של ענבל, מחגיגת הבת מצווה שלה .

מסביב לתמונה היו כתובים בתפזורת איחולים וברכות, בכתב יד,
שכתבו לה המשתתפים במסיבה.  פני ילדה עדינים, מחייכים,
והעיניים עיני אביטל, גדולות, עמוקות, שנצרב מהן אור נשי,
בוגר, חולמני.
"איפה ענבל?" שאלתי.
"אני ממש עייפה. אולי אישן קצת עד ארוחת הצהריים".  
"חשבתי שתרצי לטייל קצת, יום מקסים בחוץ", אמרתי.
"אין לי חשק ואני עייפה. אתה יכול לישון פה אם תרצה, או לנוח
על הערסל בחוץ. באחת נלך לאכול ארוחת צהריים ואז תוכל לפגוש את
כולם".
"את יודעת שאני ממש מצפה לזה".
"אל תהיה מגעיל. האנשים פה ישמחו לראות אותך, אז לפחות תשתדל
שזה ייראה הדדי".
סובבתי את הראש חזרה, לכיוון שיפולי הבטן שלה. זכרתי היטב,
בכאב, את המפגש הצר, הענוג, הדובשני,  מלא החמלה והרגש, בין
ירכיה. תחושה מוזרה עלתה בי, ספקנית, עומם  ראיתי עצמי מבחוץ,
ממעל, שוכב וראשי מונח על בטנה של אהובתי, בשבת בבוקר, בארץ,
בקיבוץ. החדר היה מלא בובות, דובים, ופוסטרים של להקות בנים על
הקירות.
"היא ממש אוהבת בובות, ענבל שלך", אמרתי.
אביטל עצמה את עיניה, ידיה ממשיכות ללטף את שערותיי, בתנועות
רפות והולכות. גם נשימותיה, חזה העולה ויורד מעל לראשי , הפך
איטי יותר, רגוע יותר, מרגע לרגע, מנשימה אחת לרעותה העוקבת.

"אל תהיי עצובה", לחשתי לכיוון מעלה, אל אהובתי הנרדמת.
הליטופים נפסקו באחת.
"אני לא עצובה בכלל , אהדי", היא לחשה לי, "תנסה לישון גם אתה
קצת".

בחדר האוכל ההמולה הייתה גדולה. אנשים שבקושי זכרתי מניין הם
מוכרים לי, ניגשו אליי לשאול לשלומי, ללחוץ את ידי. עמדתי עם
הצלחת ביד, מנסה לארגן לי איזו מנה עסיסית, ובין לבין הייתי
צריך לחייך ולהנהן לאנשים שפנו אליי או בירכו אותי לשלום
ממרחק.
אביטל ניגשה אליי ודחפה אותי בזרועה הצידה. " בוא, אתה חייב
לראות את הילדות", אמרה, זיק של  אור ניצת בעיניה. היא הוליכה
אותי, כפות רגליה הקטנות מרחפות  בצעדים ריקודיים,  נחושים,
ואנוכי נשרך אחריה, ידי בידה, סקרן באופן מינורי בלבד, כמעט
מנומס.
שלוש בנות מלוכסנות עין וחלקות שיער , מתוקות, שתיים מהן
לבושות חצאית ואחת לבושה מכנסי ג'ינס, עמדו בפינת החדר,
מצחקקות ביניהן, צלחות האוכל  בידיהן והן עומדות להתקדם לכיוון
אזור המאכלים, לבחור לעצמן ארוחת צהריים דשנה.
אביטל ואני נעמדנו מולן, אהובתי כולה חיוכים ואנוכי נבוך,
מוזרי, הצלחת הריקה בידי,  לחיי כמעט סמוקות.
"זה אהד, החבר שלי. אתן זוכרות אותו?  תגידו שלום, בנות", אמרה
אביטל.
הן הביטו בי וחייכו. אחת מהן מזגה לעצמה מיץ תפוזים והחלה
ללגום מהספל , פניה ענוגות, אומרות  פינוק.
"שלום אהד", הן אמרו כמעט יחד, "מה שלומך?", הן צחקו.
אביטל החליפה איתן  כמה משפטים נוספים, ולאחר מכן פנינו , אני
והיא, לאכול את ארוחת הצהריים.
"בוא, נמצא איזה שולחן נידח בצד, שלא יציקו לנו", אמרה.
הבטתי סביב במבטי אסיר נמלט.
"זה חדר האוכל בקיבוץ שלך, אביטלי, אי אפשר להימלט מהאנשים
כאן".
היא הוליכה אותי בידה הענוגה. "שתוק ובוא כבר", אמרה.
התיישבנו זה מול זו  אל שולחן צדדי. במרחק כמה שולחנות מאיתנו,
בקו ישר, ראיתי את ענבל יושבת עם הגב אלינו, השיער התלתלי שלה
פזור לה על כתפיה,  הוריה ישובים עם הפנים אליי וחברתה יושבת
לצידה. נופפתי לשלום קצר להוריה.
"בתאבון, מותק", אמרה אביטל ונעצה את המזלג והסכין  בחזה העוף
הצלוי.
היא הייתה הרבה יותר נינוחה מאשר הייתה בבוקר, כשהגעתי. אולי
סביבת האנשים הסירה מעליה, מעט, את המועקה הכרוכה בשהייה לבד
במחיצתי.
"אני מניח שמרכלים עלינו לא מעט", אמרתי.
"אהה...", היא לעסה את העוף בחן, "אבל אני שמה זין". ואחר
הוסיפה: "אני מגיעה לכאן רק בסופי שבוע, לראות את ההורים שלי,
את ענבל ואת הילדות, אז מה אכפת לי מה אנשים אומרים".
האוכל היה נהדר, טעמו הביתי, העוטף, הזכיר לי געגועים ונשכחות.

"את צריכה להיות ערה להתרחשויות חריגות, בעיקר בקשר לספקולציות
של אנשים בעניין הילדות, את יודעת".
"אל תדאג", היא אמרה. "אם לא קרה משהו עד עכשיו, כמעט שנה
אחרי, אז כבר לא סביר שיקרה".
היא נתנה בי את אישוניה הגדולים.
"כמה זמן אתה מתכנן להיות כאן?"
"אני חושב שאשאר עד אחרי יום הכיפורים".
לאחר ששתקה אמרתי:" אין לי תוכניות ברורות עד אז. את רוצה
שאשאר איתך או מעדיפה שאלך?"
פניה קפאו לרגעים והיא הביטה בצלחת שלי.  "תאכל כבר, לא אכלת
בכלל. לא טעים לך?"
עיניי רשפו אש. "תעני על השאלה, אביטלי", אמרתי לה.
"מה יש לך?", היא השיבה בקול רך, "מחר אני ממילא בתל אביב,
ואהיה שם  "עד יום הכיפורים", כמו שאתה אוהב להגיד,  כי יש לי
סידורים וגם ענבל צריכה את החדר, אני לא יכולה לשרוץ לה שם
בחדר שלה  כל הזמן".
הוריה של אביטל סיימו לאכול, והם קמו מהשולחן ובעקבותיהם ענבל
וחברתה. ענבל לבשה חצאית ורודה, קלה, וחולצת בטן עם טריקו
ארוכה מעליה. היא לחשה מילים על אוזנה של חברתה, הן צחקו יחד
ופנו ללכת, נעדרות והולכות מחלל חדר האוכל שהפך פתאום נוגה,
מוצלל, דהוי.
"אני אלך לטייל קצת", אמרתי לאביטל, "את חוזרת לישון?"

"לך תטייל, חומד", היא פיהקה, "אני אקפוץ להורים שלי קצת ואחר
כך אחזור לישון".
יצאתי מחדר האוכל והלכתי סחור וסחור, משהו טרד את מוחי, היכני
בזמזום חד, צורמני.
צעדתי על שבילי הקיבוץ  ורגליי כושלות והולכות, עיניי כבדות,
מהוהות. צחוק ילדים ענוג, סתווי, נמרח על אוזניי מן האופק הצר,
קרב אלי  ומתרחק לסירוגין, כמו שמח לאידי, מגחך. הכל סביבי
ליבלב ופרח, הכלניות והוורדים שטרחו כל כך לטפחם חברי הקיבוץ,
עצי האורן והאלון, המדשאות הירוקות.
כל כך מהר נשמטה השמש, נעקר אורו הערירי של יום השבת. משהו כבה
בי, נערם, נתערער, נצבר על קירותיו הסדוקים, המטים לנפול, של
הלב.  רציתי שתפער האדמה את פיה ותבלעני חיים, הגם שידעתי כי
תקיאני לבטח רגע אחד נמהר,  זערורי,  לאחר מכן.  
כבד, אפל,  כורע וקורא בצווחת עורב נאלמה, חרישית, בער ראשי
בניצוצות עוועים של חרפה.
רציתי שייעקר ראשי מן הצוואר, באיבחה אחת, נחושה,  בתרועות
חצוצרה מבשרות, מנציחות, רושמות בצליליהן את הבלו העלוב,
המצחין, של הרגע, ואחר בהתייפחות כינור, בנגינת פסנתר ברברית,
נבלה , מרטיטת עורקים ונוגהת, מרושעת, יותז דמי הרקוב בשבעה
סילונות  אכזב של שני, השמיימה.  
בזעם, ביראה, באחוות מתים שאינם מהללים  ולא יהללו  יה, יקבלו
את פניי יורדי דומה הטמאים, הערלים,  שתומי העין ועקורי הלב.
שם, ממעמקי השאול הרם, הנישא, מקוצו של מדור הגיהנם השביעי,
ארץ התופת והשממה  הקופחת, יבצבץ ראשי המתחנן, המתייסר, יעתור
עגמומי  ללב  אוהבת.
אולי שם,אז, תוכל לנוח נשמתי המקרטעת מנוחת עולמים זולה,
בזויה,  צרורה בצרור המתים לעד.
אולי או  אז, רק אז, תבוא על נפשי המגואלת, הארורה, המנוחה.
שוטטתי כמה שעות עד שירד הערב, עד שנעצרתי ליד חדר שדלתו פתוחה
למחצה.
חדר זר, נוגה, זמניו רחוקים, נשכחים,  טחו עיניי מראות את שלל
הצבעים הרובצים בו, עלומיים,  צעירים וכמהים לפרוח, ללבלב.
הצצתי פנימה בהיסוס. על המיטה מול המראה, הייתה ישובה לבדה
בשיכול ירכיים,   נערה רזה, כבת חמש עשרה, שברירית, תלתליה
השחורים נופלים לה על כתפיה, והיא מסרקת אותם בתנועות ארוכות,
עדינות, נוגעות לא נוגעות.  
היא הייתה עירומה לחלוטין, רק תליון  של שדון עם כנפיים היה
תלוי לה  ברישול על צווארה.  
"שלום ענבל", אמרתי בקול רועד אל תוך החדר.
"מה שלומך?", שאלתי, הדמעות נאגרות בגבולות העיניים שלי.
היא המשיכה להסתרק לאט, מביטה בעצמה במראה.  גבה העירום, הלבן,
קרן מול עיני בבוהק דק, ריק, חיוור.  
"חיכיתי לך", היא אמרה לאט, בשקט.  
המשכתי לעמוד בפתח הדלת, לא העזתי להיכנס.
"אני רואה שאת אוהבת את התליון שקניתי לך", אמרתי.
שתיקתה התפשטה בחדר בגלים של פחד, התכווצויות ריקות של חרדה.
האור סביב  הפך חיוור, מנוכר, מזוהם. היא הפסיקה להסתרק וקמה
ונעמדה מולי עירומה  באחת, אישוניה  בוערים  אליי באימה,
ברעדה, בדמעות, עיניה  רושפות אש ושנאה, כמו נאבקות שלא להיעקר
מחוריהן.
"היא אוהבת אותך כל כך.  אתה יודע שהיא אוהבת אותך. היא אוהבת
אותך יותר מאשר את עצמה. אני מזהירה אותך שלא תפגע בה. אני
מזהירה אותך פעם אחת ויחידה. אם אני אדע שאתה פגעת בה אני
נשבעת  באלוהים שלא אשתוק ולא אנוח עד שאמצא אותך באיזה חור
מסריח שלא תהיה ואנעץ את הסכין הגדולה שלי בלב השחור והמטונף
שלך".
היא חזרה לשבת מול הראי ולהסתרק, ואני הזזתי את רגלי לאחור,
לאט, בזהירות, בדממה,   צעד אחר צעד, הסתלקתי ממפתן הדלת
וסגרתי  אותה אחרי בשקט. הלכתי אל האוטו שלי, נכנסתי לתוכו
ונסעתי לתל אביב, אל בית הוריי.

בערב יום הכיפורים ירד שקט מופתי ומוזר, כמו  הרה אסון,  על
שכונת ילדותי.  
על גגות הבתים נעמדו היונים במעין מסדר מסתורי, קסום, כאילו
הבינו את גודל השעה, את נוראותו של  היום הקדוש. הכבישים
התרוקנו  ממכוניות ונמלאו ילדים על אופניים, נשים ותינוקות
בעגלות.
פצעים שותתים נפערו בי.  הבטתי על עור פניי, על הבשר התפל,
שאינו ראוי אף למאכל כלב.
צעדתי לבית הכנסת רועד, נקלף, נחרך בבדידותי המזהרת , העכורה.
למה הסתלקת מבלי לומר לי שלום, שאלה אותי אביטל בטלפון,  בערב,
אחרי שחזרתי מהקיבוץ. תשאלי את אחותך, רציתי לומר לה, ונעתקו
המילים מגרוני. תשאלי את אחותך, כלבה. תשאלי. את . אחותך.
בית הכנסת המה מתפללים עטויי טליתות, חמורי סבר, פניהם אומרות
ציפייה דרוכה, חרישית.
המולת מלמולים דיסהרמונית , חסרת צורה, ריחפה מעל לראשי , בין
הרצפה לתקרת בית הכנסת, ואז נשתתקו כולם באחת.  נעמדתי מול
ארון הקודש, ממתין, דרוך.  על הפרוכת היה כתוב באותיות זהב: דע
לפני מי אתה עומד. שליח הציבור השתעל קלות, קימט את מצחו,  עצם
את עיניו, ואחר  פתח את התפילה בקולו המרעים, העמוק,  המהפנט.
המילים הקדושות נורו מפיו ולשונו אחת אחר השניה, לאט, בהטעמה,
בקצב, בכוונה גדולה וביראה מזוככת, קורעות את החלל, את הכבידה
ואת הזמן בהבזק של אור נורא.
בישיבה. של. מעלה. ובישיבה. של. מטה. על. דעת. המקום. ברוך.
הוא. ועל. דעת. הקהל. הקדוש. הזה. אנו. מתירין. להתפלל. עם.
העבריינים.
דמעה אחת, כבדה,  רווית מלח, שמנונית, נחתה על דף מחזור יום
הכיפורים שלי. חשבתי על הילד ההוא מהסיפור "הצדיק הכפרי" לשלום
אש, שקראתי כשהייתי ילד . סיפורו של הילד שלא ידע קרוא וכתוב
והרעיד בשריקתו החצופה, הטהורה, את קירות בית הכנסת ביום
הכיפורים, ורק בזכות טוהר ליבו וזכות תפילתו  נכמרו רחמי
שמיים. חשבתי האם יכולה להתיר תפילת כל נדרי את שבועת האהבה
הגדולה של אביטל, את שבועת הנקם הנוראה שלי, את שבועתה של
ענבל. הבטתי על הנוכחים בתפילתם,  נעים בתנועות קידה קצובות אל
מול פני ארון הקודש. אט אט חשכו עיניי וחזרו אליי התמונות
הרעות, הרודפות, הארורות. אני אינני הצדיק הכפרי ולא אהיה
לעולם. חשבתי על כך שבמקום שריקתו של הילד, אני עצמי הייתי,
אולי, פותח באש תופת על המתפללים. ביום הכיפורים הבא לא אלך
לבית הכנסת.

אני חושב שאניח לדברים להיטמע, להירגע,  להישכח. ביום הכיפורים
שלאחר מכן, שיבוא עליי לטובה ולברכה, אעמוד אני ואתבע את
הסליחה והמחילה. לא במקום בורא העולם, חלילה וחס, אלא כשליחו
ועושה דברו. את שתיקתו הגדולה אינני מבין ואני יודע שלא אבין
לעולם. אבל את  נקמת הדם הנשפך בהמוניו אתבע גם אתבע. דין
ודיין יקומו מן האפר, מגל העצמות היבשות, כעוף החול הקם לתחיה,
 יצבעו  את העולם בתרועת נקם ושילם מזעזעת, ניצחת, מלאת הוד
והדר. שתי פנים לו, ליום הכיפורים. חרב פיפיות מתהפכת, מלהטת.
אם אחיה עד אז, אעמוד ביום הכיפורים ההוא כנתבע ותובע גם יחד.
יתערבבו להם הפשעים והכפרה לכדי עיסה דביקה, חסרת צורה, רווית
גוונים, עתירת הקשרים ונקודות מבט,  עד כי לא נודע מי ומה
בדברים. תשאלי את אחותך, אביטל. היא ודאי תדע לומר לך.  
הדמעה שלי יבשה על פני הדף המצהיב, המהוה. פניתי לאחור ויצאתי
מבית הכנסת אט אט, בשקט ובפנים מורכנות אל הקרקע, נזהר שלא
להרעיד את הדלתות הכבדות אחרי בצאתי.
צעדתי חזרה אל הבית, הטלית והמחזור כרוכים זה בזה בין
אצבעותיי.
חזרתי אל מיטתי בבית הוריי ונפלתי, כבד עפעפיים, המחשבות צצות
וחולפות  כפרפרים ,  אל שינה רדודה ומקוטעת, מלאת סיוטים,
הרהורים וגרון ניחר.


שנה חלפה מאז חזרתי אל בנגקוק  בטיסת לילה, אחרי יום הכיפורים
ההוא. שנה אחת וקללותיה.
לארץ לא חזרתי מאז, ואת אביטל לא ראיתי. שוחחנו בטלפון אחת
לחודשיים, בערך, ובין לבין התכתבנו באימייל. לא הרבה קרה בשנה
ההיא, הנמחקת, הרעועה. התרחבות מתמדת של עסקיי בארץ הפילים
ופסלי הבודהה, תוך כדי צבירת סכום כסף גדל והולך . הסכום
המשוער שהזדקקתי לו, לצורך ביצוע משימת העל , המשימה הסופית,
החל להיראות בתחזיותי כבר השגה.
לרוברטו נתתי הוראה חד משמעית, גורפת, מרושעת, לחסל כל גורם
שיעמוד בדרכנו. הפכתי להיות גורם שאין להתעלם ממנו בשוק הסמים
והנשק בתאילנד. על אף תנועת הכיבוש המתמדת, זו שחרטתי על דגלי
את עקרונותיה לפני שיצאתי אל המסע, ועל אף ההתקדמות המרשימה אל
המטרה,  מחוץ לחלון החדר בגסטהאוס שלי נראה הכל משמים, שגרתי,
נוגה. גשמי המונסון חזרו לשטוף את הרחובות בזעם, בחמלה,
מרעיפים על הכל את מלוא  הרטיבות  הגדולה  הזאת, רבת  החסד
והאמת. לעיתים לפנות ערב,  מביט הייתי מבעד לזגוגית החלון,
מצמיד את אפי, מסוכך על צידי עיניי בכפות ידיי, וחש את הבדידות
הזאת, הדוקרת במוחשותה, חודרת אל לשד עצמותיי, מאיימת להציפני
במשאלת מוות נחושה, עצבנית, פורעת. הגעגועים לאהובתי הרחוקה
היכוני גלים גלים, כממטרת רגשות קולחת, נסערת, גלמודית.
יש והייתי רואה את פניה לרגעים, להרף, את גופה האהוב, הזר,
המוכר, שולחת לי נשיקה באוויר, באצבעה,  לוחשת לי מילות אהבה,
ערגונות מומתקים, דברים בלחש. או , לחילופין, לעיתים באה הייתה
בדמיונותיי, ענוגה ונמרצת, לבושה שמלת ערב פרחונית ונעולה עקב,
ציפורניה מרוחות כשני ,  מתפרצת אל החדר בדמעות ובאקדח שלוף,
תובעת את עלבון אהבתה הנכזבת, עזבונה, שארה, כסותה ועונתה.
את נקמתה ואת מחילתה. את ראשי הייתי מגיש לה,  או אז,
בחזיונותיי המצוללים, כורע על ברכיי תחת לוע האקדח שלה, מפציר
ומתחנן שלאחר פרוץ שלוש המילים הקדושות מעומק גרוני, תואיל
בטובה ותסחט את ההדק בתנועת אצבע קלה, מהירה, תניח למוחי הרקוב
להתפזר אל הרצפה, על גופי שלי, על גופה שלה, על  קירות החדר
סביב. אני. אוהב. אותך. אביטל. אני. אוהב. אותך. אביטל. אני.
אוהב. אותך. אני .אוהב. אני.
ידעתי שמאוחר מידיי להטיל ספקות או להתחרט. הדם זרם בי קילוחין
קילוחין, תוקף את העורקים, הוורידים  והנימים בכח, בזעם אצור,
עמום,  חתום . פעם אחר פעם אחר פעם, הולם הלב בכלי הדם, בקצב
תופים אפריקני, קמאי, קדום. נשבעתי להקשיב לקצב הזה, לזרום
איתו, להתרפק על מהלומותיו ועל הפרש הזמנים הקבוע ביניהן,
היוצר את ההרמוניה הלוחשת סוד, השייכת לי ולא לאחר. הרי נשבעתי
לעולם לא להיות אחר. להיות עצמי למוות, כך כתבתי באחד משיריי
הראשונים.
חשתי לרגעים שאני מתמזג עם קצב התפשטות היקום, ההתפשטות
הגדולה, המואצת. ראיתי עצמי רוכב על גליהן של גלקסיות ענק,
צבירי יהלומים, המתרחקות זו מזו תדיר, דוהרות  אל עבר מה, אל
עבר הלא כלום.
יש להניח לקצב, להתפייס איתו.  להתפייס עם העבר, עם ההווה,
לקבל את העתיד באהבה.
האם אוכל אי פעם להתפייס עם העבר שלי,  עם פשעיי המרצדים
כצללים שחורים על הקירות, האם אוכל אי פעם להשלים עם עצמי?
יום הכיפורים השני חלף ללא פאתוס, ללא דין ודברים. צמתי בחדרי
בגסטהאוס והנחתי להרהורים ולמחשבות לעטפני בבועה מגוננת של
רוגע, של שפיות. הימים היו מסדרונות חשוכים של  גשם ומחשבות.
במחשב הנייד שלי הצטמצמו והלכו לוחות הזמנים. זמן הפעולה קרב
ובא.
הכנתי לי קפה והתקשרתי לרוברטו.
"אני טס לאירופה לכמה ימים. תפוס פיקוד ותעדכן אותי בעניינים
חריגים".
הוא שתק לרגע, השתעל.
"מחשבות לגבי כיוונים חדשים, ג'וני?"
"מחשבות ישנן כל הזמן. מי שמפסיק לחשוב מת, אתה יודע", אמרתי.

"בינתיים הכל דופק כמו שצריך. יש לנו 4 פגישות חדשות החודש" .

"טוב מאוד. אני רוצה שתגבירו קצב. כשאחזור מאירופה אהיה חסר
סבלנות עוד יותר", אמרתי.
"יהיה בסדר, ג'וני. הבחורים עובדים כמו שצריך, אתה יודע שיש
אילוצים".
"יש לך חצי שנה בדיוק להכפיל את הקצב, אל תשכח את היעד שקבעתי.
אחר כך יש לי הפתעה מאוד מעניינת עבורך ועבור הבחורים. תישאר,
תהיה מסיבה גדולה ומדליקה", אמרתי.
הוא צחק מעברו השני של הקו.
"מוזר לי שאתה מדבר על מסיבות. אני מנסה לארגן לך כבר המון זמן
מסיבה פיצוץ ואתה לא רוצה".
"סתום את הפה ותתחיל לעבוד", אמרתי לו וסגרתי את הטלפון.
הדברים שלו הזכירו לי בכאב חד, זמזומי, שלא שכבתי עם אישה כבר
הרבה מאוד זמן,  מאז הסקס ההוא עם אביטל במקלחת בגסטהאוס
בבנגקוק.
ההתנזרות המשונה הזאת, מעוררת הרחמים, עוררה בי לעיתים פליאה
גדולה כלפי עצמי. אני שאהבתי סקס כמעט מאז שאני זוכר את עצמי,
אני שהייתי משתולל עם אביטל בחגיגות בשרים משולחות רסן, חסרות
גבולות כמעט, מתאפק למשך זמן רב מאוד  ומונע מעצמי תענוגות ,
כבתולה פוריטנית מפוחדת. אבל לא אכפת לי.
ידעתי שגם מעברו השני של האוקיינוס, הרחק מכאן, שם, בעיר
העברית הראשונה, שומרים לי אמונים בכאב, באדיקות, בתקווה נואשת
, חסרת היגיון, שרק מי שאהבה עזה ואמיתית בליבו יכול לשגות בה.

עמוק בליבי ידעתי, קיוויתי, שאחרי שייגמר הכל, אולי, יגיע היום
בו נחדש את מעשה האהבים שלנו, ידעתי שתהא זו התעלסות שטרם
הייתה כמותה, התפרצות יצרים, תשוקה ואהבה ללא גבול. הכנתי לי
קפה והתחלתי לארוז לקראת הנסיעה לאירופה.  




כשירדתי מהמטוס והנחתי את כף רגלי על האדמה הארורה ההיא, רווית
הדם והאפר, משב קור עז אחז בעצמותיי, היכני בצמרמורת עכורה של
חרדה זבה, חולנית, נשפכת  בנטיפים של אור שחור,  אחר.  
גשם שוטף, כבד, מלוכלך, פולני, היכה על ראשי זלעפות של חימה
שפוכה, מקבל את פני הרוצח שלי בזיקוקין נוצצים , מהבהבים,  של
שנאה. הצעד הראשון נצעד, חשבתי לעצמי, כאן ועכשיו על האדמה
הטמאה הזאת, המזוהמת. לכשנצעד הצעד הראשון, אין לעצור בעד
ההתפתחות. תנועת הכיבוש המתמדת, החייתית, הפגאנית, יורקת האש
והארס המסמא, להט הקנא, הנקם והשילם, מטילה היום את עצמה אל
תחילתו של הקץ שלה, אל הסיבוב האחרון.
שכרתי חדר במלון פולני זול, מעופש, עבש ומזוהם. הקירות היו
סדוקים, חיוורים, מקולפי סיד, ובמקלחת, סביב פתח הביוב הפעור,
האפל, התרוצצו ג'וקים עצבניים משחרים לטרף.
כשפתחתי לרגע את ברז הכיור, פרץ משם זרם דם קרוש, רקוב, דם
חברבורות, דם  רוצחים מטונף, קרדומי.
שלושה ימים ושלושה לילות לא יצאתי מהחדר,  לא ישנתי ולא בא אל
פי דבר. עירום ועריה, ידיי רועדות מן הקור ומן הפחד, מלמלתי
שבירי פסוקי תהילים, המילים הקדושות מוקאות ממעמקי הגרון שלי,
רסיסי תפילה  ותחינה מהוהים.  במרכז החדר, על אחד הקירות
הסדוקים, הייתה תלויה מראה שבורה. רק משתמו שלושת הימים ושלושת
הלילות, זמן התענית שלי, זמן התפילה והתחינה, ההתכוננות, העזתי
להביט בהשתקפות פניי במראה. פני מוזלמן חיוורים, רזים,
מבועתים, ניבטו אליי מן המראה השבורה.
אף מחודד, ציפורי, לחיים שדופות, מסותתות,  עיניים שחורות,
גדולות, עיני עורב קורנות  מארובות העיניים, משתוקקות להיעקר
מחוריהן בבעתה.
יצאתי החוצה מוקדם בבוקר, לובש את מעילי השחור הארוך. לקחתי
עימי סכין גדולה, חלודה, ואת האקדח שלי, המתכת הבוהקת, האפלה.
גשם זלעפות ריקד על ראשי ללא הרף, דוקר את הגולגולת בלהבות
סכינים שחורות  של מארה. המסע שלי החל. המסע הפרטי שלי. מסע
חיי שלשמו יצאתי אל הדרך הארוכה הזאת, דרך החתחתים המתעתעת.
צעדתי בגשם, רגליי כושלות, מדדה וצולע דרך היערות הארורים,
המקוללים לנצח בשתיקתם הבזויה, הבוגדנית, שתיקת האדמה המוצפת,
הרוויה, ספוגת דם עוללים עד אי אפשר. ראשי בער ונאפל.  בעיני
רוחי עלו ובאו בזה אחר זה , בערבוביה נזעמת, קורעת לב,  צרורות
הירי הארוכים, בכי התינוקות והנשים, זעקות שמע ישראל והגופות
הנערמות זו על גבי זו אל תוך הבור הגדול  הפעור, קבר האחים.
צעדתי על המסילה והגעתי אל מול פני השער.
ARBEIT MACHT FREI .
חשתי את רוחות הרפאים הקודרות, המלחשות, המספרות את הזוועה
שמילות אנוש לא תתארנה , חולפות על פניי ביעף, מכות עליהן במשק
כנפיים עורבני, מסוייט, קורא בקול עוועים חרוך ונורא.  
צעדתי לאורך ההימלשטראסה, ונעמדתי במרכז אחד מתאי הגאזים, מלטף
באימה את הקיר הסדוק.
קולות תזמורת,  התייפחות כינורות מתקתקים , נתערבבו להם באוזני
רוחי עם זעקות הקורבנות העירומים , הפנים הנחנקות בזוועה,
נושמות את האוויר הדחוס ההולך ונמלא גז, הציפורניים הננעצות
בקירות הבטון, הנפשות המתחננות  למתוח את  החיים עד קצה גבול
היכולת, להתקיים עוד שניה אחת בודדה.
יצאתי מתא הגאזים והגעתי אל מול המשרפות. תנור על יד תנור,
ערימת אפר לצד ערימת אפר.
בדד נותרתי על האדמה הארורה ההיא, נוצר בליבי את השבועה ואת
הזיכרון.
כרעתי ברך אל מול הקרמטוריום הבוהק. השמש בשמיים נעמדה דום,
שותקת, ערירית.
הבטתי סביב וראיתי שאין איש בטווח גלגלי העין שלי. הוצאתי את
הסכין החלודה, הגדולה.
ביד רועדת התחלתי חורט על זרועי השמאלית בדם, שפתיי ננשכות
בכאב, בולמות את הזעקה הגדולה מלהתפרץ אל החלל, לקרוע את
האוויר האטום,  המת, להרעיד את היקום כולו מקצה אחד ועד קצהו.

ספרה אחר ספרה, זכרתי אותן היטב. הספרות החקוקות על זרועו של
סבא שלי, המת, השם החדש  שנתנו לו הגרמנים. הבטתי בשתיקה על
הדם הניתז ארצה, הנשפך בעבור לא כלום.
לו יכולתי שיישפך הדם הזה שישה מיליון פעמים, שישה מיליון
פעמים אסכים להירצח, כל פעם מחדש, בעבור אחיי שישובו הביתה,
שישובו לחיים, כולם.
לו יכולתי להישלח אל העבר, אל מרתפי הבירה במינכן, אז, כשעוד
היה השרץ קטן ובלתי מאיים.
ללא היסוס הייתי מתנדב ומקריב את חיי , למען אותו רגע היסטורי
שאין חשוב וגדול הימנו, הרגע בו אנעץ את הכדור הבודד בין עיניו
של הפיהרר. או אולי בהשלך רימון, או בחגורת נפץ, רץ הייתי
ונצמד אל גופו בעודו צורח על דוכן הנואמים, ואחר דורך בגאון על
גופתו המרוטשת, מניח להמון המשולהב לקרוע את נשמתי ואת איבריי
לגזרים. כמה סבל הייתי חוסך לבני עמי ולאנושות. נהרות של עצב,
דם ודמעות הייתי מייבש עוד בטרם נוצרו.
עיניי נחו על זרועי, על הספרות  ועל הדם שיבש, משורה ישחרר רק
המוות.
מאחר ואל העבר אינני יכול לחזור, שבועתי הייתה ברורה, נחושה,
חד משמעית וצודקת.
אולי האל מלא רחמים הוא, חשבתי, אולם אני הקטן, בן האנוש, בן
החלוף, אני חסר את המעלות הגדולות הללו.
נצרתי את הנדר הקדוש בליבי, נשבעתי שוב ושוב לבצע את התוכנית
הגדולה, ההיסטורית, הקדושה,  ויהי מה.  הגשם פסק. קמתי על
רגליי, השלכתי את רגבי העפר מעל נעליי וצעדתי בסח, אל מחוץ
לפלנטה האחרת, אל העולם המוכר,הנורמלי, הרגיל,  העולם ששתק,
שנושא באחריות למה שהתרחש,  אם בשתיקה ואם במעשה, העולם הלזה,
העקום והמכוער,  שיפגוש ביום מן הימים,  היום הקרב ובא, את נחת
זרועותיי הקשורות באזיקי הזיכרון והשבועה, את זעם ליבי הגדול
והנורא.  




אל ברלין הגעתי בבוקרו של יום סגרירי, רך וקריר.
צעדתי בשדה התעופה כזאב בודד, חורש מזימה,  גלמוד ורעב. מעל
לראשי עמדו השמיים ריקים, עכורי ענן, שמי איוב אפלים, כעורים.
עיני הנמר שלי, עיני קין, חלפו  בסריקה מהירה על העיר הבוהקת,
מונגולואיד פסיכוטי פוסטמודרני, כרך ערירי מזוהם. חלפתי על פני
בניין הרייכסטאג, ידיי מלטפות את האקדח ביראת קודש, ליבי הולם
בקצב תופים אפריקני, פרימיטיבי, זועם ומזה נקם.  
ירדתי מהמונית בכיכר בבל, חייכתי אל הנהג ואיחלתי לו יום נעים.

הכיכר מלאה גרמנים רבים. הם צעדו אנה ואנה, משוחחים, צוחקים,
מצטלמים, נהנים מקרני השמש החמימה, הלוטפנית, שהתפרצה פתאום אל
תוך היום הענני. נשים הסתובבו עם תינוקותיהן בעגלות,זנב הסוס
הבלונדי הגרמני שלהן זורח אליי בבוהק מסנוור, דק, חולמני.  
נכנסתי אל בניין האופרה, והסתננתי בשקט אל אחד האולמות
הגדולים. על הבמה בוצעה אופרה של ואגנר, כך נודע לי מכרזה
גדולה שראיתי בכניסה. הבטתי בשקט על הגרמנים אניני התרבות,
ישובים וגבם אלי. עצמתי את עיני לרגעים ואחר פקחתי אותן, מקשיב
בדריכות, מרוכז וממוקד.
כשעצמתי את עיני בשנית, נדמו לי קולות הזמרות באופרה כצרחות
חיילי אס אס.  
נתקפתי רצון עז לעמוד במרכז האולם עם נשק אוטומטי, לירות
צרורות  ארוכים של צדק פואטי מענג בפרצופם הנאלח של  הגרמנים,
הישובים בגבם אלי. הזכרתי לעצמי שלכל זמן, ועת לכל חפץ תחת
השמיים.
הרי לא באתי לברלין על מנת לבלות או לטייל. לברלין הגעתי כדי
להביט בעיני העורב שלי, המתות, עיני קין, פעם אחת ויחידה,
אחרונה, באישוניהם הפעורים, התמימים לכאורה, אוהבי החיים
והשמחים לאורה של השמש,  בפניהם  הגרמניים של הקורבנות
העתידיים שלי.
באתי לפגוש אותם, אחד אחד. כל איש באשר יש לו שם. לראות את
הגופים נעים, משמיעים קולות, מזיזים איברים, חשים, צוחקים,
אוהבים, שונאים ומתרגשים, בטרם יהפכו, כשתגיע השעה, לגל עצום,
נישא  ורב, תחתיתו על האדמה הארורה הזאת וגובהו נושק לשמיים,
ערימה  תמירה ונשגבה של עצמות יבשות ודם גרמני  קולח, נחשי,
נחלי, נזרם.  
שליו ובוטח אביט בעיניהם הכלות, ללא שמץ של חרטה או הרהורי
תשובה. חיוך ניצחון מרושע, היסטורי,  יעלה  על פני הקורנים,
נפש יהודי הומיה תעלוץ  בי גאה, אצילית, נוקבת,  באה חשבון, עת
תגיע השעה הגדולה, שעת קדושים, עת יתפתלו הגרמנים בהמוניהם על
האדמה הקרה, מקיאים ורועדים באימה, קצף מכסה את פניהם
וריאותיהם מתחננות לפיסת חמצן אחרונה, הירואית, מעוררת רחמים.

יצאתי מאולם האופרה ועליתי לקומה מעל, אל אולם אחר, ריק
וססגוני. נצמדתי אל אחד החלונות הגבוהים והבטתי למטה, אל
הכיכר. הגרמנים עדיין היו שם. התרוצצו כעכברים לאורה של השמש.

הוצאתי גפרור מהכיס והצתתי אותו. הרמתי אותו אל מול פני, אל
מול האור. בכיכר הזו, כיכר בבל,  העלו באש הגרמנים עשרות אלפי
ספרים של יוצרים יהודים ומתנגדי המשטר. הבטתי בגפרור וראיתי
בעיני רוחי את האש הגדולה בוערת, את הדפים מושלכים אל האש בידי
פראי אדם.
את המילים נשרפות, את הסדר האסתטי קורס אל מול הכאוס הגדול,
הסדר החדש.
קולות האופרה הפכו באוזני עמומים, רחוקים. הבטתי על להבת
הגפרור הקורנת, המלחשת.
מלמלתי את מילותיו של היינריך היינה ודמעה זלגה על לחיי.
Das war ein Vorspiel nur. Dort wo man Bücher verbrennt,
verbrennt man am Ende auch Menschen
הגפרור כבה והותיר אחריו  שובל עשן אפרפר, כרכומי.  הבטתי על
הגרמנים ממרומי בניין האופרה.
כאן, בכיכר בבל, יבוא אל קיצו המסע הארוך שלי. המסע ההכרחי,
ההיסטורי, שתחילתו מן הקצב הזורם בדם, מן הקולות הקוראים
ממעמקים,  שאין להתעלם מהם, מן השורשים  הקדומים הקמים ואינם
מרפים, החונקים, וסופו בהתפוצצות הגדולה, סופרנובה של עשיית
צדק עלי אדמות,  כאן בכיכר הזאת, על האדמה הארורה הזאת, הספוגה
בדם אחיי עד לבלי הכיל.
בבוקר יום הכיפורים הבא עליי לטובה ולברכה, אחרי תפילת שחרית,
יכרעו על ברכיהם שישה מחיילי  אל מול פני השמש, אל מול פניהם
הנדהמות של  שמונים מיליון גרמנים, כאן, על אדמת ברלין המדממת.

שש משואות בוערות של דין, נקם ושילם. על פי פקודתי ההיסטורית,
הנחושה,  בפנים קורנות ובלב שאינו יודע חת , הם יפתחו בידיים
רועדות את המבחנות הקדושות, נושאות הרעל, הארס המחטא, המזקק.
שש נקודות מרכזיות,  אסטרטגיות, נישאות לגובה רב מעל פני העיר,
הומות אדם.
משיתפרץ הרעל הקדוש אל האוויר הגרמני הצח, איש לא יוכל לעצור
בעד ההתפתחות. קצב התרבות היסטרי, שטני, גאוני, מהונדס גנטית,
יפיץ  את השכול ואת המוות  לכל עבר, יתדפק על דלתות בתיהם של
בני הגזע העליון, הנורדים כחולי העין, ויבקש להתארח.
איש לא יינקה ואיש לא יימלט.  מנס ציונה תיפתח הרעה. מהעיר
העברית הקטנה והנידחת,  תצא אש הנקם והשילם. מסדרון של אור
נבואי,  אפוקליפטי, יימתח בין נס ציונה לברלין. עורה העם
הגרמני, היום קרב ובא.  משהחל היום המר לגווע, לעת רדת הערב
אדמוני ואפל  על השמשות,  עזבתי את כיכר בבל לנפשה, לנפשי.
לנתי לילה אחד בודד בברלין, ולמחרת יצאתי בטיסה לבנגקוק, זוכר
ויודע שלא תדרוך יותר כף  רגלי על האדמה הארורה הזאת, לעולם
לעולם.  






לבנגקוק חזרתי עייף ומותש, ונזקקתי לכמה ימים של מנוחה
והירגעות.
ליבי נמלא טל על גשמי המונסון הכבדים,  שלא פסקו מלשטוף את
רחובות העיר במסכים של מים, ארבה עצום ורב של חסד וחמלה.
ברלין ומינכן רחוקות היו עכשיו,  כמו נמוגו באוויר ביעותים
עגמומי, חולף.  עכשיו היו הן עבורי אך חלום רע שנגוז, שהתפרק.

נכנסתי אל הג'יפ שלי ונסעתי לכיוון מלון במערב העיר, לפגישה עם
רוברטו וכמה מחיילי הבכירים.
ערב גשום ששום דבר מיוחד לא התרחש בו. נסעתי לצד השווקים,
הדוכנים הפרושים לאורך המדרכות העקומות. ראיתי איך הסוחרים
מכסים את מרכולתם ביריעות בד מפני הגשם, מחייכים איש אל רעהו
ואל התיירים הרבים, מחכים עד יעבור זעם.
נסעתי לאט אל תוך המונסון המרקד, והוא חיבקני באהבה. הדלקתי
סיגריה ועישנתי אותה בשקט, החלון פתוח לכדי חריץ רוחבי
מינימלי, מניח לאוויר הקר, הטהור, לזלוג מן החוץ אל תוך הרכב,
ללטף את פני במשב רענן וריחני,  מענג.
השענתי את ראשי לאחור, נקי ממחשבות, מתמכר לרגעי השלווה
הנדירים הללו, היקרים מפז.
הגעתי לצומת מרומזר וחשוך, האור ברמזור היה אדום. עצרתי את
הג'יפ והמתנתי.
הבטתי סביב ונתקפתי תחושה מוזרה, מחשבות מעורפלות, משונות.
חשתי כלוא בבועת היזיון שאינני חלק ממנה, בשום צורה ואופן ,
ואף על פי כן נכפה עלי לשאת בהשלכות האפשריות של תוצאותיה.
הפיצוץ העז זרק אותי מהג'יפ החוצה. הספקתי לראות את הדם שלי,
כמויות גדולות של פרץ נזרם, קולח,  נזרק ונשפך על הכביש האפל,
סביב. הספקתי לראות דמות אפלה, לבושת שחורים, חומקת מאחד
החלונות שהוארו לשבריר שניה, מאחת  הדירות  מעל הכביש.
אני זוכר שאנשים החלו להתקבץ סביבי, להתגודד, לצעוק. הדם, הדם,
יורדים ממנו טונות של דם, יכולתי לנחש שצועקים שם בשפת המקום.
אני זוכר ששניים ניסו לגרור אותי משם, להרחיק אותי מהג'יפ שהחל
לבעור, להתלקח, הסנה הבוער הפרטי שלי. אתה בסדר, מיסטר? אתה
שומע אותי? אתה יכול לקום? ללכת? אני זוכר שרציתי לצרוח מכאב
ולא יכולתי בגלל ההלם והתשישות. במקום נוצר פקק גדול של
מכוניות שנהגיהן החלו נסים מהמקום  בפניות פרסה מבוהלות,
היסטריות.
הוצאתי ביד רועדת את ספר התהילים מכיס המעיל שלי והצמדתי אותו
חזק אל הלב. הברקים והרעמים הלמו לאורך הרקיע , וגשם שוטף החל
מכה את הרחוב הצר ואת הכביש בזעם מתפרץ, אלוהי, נוקב.
אנשים כיסו אותי בשמיכה ואני נסיתי בכל כוחי שלא לאבד את
ההכרה, ממלמל פעם אחר פעם בשפתיים רועדות No police, No police
. על חיי שלי הארורים לא היה אכפת לי. ידעתי שאני חייב להישאר
בחיים כדי להספיק לבצע את המשימה האחרונה, הקדושה, שאין נשגב
וחשוב הימנה.
הרמתי את ראשי בכוחותי האחרונים, עיני דומעות מן הכאב ומן
הפחד,  והבטתי  כלפי מעלה, מנסה לחמוק מעיני האנשים הנעוצות
בי.  שקטות, נצחיות, פרצו המילים מגרוני הניחר, קורעות את הגשם
שהציף את עיני, מאיים להטביעני במים ודמעות .
שמע. ישראל. אדוני. אלוהינו. אדוני. אחד.
הספקתי לשמוע את הסירנות קרבות והולכות במין אפקט דופלר משונה
שכזה, בטרם התערפל ראשי וצנח על השמיכה המהוהה, ספוגת המונסון,
הדם והדמעות.

התעוררתי במיטה זרה, בחדר שקירותיו לבנים, ריקים. מעליי זרח
אור פלורסנט בוהק,  חיוור.
פקחתי את עיני לאט, ניסיתי להרים את ראשי ומייד חתך את רקותיי
כאב חד, מפלח.
ראיתי בזווית העין שעומד מולי גבר מלוכסן עין, גבוה ורזה. הוא
רכן כלפי וחייך.
"ג'וני, התעוררת?"
צמצמתי את עפעפיי וניסיתי להיזכר, לגלגל לאחור בראשי את רצף
המאורעות וההבזקים.
"רוברטו....מה אתה עושה כאן? איפה אני?", לחשתי.
"אתה בבית חולים", הוא חייך. "אתה תהיה בסדר".
הבטתי סביב ונאנחתי,  "פאקינג הל".
"גיהנם יהיה לאויבנו", אמר רוברטו וחייך שוב.
דבריו הזכירו לי באיבחה חדה, מהירה, את מצב העניינים. שלחתי את
ידי וחיפשתי את האקדח.
"הכל בסדר, ג'וני", הוא רכן לעברי, לחש והביט סביב לוודא שאין
איש מאזין לנו.
"האקדח שלך אצלי, תקבל אותו כשנעוף מכאן. מכרתי להם סיפור על
תאונה, אני מקווה שזה יעבור חלק. אם וכאשר תגיע המשטרה, אנחנו
נשתיק אותם בדרך הרגילה".
נאנחתי. סימנתי לרוברטו להתקרב אלי. כשהיו פניו קרובות מאוד אל
פניי שלי, תפסתי בצווארון חולצתו בידי החלשה, הרועדת, ואמרתי
לו:" תקשיב טוב, חלאה. הבני זונות ידעו לאן אני נוסע, ומאיזה
כביש אני צריך לעבור. הם חיכו לי ליד הצומת, כשעמדתי באור
הרמזור האדום. אני זוכר שראיתי מישהו לבוש שחורים חומק מאחת
הדירות מעל הצומת".
הוא שתק והמתין בדריכות להמשך דבריי.
"אני רוצה שתבדוק אם יש אצלנו חפרפרת, ואני רוצה שתמצא אותה.
ברור?"
הוא הנהן.
"במו ידיי אשבור ואנפץ את ראשו של הבוגד.  שמעת מה שאמרתי?"
"אני אפעל מייד בנושא, ג'וני", הוא אמר. "העיקר שאתה תרגיש
טוב, שנוכל להמשיך לעבוד".
עזבתי את צווארון חולצתו ונשענתי בכאב לאחור.
"עכשיו עוף לי מהעיניים. אני רוצה לנוח ולחשוב קצת", אמרתי לו
והוא יצא מהחדר.
עצמתי את עיניי ופקחתי אותן שוב, לאט. באופן מוזר, ערטילאי,
נטול היגיון או עילה ממוקדת, חשתי כי דבר נורא קרה לי.
הידיים, ידי עשיו שלי, נחו בנוכחותן הטריוויאלית, העצלה, לצידי
הגוף העייף שלי, המתאושש.
פתאום נתחוור לי המצב החדש, הממאיר. אט אט, בתנועת זחילה
תולעית, רופסת, חדרה להכרתי האמת הנוראה. הרגליים, לעזאזל.
הרגליים. לא יכולתי להזיז את הרגליים. הרגליים שלי, לכל הרוחות
והשדים. למה אני לא יכול להזיז את הרגליים.

קיוויתי שאולי קשרו אותן הרופאים מסיבה כלשהי. האור המסנוור
ממרכז התקרה קרע את האישונים שלי. למרות שהייתי חלש מאוד,
נורתה הצעקה מגרוני, כחיה פצועה שנטרפו גוריה.
"דוקטור.... דוקטור....."
לאחר שלא הופיע אף אחד בחדרי במשך כמה דקות, התחלתי להלום
בידיי על הקיר מאחורי הראש שלי.
דקות ארוכות שנדמו כנצח, הלמו אצבעותי הקפוצות, הלאות, בבטון
הלבן, האטום, הקפוא.  עד שהופיע הרופא, לבוש לבן כמלאך המוות
ועמו האחות המלוכסנת, הענוגה. הוא לא נראה מוטרד במיוחד מהמצב
שלי.
"מה קרה, מיסטר?" הוא שאל.
"שחררו את הרגליים שלי", אמרתי לו. "למה קשרתם את הרגליים
שלי?"
הוא החליף מבטים משתאים עם האחות לידו.
"לא קשרנו את הרגליים שלך, מיסטר", הוא אמר לי וקולו שקט.
"מה זאת אומרת לא קשרתם?", קולי רעם, נסדק. בור אפל, שחור
משחור, נפער בי, נחפר והולך, מתקדם בצעדי ענק אל תהומות הנפש,
אל תחתית התחתיות.  "מה זאת אומרת לא קשרתם?" חזרתי שוב על
השאלה, כאילו המילים מסובכות, מורכבות, כאילו קשה מאוד השאלה
להבנה ולפענוח.
שתיקתו של הרופא העלתה בי חימה בוערת, זעם נצבר.
"אתה שומע מה שאני מדבר אליך? אני לא יכול להזיז את הרגליים
שלי", אמרתי, חונק את הדמעות בגרוני.
הרופא החליף שוב מבטים עם האחות הענוגה, כמו היה איזה סוד
צרוף, כמוס, קסום, פרוש ביניהם.
"תראה,  מיסטר ג'וני", הוא נאנח. "עברת תאונה קשה".  
"את זה הספקתי להבין כבר לבד", אמרתי לו. "תגיע כבר למה שאתה
רוצה לומר לי, לעזאזל".
"אני מציע שתירגע", הוא אמר לי.
"עברת תאונה קשה וניצלת בנס גדול. אתה צריך להודות לאלוהים
שאתה חי. הצלחנו לייצב את המצב שלך, ואני מניח שאתה תתאושש
ותצא מכאן בימים הקרובים. נפגעת באופן קשה בגב, ואני חושש שאת
הרגליים שלך לא הצלחנו להציל. הן נותרו אמנם שלמות, אבל אני
חושש שתישאר משותק".
ההלם חילחל בי קילוחין קילוחין,מטיל בי קילשונות  של מחשכים
מזרי אימה, מרססים ריח סופני באוויר, צחנת ביובים מזוהמת, קשה.

"אתה יודע מי אני??", צרחתי על הרופא בזעם. "אתה יודע עם מי יש
לך עסק??"
הרמתי את ראשי והתחלתי משתולל במיטתי, הולם בידיי בכוחותיי
הדלים על עצמי, על גופי שלי, על הקירות לצידי ועל ברזלי המיטה
הבוהקים, החלודים.
האחות והרופא תפסו אותי בידיי, הוא מן הצד האחד והיא מן הצד
השני.
"אני מציע שתירגע, מיסטר ג'וני", אמר לי הרופא. "נסה להירגע",
אמרה האחות בקולה הרך, "אתה צריך לנוח ולהתאושש. לא יעזור לך
אם תצרח ותשתולל פה".


"תסתמי את הפה, מטומטמת!!", המשכתי לצרוח, עיניי בוערות בדמעות
ובאש.
"אני רוצה את הרגליים שלי, כאן ועכשיו!!", צעקותיי הדהדו
במסדרונות בית החולים הקטן, "תחזירו לי את הרגליים שלי
מייד!!!".  המשכתי לצרוח ולהשתולל והרופא התמיד באחיזתו  בי
וזרק כמה מילים בשפה המקומית לעבר האחות. ניסיתי להיאבק בו ללא
הצלחה, והאחות עזבה את החדר וחזרה לאחר כמה רגעים עם מזרק
בידה. "אתם לא יודעים מי אני!!", צרחתי באימה, תשישותי הגדולה
נסוגה מפני הפחד הנורא, המחלחל. "אתם תשלמו על זה ביוקר!!",
נזעקו המילים מגרוני הניחר.
האחות הזריקה לי את החומר בעודי משתולל, ואט אט החל ראשי
מסתחרר ונפשי מתרגעת.
אחיזת אצבעותיי וציפורניי נמוגה בין ידיהם של הרופא והאחות.
איך אוכל לחיות בלי הרגליים שלי, מלמלתי בבכי, בפחד. ראיתי
דמעה מבצבצת בקצה עינה המלוכסנת של האחות הרחמניה.
פניי צנחו לאחור על הכר וראייתי הפכה מטושטשת, ערפילים כיסו את
עפעפיי.
אני חושב שנרדמתי לכמה שעות או לכמה רגעים, תחושת הזמן אבדה
לי. שמעתי קולות עמומים, רחוקים.  טיפות עגולות, כבדות,  טיפות
של מונסון אפל,  עורבני, היכו על השמשות בחדר שלי. רעמים
וברקים שרטו את השמיים, קטעו לפרקים את מחשבותיי המטולאות.
הזיונות מסוייטים, טמאים, פקדו את אונות המוח המסומם שלי,
הרקוב, החולה. אני רוצה שתלבשי את זה, אני רוצה לראות איך זה
נראה עלייך...אבל זה קטן עליי, וחוצמזה, אני בכלל לא אוהבת
שמלות כאלה.....לא שאלתי אותך, מותק....תלבשי את זה מייד...וגם
את נעלי העקב תנעלי....ואת האיפור שהבאתי לך....די...אני לא
רוצה....אתה מכאיב לי.....אמא לא מרשה לי להתאפר.....אבל אמא
לא נמצאת כאן, חומד.....אמא לא  יודעת כמה את יפה....כמה את
סקסית....אף אחד לא יודע שאת הסקסית הקטנה שלי.....ונכון שאת
אוהבת את המתנות שאני קונה לך? ....אז תשתקי ותעשי מה שאומרים
לך....אני לא אוהבת את זה בכלל...אני שונאת אותך.... אני שונאת
שונאת שונאת אותך.... את עוד תלמדי לאהוב אותי, מותק....אני
הדבר הכי טוב שקרה לך....את קטנטונת וטיפשה מידיי מכדי
להבין....אני לא רוצה להבין שום דבר ממך....רק רוצה שתעזוב
אותי בשקט....שתניח לי.....ועוד מעט אביטל באה....אביטל לא
צריכה לבוא, ענבלי מותק.....אביטל בתל אביב....היא תגיע רק
מאוחר בלילה......
הוילון הוסט לרגעים, להרף, מפני הרוח ששרה בחוץ חופשיה, פראית.
יכולתי לראות איך התקבצו ובאו  העננים עם רדת הערב, איך הפך
הכל קודר, עגום, דורסני. רציתי לבכות בכי מר, קורע את ליבו של
לא איש, על החטא הקדמון, על חיי העלובים, על המשימה שטרם
הושלמה ועל הרגליים היקרות שלי שהיו ואינן עוד. רציתי שיגיח
פתע,  משום מקום , טרקטור גדול, אימתני, מכונת מחיקון עתידנית,
ערימת ברזלים ומתכות מהונדסת להפליא, מעין רובוט משוכלל מאחד
הסרטים המצויירים שכה אהבתי לראות כשהייתי ילד, יגיח וימחק את
כל המאורעות המלוכלכים, המזוהמים, את כל כתמי חיי הדהויים,
הרקובים.
רציתי שיחרוש את הכל לאחור באבחת קרדומים מוחלטת, ניצחת, מעין
רובוט יום הכיפורים שכזה, ולא אכפת לי אם באותה עיסה בוצית
דביקה ומצחינה , ייחרשו גם פניי וגופי שלי עד זוב, עד דק.
ישנם אנשים שצריכים למות, והם ימותו. מי שצריך למות - ימות.

קולות הגשם הניתך על החלון נתרחקו ממני, הפכו להד מרוחק, ערל.
כדאי שתנסה לישון קצת ,ילד, שמעתי את האחות לוחשת לי מפינת
החדר, מכבה את האור הגדול.  עצמתי את עיניי ונרדמתי.  

לאחר יומיים השתחררתי מבית החולים. הרופאים המליצו לי על המשך
מעקב רפואי ועל פיזיותרפיה.  רוברטו הגיע לאסוף אותי עם כסא
הגלגלים. "תהיה חזק, ג'וני", הוא לחש לי, מסייע לי בידיו לקום
ולהתיישב על כסא הכבוד. "יש לנו עוד כמה עניינים לסדר, כמה
ראשים מסריחים לפצח. אל תברח לנו".
נשענתי לאחור על הכסא ומיששתי באצבעותיי את גלגלי הגומי.
ניסיתי להתרגל למצב החדש. משהו עמוק בתוככי נפשי הצולעת,
הפצועה, סירב להאמין שזה המצב וזו האמת הבלתי הפיכה.
"סתום את הפה", אמרתי לו.
הוא הוביל אותי לאורך המסדרון, החוצה, ושם חיכו לנו השוטרים.
רוברטו החליף איתם כמה מילים והם הנהנו בראשם. הוא רכן אליי
ולחש:"הם רצו להגיע לכאן מייד אחרי הפיצוץ, ואני שכנעתי אותם
להשתיק את העניין עוד כשדיממת שם על הכביש כמו כלב ערוף צוואר.
עכשיו הם רוצים את הכסף".
הבטתי בהם, ברוברטו ובמסדרון בעיניים משועממות. דברים אחרים
לחלוטין טרדו את מוחי בשעה ההיא.
"כמה הם רוצים, החלאות?"
"הג'יפ שלי בחוץ", אמר רוברטו. "בואו ניסע מכאן ונדבר במקום
נוח יותר".
רוברטו עצר את הג'יפ בסמטה חשוכה. הדלקתי סיגריה והבטתי בשלושת
השוטרים שישבו ברכב.
"אנשים ניסו להרוג אותי, נבלות, ובמקום לתפוס אותם אתם רוצים
ממני כסף?"
הם שתקו לכמה רגעים, הביטו אחד בשני ואמרו כמה מילים לרוברטו,
בשפת המקום. הבנתי לפי האינטונציה שהם כועסים מאוד.
"אל תהיה טיפש, ג'וני", אמר לי רוברטו. "דיברתי איתם  במשך כמה
שעות אחרי הפיצוץ. הם יודעים הרבה מאוד, תאמין לי. עדיף לשלם
להם ולמחוק את העניין".
זרקתי את הסיגריה הבוערת החוצה וירקתי דרך החלון.
"כמה הם רוצים?"
אחד השוטרים  נקב בסכום, גדול אך לא בלתי הגיוני. מסתבר שהם לא
שיערו עד היכן הגיעו מימדי ההון שלי. הם אפילו לא היו בכיוון.

"אני אוריד את זה מהמשכורת שלך, טינופת", אמרתי לרוברטו.
"שלם להם ושיעופו מהעיניים שלי לפני שאני משחיל לכל אחד מהם
כדור בין העיניים".
רוברטו הגיש להם תיק עם מזומנים. הם ספרו את הכסף והורדנו אותם
באחד הרחובות הצדדיים.
רוברטו הסיע אותי אל הגסטהאוס שלי בבנגקוק, ועזר לי לרדת מהרכב
ולהתיישב על הכסא. בחוץ החל  לטפטף הערב, באורות סגלגלים של
שקיעה.
"הם יודעים לעשות כסף אצלכם, המשטרה המזוינת", אמרתי לו.
נכנסנו  אל החדר שלי. רוברטו עמד בפינה ועישן בשקט.


"איך היה באירופה?" , הוא שאל.
נתתי בו עיניים עצבניות.
"אדבר איתך על כך בבוא העת", אמרתי.
"אתה צריך לחזור לאיים, ג'וני. השטח מתחמם מאוד. עדיף לתת
לעניינים להירגע ואז לתקוף חזרה, כמו שאנחנו יודעים".
"האקדח", אמרתי לו. "תביא את האקדח שלי". הוא מסר לי את האקדח
והכנסתיו לחגורת המכנסיים.
"ברור לך", אמרתי לו, "שבגלל המצב המזופת שלי אני צריך מטפלת
צמודה עכשיו".
הוא חייך. "אל תדאג, ג'וני. דאגתי כבר לכל. סידרתי לך צעירונת
מתוקה וסקסית, נסיכה אמיתית. היא תדאג לכל מה שאתה צריך,
ממקלחת ואוכל ועד מציצות וזיונים. האישה המושלמת.  תוכל לדפוק
אותה בתחת בזמן שהיא מכינה לך ארוחת מלכים. אם לא תהיה מרוצה
דבר איתי ונשלח לך אחרת, או אם תרצה להשאיר אותה, לקבל אותה
רק מחונכת וצייתנית יותר , אין בעיה. אתה יודע שאני מסדר הכל".

חייכתי חיוך עגום.
הוא התקרב אליי וטפח על שכמי. "אני יודע שאתה צריך להתעודד
בימים האלה. יהיה בסדר, ג'וני".
"טוב", אמרתי. "תהיה בקשר ועכשיו תסתלק מכאן".
הוא פנה לכיוון הדלת. "היא תגיע אליך לחדר  בסביבות עשר.
המאבטח הסמוי שלך מפטרל באזור הכניסה לגסטהאוס. הוא קיבל ממני
הוראות ברורות. תעשה חיים".
הוא יצא ואני נותרתי בדד על כסא הגלגלים. הגשם בחוץ החל שוב
להלום בחלונות, לשטוף בפעמוני זעם ועצב את הרחובות ההומים,
הריקים.
בפעם הראשונה מאז הפיצוץ הייתי לבד עם עצמי. הבטתי אל רגליי
המונחות למרגלותי, רפות, נינוחות,  כמו היו זרות לי, שייכות
לגוף אחר או שאינן שייכות כלל  לגוף כלשהו. מרחפות בחלל,
נעדרות, זוכרות, אולי, את שהיה פעם חלק מהן, הבשר החי ההוא ,
הנושם, הנע וחותך את אוויר העולם בנהמה פראית, מזרקה הלומה של
דם ותעצומות נפש, שמחת חיים  מזוקקת, טהורה.  
צבטתי את הרגליים ולא הרגשתי דבר. הדמעות פרצו ממני כנהר
המתגעש על סכרו, זולגות על לחיי ונשטפות אל הרצפה בשצף, ברכות.

בכיתי בקול רם, גואה, קולי העמוק ממלא את החדר בזעקת כאב
נוראה, ערירית. נפשי לא הייתה פנויה למחשבות על נקמה. גם העת
הזאת תגיע. בשעה ההיא זקוק הייתי בעיקר לכתף חובקת, מנחמת,
לעיניים חמות ולידיים רכות שיעטפוני באהבה ובחמלה.
כשנרגעתי מעט נטלתי את הטלפון והקשתי את הספרות ביד רועדת.
"הי חמודה....."
מעבר לקו השתרר שקט לרגעים, ואחר ענה הקול המתוק, נפעם ומחייך
לשמע קולי שלי.
"הי מתוק......איזו הפתעה נעימה.  מה שלומך?"
הכרחתי את עצמי להירגע ולהישמע נינוח.
"אני בסדר, חומד. מה איתך?"

"הכל כאן שפיר ונעים. מלבד זה שמישהי כאן  מתגעגעת אליך מאוד,
אתה יודע".
השתיקה שלי הייתה חדה ונוקבת, אבל חששתי להניע את השפתיים, כמו
איבדתי את האמון במילים.
"הכל בסדר שם, אהדי?" היא שאלה.
נשמתי עמוק מלוא ריאותי ונאנחתי.
"אביטלי, יקרה שלי, אני רוצה שתבואי לבקר אותי".
שמעתי את נשימותיה המהירות, נדמה היה לי שיכולתי לשמוע את ליבה
הקטן, המקסים,הרך,  הולם בקצב מתחת לשדי הקטיפה שלה, הענוגים
והעדינים.
"קרה משהו, מתוק? אתה בטוח שהכל בסדר איתך שם?"
"כן, כן, מותק. הכל בסדר. אני פשוט רוצה לראות אותך, זה הכל.
לא יצא לנו להיות הרבה יחד כשהייתי בארץ, את זוכרת..."
"ודאי שאני זוכרת, חומד. זה בגלל שהסתלקת פתאום בלי לומר
שלום".
נאנחתי.
"אני אשלח לך כרטיסים ותגיעי השבוע לקוסמואי, טוב?"
חשתי את החיוך המתוק שלה מעבר לאוקיינוס, וליבי נמלא געגועים
עזים, דוקרים,  מהולים בעצב זך.
"בוודאי שאגיע, אהוב שלי", אמרה. "אני אגיע ואהיה יפה ומקסימה
בשבילך...."
נשכבתי על המיטה, עייף, גופי כואב עדיין מהטראומה שעברה עלי.
"את שומעת את הגשם, אביטלי?", לחשתי לה.
"זה הגשם שלנו, המונסון הפרטי שלנו", היא לחשה לי וקולה רעד.
"מה שלום ענבל?" , שאלתי אותה.
רעם חזק במיוחד הרעיד את החלונות בחדר, ולאחריו גבר מאוד קצב
הגשם, קצב מהלומות המים  על החלון.
"אני צריכה ללכת, אהדי", אמרה אביטל. " אני מחכה לכרטיסים
ומחכה לראות אותך. ביי".

כמה דקות לפני השעה עשר נשמעה נקישה חרישית על הדלת.
קמתי מהמיטה בקושי רב, לומד צעד אחר צעד, במרחב הצר שנותר לי,
את אפשרויות התמרון החדשות שלי. הוצאתי את האקדח מהכיס וניגשתי
עם כסא הגלגלים אל הדלת.
כשפתחתי את הדלת בזהירות , נעו עיניי בעונג,מופתעות, במעלות
יופיה של  הנערה התאילנדית העדינה שעמדה בפתח. היא חייכה חיוך
עדין, מנומס, וקדה לפניי בחן.
"אפשר להיכנס?"
"מי הגברת, בבקשה?"
"רוברטו שלח אותי אליך. האיש שלך בדק אותי בכניסה".
פניתי עם הכסא לאחור, אל תוך החדר. "את יכולה להיכנס, חמודה",
אמרתי לה.

היא נכנסה והתיישבה על המיטה. שיער שחור חלק, ארוך, עיניים
חומות, רכות, זיק שובבי זורח מהן.  חצאית קלה, מעט מעל הברך,
נעלי עקב אדומות.  טי שירט כחולה, מבד דק, תפוחי השדיים נרמזים
ברוך מבעד למחשוף הנערונת הקליל שלה.  היא השתעלה קלות.
"אני כאן בשבילך. זמינה עשרים וארבע שעות ביממה. כל מה שאתה
צריך אתה יכול לבקש ממני, ואני אעשה הכל כדי שזה יבוצע על הצד
הטוב ביותר".
האנגלית המשובשת,  החיננית  שלה,  התנגנה באוזניי כפעמונים
זכים, מלמליים, מעוררי ערגה לזמנים רחוקים, למקומות נשכחים,
טובים יותר.
"איך קוראים לך, ילדה?"
"פיק. אתה יכול לקרוא לי פיק".
"מהיכן את, פיק?"
"נולדתי בכפר קטן ליד צ'אנג מאי. אבל מגיל 9 אני גרה כאן,
בבנגקוק".
המשפט האחרון שלה עורר בי מחשבות נוגות, הרהורים עצובים, אבל
העדפתי לא לשאול שאלות מיותרות. הנוכחות המתוקה שלה הילכה עליי
קסם זר, נעים, העיניים הרכות שלה פיזרו סביבי רגש לא מובן,
חלומי.
"אתה רעב, ג'וני?",  היא שאלה.
"לא, תודה. אכלתי כבר קודם. קצת מאוחר לארוחת ערב, לא?"
היא צחקה, שפתיה העדינות נמתחו סביב השיניים הצחורות שלה ,
הקטנטנות.
בחוץ שמענו יחד את הגשם החוזר מן החושך , החדש, שוטף את
הרחובות בערגה, בליטוף, באהבה.
היא הביטה בי וחייכה. "אני אוהבת את הגשם", אמרה.
"תלוי איזה גשם", אמרתי לה. "יש גשמים שאני אוהב ויש כאלה שאני
שונא".
"תלוי מה הוא מספר לי", אמרתי וניסיתי לחייך אליה בחזרה, "כל
גשם מספר לי סיפור אחר".
היא העבירה  את אצבעותיה הארוכות, העירומות, על השיער השחור
הרך שלה.
"לי הגשם לא מספר סיפורים", היא אמרה בשקט. "אף פעם לא סיפרו
לי שום סיפור, גם לא לפני השינה. גם לא כשהייתי ילדה קטנה".
הבטתי אל הקיר למולי בשתיקה. מוזרה הייתה בעיניי ההתרחשות
הזאת, הנערה הזאת, השיחה הזאת על הגשם פתאום, החיוכים הרכים
שלה, הבטוחים. חשתי שאני זקוק לזמן כדי לעכל את הרצף המהיר,
המטורף, של  האירועים האחרונים שהתרגשו ובאו עליי.
"אתה עייף?", היא שאלה.
"לא במיוחד".
"אז מה אתה רוצה לעשות עכשיו?"
"אני רוצה לחשוב קצת ולשתוק", אמרתי לה.
היא כיווצה את עפעפיה לרגע, עיניה הביטו בי, מפזרות סביבי חיבה
משונה, כנה, חידה סתומה, ערטילאית.  
"אתה רוצה שאלך?"

"מה פתאום, אל תלכי", מיהרתי לומר, "כשארצה שתלכי אומר לך".
היא הבחינה היטב במבטיי הרעבים, המתייסרים, שנעו לפרקים על
ירכיה, על ישבנה העטוף חצאית, על המחשוף שלה.
היא נתנה בי את עיניה הגדולות, המלוכסנות.
"אתה יכול לשכב איתי אם אתה רוצה", אמרה.  
"אתה יכול לזיין אותי בכוס, בפה, בתחת, איך שתרצה".
שאפתי אוויר מלוא ריאותיי ובלעתי את הרוק שלי.
"בת כמה את, פיק?"
"בעוד חודשיים אהיה בת עשרים", אמרה וחייכה.
המשכתי להביט בה בשתיקה.
"אתה צריך להתקלח. אני צריכה לעזור לך להתקלח".
"בסדר, אמא", אמרתי לה.
"עדיף שלא תחשוב שאני אמא שלך", היא צחקה, שדיה קופצים בחן
מבעד למחשוף.
"אם ואחות", אמרתי לה. "היי לי אם ואחות. את מכירה את ביאליק?"

"מה?"
"לא משנה, מותק", אמרתי לה, מעביר את אצבעותיי על השיער החלק
שלה, הנסיכי.
היא קמה מהמיטה, ידיה העדינות מיישרות את החצאית.
"אתה רוצה שארקוד לפניך, מותק?"
"עשי מה שבא לך", אמרתי לה. ואחר הוספתי לעצמי, ממלמל בלחש:"
אני בכלל לא בטוח שבמצבי העניינים עובדים כמו שצריך, את
יודעת".
היא נעמדה מולי והעבירה על פניי יד ענוגה, מלטפת.
"מה אמרת, דארלינג?"
"אל תקראי לי דארלינג, בבקשה ממך", אמרתי לה, "האחרונה שקראה
לי דארלינג לא הספיקה אפילו  להצטער על כך".
"אתה לא מפחיד אותי, דובון", היא צחקה. "רוברטו אמר לי שאתה
בחור נחמד, ואני בדרך כלל מאמינה למה שרוברטו אומר לי".  
היא עמעמה את האור בחדר וניגשה למזוג לנו שתי כוסות יין. הגשם
בחוץ הלם בחלונות ללא הרף, מעלה באפינו ריח חורף רענן, מים
קדושים, נדירים ביופיים.
היא הגישה את כוס היין אל בין שפתיי. הטעם החריף, המתקתק, שטף
את פי וגרוני באיבחת אש שורפת, מלטפת, מעבירה רטט קסום, מלחש,
בכל איבריי הרפויים, העייפים.
מוסיקה קצבית החלה מתנגנת בחלל החדר, ופיק נעמדה לפני כסא
הגלגלים שלי, עיניה שובבות, מאירות, גופה הצעיר דרוך, מוכן
ומזומן, משתוקק להעניק לי את כל הטוב שבעולם.
קראתי אליה באצבעי, והיא התקרבה אליי בתנועות איטיות, חתוליות,
רכנה לעברי בחיוך מתוק, משעינה את אוזנה על שפתיי, ממתינה
למוצא פי.
"תקשיבי לי טוב", לחשתי לה. "יש לי אישה שאני אוהב אהבה גדולה
והיא מחכה לי עכשיו בבית, הרחק הרחק  מכאן, מעבר לים,  ולכן
אני לא הולך לשכב איתך. לא עכשיו, ולא בשום זמן אחר".
היא חייכה והבעת תימהון נפרשה על פניה.
"אז למה היא לא איתך, האישה האהובה שלך?"
טפחתי קלות על פלחי הישבן העסיסיים שלה. היא צחקקה.
"אל תשאלי שאלות מיותרות, חומד. תתחילי לעבוד", אמרתי לה.
היא החלה לרקוד מולי כנמרה צעירה, לוהטת, מרימה בתנועות
איטיות, מחשמלות, את חצאיתה לאורך ירכיה, אל על. אצבעותיה עברו
שוב ושוב בשבילי  שיערה, פורעות אותו לכל עבר. היא הורידה את
חולצתה באחת, וזרקה את החזיה אל האוויר הצח, כמו היה קיומה
מיותר כל כך מלכתחילה, אבסורדי.
שדיה ריקדו זקורים מול עיניי, והיא נעמדה וגבה אליי, בתחתוניה,
מעכסת, ישבנה זקור ומתריס מול פני, מצית בקדמת המכנסיים שלי
להבת  כאב ועונג עד לבלי הכל.
כשהיא הסירה את תחתוניה זלגה דמעה על לחיי. ייסורי תשוקה
נוראיים, אפלים, עלו ובאו במעלה מוחי הבוער, הקודח.  היא הגישה
את תחתוניה הוורודים  אל פי, מנסה לתחוב אותם אל תוך הלוע שלי,
אך אני הסטתי את פניי הצידה, סירובי נחוש, כעור, חסר ספק.
פני בוערים, מקשיב לצלילי הגשם על החלון, הוצאתי את אברי אל
אוויר העולם.
כשהיא הבחינה בכך היא כרעה מייד על ברכיה, והתקרבה אליי בהליכת
ברבור ובחיוך שובב.
"קומי ותמשיכי לרקוד", אמרתי לה.
התחלתי מאונן  מול הנערה העירומה, המפזזת מולי, ורגעים מעטים
לאחר מכן  פרץ ממני  הזרע כלבה רותחת, גייזר עצום של תאווה
עצובה, ערירית, ללא טעם.
היא ליטפה את שערותיי ברוך, מקשיבה יחד איתי לצלילים ולריח
הגשם.
"ועכשיו בוא להתקלח", היא אמרה לי.
היא עזרה לי לקום ולהתפשט, והושיבה אותי על כסא מתחת למים
הזורמים, החמימים.
הבטתי על רגליי הרפויות, הכושלות, ועל הגוף הצעיר שלה, הרענן,
היפהפה.
ידיה הענוגות  מרחו  על השיער שלי שמפו ריחני, והיא חפפה אותו
בתנועות קצובות, אימהיות,  פני רכונות כלפי מטה, נזהרות שלא
להביט בעיניה, שלא יפרוץ ממני נהר אכזר, אכזב, אינסופי,  של
דמעות.
היא כרעה על ברכיה ומשחה את רגליי בסבון, את ידיי, את החזה
שלי, את הגב, מירקה וצחצחה את כולי  בשקידה, במסירות שנפלאתה
בעיניי עד מאוד. ראיתי שהבחינו עיניה בספרות המצולקות,
החקוקות על עור הזרוע שלי, אך היא לא אמרה דבר.
"לא היית צריך לומר לי שיש לך אישה אוהבת, הרחק מכאן", אמרה לי
בעודה שוטפת את עורי מהסבון.
"מה הבעיה בכך, מותק?"
"אני לא רוצה להיות שותפה לבגידה", אמרה וקולה רעד.
גופי קפא לרגע מתחת למים הזורמים.
"לא הייתה כאן שום בגידה", אמרתי לה.  
היא המשיכה לשטוף את גופי, ידיה הענוגות מלטפות את עורי עם
המים.
"לאונן מול בחורה עירומה ורוקדת, זו בגידה".
עצרתי את תנועות ידיה בהינף זרוע חד, נחוש. זעם אצור, כאוב,
עלה בי.
סטרתי לה בכח על פניה.
"אני חושב שצריך להזכיר לך מי את בכלל , מותק, ומה תפקידך
כאן", אמרתי בקול חנוק, דואב.
היא הרכינה את פניה בשתיקה, נדמה היה לי שדמעה אחת, בודדת,
זלגה לה על הלחי הסמוקה.
"אני לא צריך לשמוע הטפות מוסר מזונה צעירה ומתוקה כמוך.  את
אל תלמדי אותי לא על אהבה ולא  על נאמנות. תשתקי ותעשי את
העבודה שלך, אחרת לא תהיי כאן בכלל".
ישובה על ברכיה, היא הרימה את ראשה והביטה בי , היישר אל תוך
העיניים, המים החמים זולגים לה על פניה, על פני.
"אני חושבת שהיא זו שצריכה להיות איתך כאן ולטפל בך, לא אני",
היא לחשה.
"תסתמי את הפה. אף אחד לא שאל מה את חושבת".
"אם היא אכן מחכה לך שם כמו שאתה אומר,  רחוק, בבית, כל כך
הרבה זמן,  היא כנראה אוהבת אותך מאוד".
"אמרתי לך לסתום את הפה".
היא המשיכה להביט בי במבט חודר, עיניה בוערות אליי , חסרות
רחמים.
"אני אמנם זונה, ילדה ענייה מכפר נידח שאנסו אותה מאז הייתה בת
9 , אבל אני לפחות לא בוגדת במישהו שאוהב אותי ומחכה לי".
ראשי הסתחרר לרגע. מעורפל חושים, נדהם, הגשם נוקר וקודח
באוזניי בפטישים כבדים של חרדה, שבו ועלו בי המראות הרעים,
המסויטים. פני הילדה הבוכיה, הרועדת, תחת כפותיי, החדר האפל,
הקיבוץ.
הבטתי אל פיק בדמעות, פני קורנים באימה, בפחד גדול.
"מה את רוצה ממני?", שאלתי אותה, הבכי עומד לפרוץ ממני
כאוקיינוס גועש של צער ויגון מר .
"אני רוצה שלא תשכח את זו  שאוהבת אותך כל כך", היא אמרה.
הדמעות החלו  זולגות על פני ללא הרף, מתערבבות בזרם המים
הקולחים ממעל.
הצבעתי על הרגליים המשותקות שלי, על השרירים המתים, הרפויים.
"אני כבר נענשתי, את לא רואה?", לחשתי לה וגרוני נחנק, "
אלוהים העניש אותי, נתן לי מה שמגיע לי. מה את רוצה, שאמות?"
היא הביטה בי, שיערה רטוב מן המים ועיניה בוהקות, מבריקות.
"אתה אוהב אותה, ג'וני?"
"ברור שאני אוהב אותה", מלמלתי, "ברור שאני אוהב אותה".
"אתה פוחד שהיא תראה אותך ככה?"
נשכתי את שפתיי עד שזב מהן דם.  מצאתי את עצמי בוכה כילד,  מול
הנערה העירומה, הרטובה, הכורעת ברך מול פני, בכי היסטרי,
מתגעש, מתפרץ, ללא גבול.
"אני פוחד מאוד", מלמלתי בבכי, "אני פוחד מאוד שהיא תראה אותי
ככה.  אני פוחד שהיא לא תאהב אותי יותר".
היכיתי בכח, באגרופים,  על רגליי, המים החמים נשפרצים לכל עבר,
הרעמים והברקים מבחוץ קורעים את הלילה, מתנפצים אל החלון.
"מה היא תעשה עם נכה כמוני?",  צעקתי מול פניה בבכי,"היא צעירה
ויפה, כמוך, מה היא תעשה איתי?"
פיק עצרה באצבעותיה העדינות את ידיי המכות. היא ליטפה את פני
וחיבקה אותי.
המשכתי לבכות אל תוך החזה שלה, קובר את ראשי ואת פני בקטיפה
הרכה, המנחמת, כותל זך של  חסד וחמלה.
"אני לא יודעת על מה היית צריך להיענש וזה לא ממש משנה לי",
היא לחשה  אל תוך פני המתייפחות. "אני בטוחה שהיא אוהבת אותך
והיא תמשיך לאהוב אותך כמו שאתה".
מותש, באפיסת כוחות, הנהנתי קלות  בראשי, נרגעתי מעט.
"עכשיו, די. מספיק", היא אמרה. " אעזור לך להתלבש ותלך לישון
ואני אגיע מחר להביא לך ארוחת בוקר".

אחרי יומיים חזרתי בטיסה לקוסמואי, והבאתי יחד איתי את פיק.
צהריים רגילים, סגריריים, נפרשו בשקשוק והימהום באוויר האי
הקסום, בשעה שישבתי על הספה בבונגלו שלי, מביט בפיק המתכופפת
לנקות את האבק מהשטיח, ומתמתחת  כדי להגיע לאבק על המדפים
הגבוהים, הרחוקים.
הטלפון צילצל ומעבר לקו היה רוברטו.
"ג'וני, החפרפרת אצלי".
שתקתי לרגעים ונשמתי עמוק.
"מי זה?"
"חואן, הבחור הקטן, עם הקוקו".
תופפתי על השולחן בעצבנות. ראיתי שפיק מקשיבה מעבר לענני האבק
שפרחו סביבה.
"איך אתה יודע? אתה בטוח?"
"חשדתי בו מאז הפיצוץ.  חקרתי אותו קצת, בשיטות שלי,  והוא
הודה. אמר שהם נתנו לו סכום רציני מאוד,  תמורת מידע על מסלול
הנסיעה שלך באותו ערב".
הבטתי בעיניים ריקות, רעות, על התמונה שעל הקיר למולי. ישבנה
של פיק נע בתנועות קצובות, אנה ואנה,מבעד לחצאית הפרחונית שלה,
בהתאמה מופלאה לתנועות הידיים שלה, המנקות ומסדרות לי את
הבונגלו.
"איפה הוא עכשיו, הבנזונה?"
"אצלי בדירה. הוא קשור ומחכה לגזר הדין".
הבטתי בשעון הגדול, המתקתק, שעל הקיר.
"גזר הדין יינתן היום בעשר. תארגן פגישה, אני אגיע עם פיק".
"אין בעיה, ג'וני".
"תן לו אוכל ומים, וכל מה שהוא צריך. תתנהג איתו יפה", אמרתי.

"רק בגלל שביקשת", הוא אמר.
סגרתי את הטלפון ואמרתי לפיק:" תתלבשי, מותק. אנחנו הולכים
למסיבה היום בערב".
כשהיא סיימה להתארגן הגעתי אליה עם כסא הגלגלים שלי והגשתי לה
אקדח קטן.
"את יודעת להשתמש בזה, חומד?"
היא נתנה בי את עיניה הגדולות, המלוכסנות.
"אני יודעת. אבל אשמח אם תאמן אותי, כדי שאהיה טובה יותר".
"מעכשיו אני רוצה שהאקדח הזה יהיה צמוד אלייך תמיד. ברור?"
היא הנהנה והכניסה אותו בין השוק שלה לבין המגף, וסגרה את
הרוכסן.  
פיק עזרה לי להתיישב על המושב, לצידה, בג'יפ, ולחצה במגף העקב
שלה על דוושת הגז בכח, בפראות.  
היא נראתה כמו ליידי מהסרטים, או פאם פאטאל, ממילא מעולם עבורי
לא נכונה משמעות יתרה להגדרות הללו. אישה היא אישה היא אישה.
קיום ומהות שלובים זה בזה בשעטנז מנצח, אלוהי בגאוניותו.
שיערה אסוף לאחור בזנב סוס מתוח, קשוח. שפתי הדובדבן שלה
מרוחות בליפטיק אדום עז, ירכיה הבשרניות, החזקות, עטופות בשמלת
מיני נוצצת, סקסית להדהים.
נסענו בשבילי העפר ובכבישים העקלקלים, לדירתו של רוברטו בחוף
לאמאי. פיק עישנה סיגריה אל מול החלון הפתוח, האוויר היה
סגרירי וצח, ריח גשם חיוור, מרומז, שט באוויר כעדת חסידות קלות
כנף.
היא חייכה אליי.
"יהיה אקשן היום, ג'וני?"
"אולי", אמרתי לה. "את אוהבת אקשן?"
היא שלחה לעברי חיוך רחב, ענוג, ממתיק סוד.
"תלוי למה אתה קורא אקשן", אמרה.  
"תעצרי כאן", אמרתי לה. היא עצרה את הג'יפ בחריקת בלמים פרועה,
על החול הרך. ירח מר, לבן, מלא,  גדול ואליפטי, זרח מעל
לראשינו ומסביב. כשהיא עזרה לי בידיה העדינות, האימהיות,
להתיישב על כסא הגלגלים,  יכולנו לראות את האור הדלוק , הבוהק,
בבונגלו הגדול מאחורינו.
"עוד מעט מתחילה מסיבת הפולמון בקופנגאן, אתה יודע", היא לחשה
על אוזני בעדנה.
ריח הבושם המתקתק שלה, מטריף החושים, עלה באפי כשהיא רכנה
לעברי מאחור. יכולתי לדמיין את תפוחי השדיים שלה נגלים לרגעים,
להרף, כשהיא התכופפה מאחורי, נסיכה בודהיסטית יפהפייה  באור
הלילה החיוור, המחבק.
"אני מבטיח לך מסיבה טובה יותר, בייבי", אמרתי לה, "ואל תדאגי
בקשר לפולמון. מי שצריך לעבוד שם עובד".
פיק פתחה את הדלת בבעיטה והכניסה אותי, ישוב על הכסא, אל החדר
הגדול.
במרכז היה שולחן ארוך, צר, ומסביבו ישבו עשרה מחיילי הבכירים.
חואן לא היה שם,  גם לא רוברטו.
הם קמו מייד ונעמדו כשנכנסתי לחדר, ממתינים בדריכות למוצא פי.

"שבו, נבלות", אמרתי.
השתעלתי והמתנתי כמה רגעים בשקט. פיק עמדה מאחורי כסא הגלגלים
שלי, ראשה היפה זקוף ועיניה עוברות על פני הנוכחים בחדר,
בוחנות את המתרחש בעונג, בסקרנות.
"תכירו את שומרת הראש החדשה שלי, פיק", אמרתי.
היא קדה בחן והחיילים שלי חייכו בזהירות, מנסים שלא להתפעל יתר
על המידה.
"קודם כל", אמרתי, "אני רוצה שתדעו שאני מעריך את העבודה שלכם.
אתם עושים עבודה לא רעה בכלל, והשוק מגיב בהתאם".
"אני רוצה שתגבירו את הקצב, בעוד חצי שנה אנחנו חייבים להגיע
ליעד ההכנסה שקבעתי, כפי שמסר לכם רוברטו".
תופפתי בעצבנות על השולחן, וראיתי בזווית העין את פיק מוציאה
את הגומייה משערה ופורעת אותו על כתפיה. ריח רע של ציפייה
דרוכה, מבשרת רעות, עמד באוויר.
"אבל לא על זה רציתי לדבר איתכם היום", אמרתי.
"כמו שאתם רואים, קרו כאן  כמה דברים לאחרונה, השתנו כמה
דברים, והשינויים האלה דורשים טיפול".
"מישהו אצלנו החליט להתחכם, ומסר מידע שעזר לבני זונות להפעיל
מטען על הג'יפ שלי", אמרתי.
הבטתי על השולחן בשקט, העיניים שלי זזו בעצבנות על פני המתכת
החלודה, הבוהקת.
השתעלתי קלות וסימנתי לפיק לפתוח את דלת החדר הצדדי.
כשהיא פתחה את הדלת, נכנס  אל החדר הגדול רוברטו, גורר אחריו
בשערות את חואן, קשור בידיו וברגליו, ונעמד יחד איתו  מול כסא
הגלגלים שלי, ממתין לבאות.
רחשים ומלמולים עברו בין החיילים שלי, ואני הרמתי ידי והשתקתי
אותם באחת.
"כולם לסתום את הפה עכשיו", אמרתי.
חואן כרע על ברכיו מול כסא הגלגלים שלי, רוברטו אוחז בו
בעורפו,  עיניו מושפלות אל הרצפה וידיו רועדות.
"מה יש לך לומר להגנתך?" , זרקתי את השאלה אל חלל החדר.
חואן הרים את עיניו אליי, רטובות מדמעות, ואחר השפילן מייד
חזרה, אל הרצפה.
פניו היו חיוורים, ידיו רעדו והוא החל למלמל : "תסלח לי,
ג'וני. אני מבקש שתסלח לי. אל תהרוג אותי. אני מוכן לשאת בכל
עונש, אבל בבקשה ממך,אל תהרוג אותי".
רוברטו שלף סכין גדולה מחגורתו, הניף אותה מול פניו המושפלות
של חואן וצעק : "אני אעקור לך את שתי העיניים עכשיו,תולעת,
בסכין היפה הזאת, אני  אחתוך לך את הזין ואתקע לך אותו בתחת
שלך. תאמין לי, אתה תתחנן שנהרוג אותך, כלב מסריח".
הרמתי את ידי מעל ראשו של חואן.
"סתום את הפה ותחזיר את הסכין מייד, רוברטו", אמרתי.
הבטתי הצידה וראיתי שפיק הפנתה את פניה אל הקיר, שיערותיה
הפזורות מסתירות מפניה את המתרחש. שלחתי את כף ידי בשקט, מתחת
לקו השולחן, תרתי אחר כף היד שלה, מגשש בידי באוויר, לאט,
בדממה,  עד שמצאתיה. שילבנו את אצבעותינו אלה באלה מתחת
לשולחן, חשתי שאנחנו מעבירים ביננו זרמים של כח, של תקווה
ונחמה. יכולתי לנחש שזולגת לה דמעה קטנה, עדינה, על הלחי.
החיילים שלי המתינו בציפייה דרוכה לראות מה תהיה פעולתי הבאה.

שלפתי את אקדחי והצמדתי אותו לראשו המורכן של חואן. הוא חש
היטב את המתכת הקרה, הקפואה, נצמדת ומלטפת את רקתו המזיעה,
המבועתת. הוא רעד בכל גופו והבחנתי בנוזל זהוב, מדיף ריח חריף,
זורם מאזור החלציים שלו, דרך בד המכנסיים, נשפך אל הרצפה. מתחת
לשולחן לחצה פיק את ידה בתוך ידי בכח רב, פניה מופנות הצידה,
חשתי ברעד החולף שלה, חודר ומשתולל בתוך גופה הרך, העדין, חסר
האונים.
"אתה יודע מה העונש על בגידה, חואן?" , שאלתי לאט, בשקט,  מעל
לראשו המורכן, הקפוא.
דממת מוות ריחפה מעל השולחן, מעל פניהם של החיילים שלי, קורעת
את חלל החדר לגזרים.
או אז עזבה פיק  את כף היד שלי באחת, נוטשת ומותירה אותי בדד
עם עצמי, עם חירותי, עם הרהוריי הנוגים ועם נפשי המתחבטת,
המתייסרת, הפצועה.
"שחרר את הידיים ואת הרגליים שלו, רוברטו", אמרתי.
הוא נתן בי מבט מופתע, שואל.
"עשה מה שאמרתי לך, קדימה".
רוברטו התיר את גופו של חואן מהאזיקים, והוא נותר כורע על
ברכיו, ראשו מושפל וידיו רועדות.
נשמתי עמוק ועיניי שוטטו באוויר, נתקלות בתקרה וחוזרות אל
השולחן.
"יש לך שלושים שניות בדיוק להזיז את התחת שלך ולהתחפף מכאן,
חואן", אמרתי. "טוס מכאן כמו טיל וכדאי מאוד שלא אראה עוד את
הפרצוף המסכן שלך לעולם".
חואן מלמל לעצמו  כמה מילים מבוהלות, לא ברורות, קם על רגליו
והחל לרוץ בהיסטריה לעבר הדלת , פתח אותה ורץ אל תוך הים, אל
תוך הגשם,  אל תוך זרועותיו של הלילה האפל.
החזרתי את האקדח לחגורה ואמרתי לנוכחים: "עכשיו תעופו מכאן גם
אתם. לילה טוב וחלומות פז לכולם".
הם הסתלקו במהירות ונותרנו בחדר המתרוקן אני, פיק ורוברטו.
פיק המשיכה לעמוד מאחורי כסא הגלגלים שלי, כמו בתחילתו של
הערב, וליטפה ברכות את שערי.
בחוץ התחיל הגשם לרקד בעדנה על גגות הבונגלוז.
"עשית טעות קשה, ג'וני", אמר לי רוברטו. "אני לא מבין אותך.
עכשיו החרא הקטן הזה יערוק חזרה לאוייבים שלך, ואיזה מסר העברת
פה לחיילים?"
פיק המשיכה ללטף באצבעותיה העדינות  את שערותיי. נשמתי עמוק
ונאנחתי.
"לא כל דבר אתה צריך להבין, רוברטו", אמרתי. "תתפלא, אבל אני
לא כועס עליו בכלל. עכשיו אני מבין שמה שקרה לי צריך היה
לקרות. אני חושב שזה צריך היה לקרות לי".
הוא הביט בפיק וחזר והביט בי, מניד בראשו כלא מאמין.
"ועכשיו, אם תרשה לי", אמרתי לו, "אני והגברת צריכים לחזור
הביתה".
בחוץ, בתוך הג'יפ, ראיתי שעיניה של פיק דומעות, עייפות. הגשם
היכה ברוך על החלונות השחורים, המוגפים. היא הישירה את מבטה
המלוכסן, הנסיכי, אלי, הגישה אל פניה  את אצבעה העדינה, מחתה
את הדמעה האחת שזגלה לה על לחייה ואמרה: " אתה יודע, לפעמים
הגשם מספר לי סיפורים טובים, ג'וני".
אל תוך השתיקה שלי היא דרכה בכח עם עקב המגף שלה על דוושת הגז,
והג'יפ זינק בשאגת אגזוז, בהתחפרות צמיגים  על החול הרך,
לכיוון חוף צ'אוונג,  לכיוון הבונגלו שלי.

אחרי יומיים התקשרה אביטל. הייתה זו שעת צהריים דהויה, עצלה,
ישבתי על הספה הגדולה בבונגלו שלי, בקוסמואי. בקול יבש, זר,
מנוכר, היא הודיעה לי שהיא "מעדיפה שלא להגיע". לא שאלתי מדוע
ולא חפרתי ולא נברתי בנבכי רגשותיה, אף לא בנבכי רגשותיי. רק
מלמלתי בקול רפה שאני מבין אותה, ולבסוף הסכמנו שנינו שזה
"הגיוני באופן כללי, ואולי עדיף באמת שניפגש במועד מאוחר
יותר".
ביני לבין עצמי, לאחר השיחה, חשבתי שאולי על אף הכל,  הסתדרו
הדברים לטובה, והוקל לי מעט.
הרגשתי באופן עמוק מאוד, ראשוני, שאולי מוטב שאהובתי לא תראה
אותי במצבי הנוכחי. אולי כדאי להניח לדברים להישכח מעט,
להיטמע, להיכנס לפרופורציות נכונות. אולי כדאי שאני עצמי אצא
מההלם, בטרם יכה ההלם והתדהמה בליבה האוהב של אביטל. גם העובדה
המשונה שהיא לא נשמעה נלהבת במיוחד לפגוש אותי, אחרי השיחה
ההיא, מלאת הרגש, לא הטרידה את מוחי יתר על המידה.
הצורך הנואש, הדחוף,  המיידי, בנוכחותה של אהובתי לצידי חלף,
ופינה את מקומו למחשבות והרהורים אחרים לחלוטין, חשובים יותר,
כנראה.
התיישבתי מול המחשב הנייד לסגור את פרטי העסקה האחרונים.
את המשא ומתן על רכישת שש המבחנות מהמכון הביולוגי בנס ציונה,
יזמתי עוד בדירתי התלאביבית,כחצי שנה לפני הנסיעה הראשונה עם
אביטל לבנגקוק. יצרתי קשר ראשוני עם אחד הטכנאים הזוטרים שם,
שהכרתי עוד מימי השירות הצבאי, ונודע לי שהוא התקבל לעבודה
במכון הביולוגי.
אני זוכר שנפגשנו על חוף הים בתל אביב, דיברנו על כסף, על
החלום "לעשות מכה" ולעוף מהמדינה הזאת, להתיישב על איזה אי
ולחיות כמו מלך, ללא דאגות.
אני זוכר את ההלם בעיניו כשהצעתי לו מה שהצעתי. הוא לא שאל לשם
מה דרושות לי המבחנות, רק אמר שיחשוב על כך, ושהוא לא בטוח
באשר לרמת הסיכוי שלו להצליח להעלים את החומר מבלי להיתפס,
ומבלי שהדבר יתגלה מייד.  
כעבור כמה ימים הוא חזר אליי עם תשובה חיובית ועם דרישה כספית
אסטרונומית. סיכמנו על העסקה באופן עקרוני, ואמרתי לו שכשאשיג
את הכסף, אם וכאשר, נסגור את העניינים באופן סופי.
אני זוכר שהוא אמר לי :" אתה פסיכי לגמרי, זה ברור לשנינו,
כן? אבל אני רוצה את הכסף ורוצה להתחפף מכאן. מי מאיתנו מטורף
יותר? אין לי מושג". אני זוכר שדיברנו על הנאמנות ההדדית, על
הדבקות במשימה ובמטרות , זו  שהושרשה עמוק בנפשנו עוד מימי
השירות הצבאי. אני זוכר ששאלתי אותו על החומר הדרוש להשגת
"אפקט מקסימלי", והוא ענה שהוא יארגן לי קוקטייל של כמה סוגים
שונים. "בסופו של דבר תהיה לך יופי של סינרגיה", הוא אמר לי.
סגרתי איתו במיילים את הסכום הסופי ואת פרטי העסקה הכלליים.
המבחנות תגענה בכספת מיוחדת, שמורות ומאובטחות בטמפרטורה
המתאימה, דרך הים. סיכמנו שאעביר לו שליש מהסכום  לפני השימוש,
ואת שאר הסכום לאחר מכן. כתבתי לו שמאחר ואני לא מומחה גדול
בנושא, אני רוצה להיות בטוח שהוא מכר לי את הדבר האמיתי.
סיכמנו שהרכישה תתבצע כמה ימים לפני יום הכיפורים, הבא עלינו
לטובה ולברכה. אני זוכר ששאלתי אותו האם קיימים חומרי נגד,
המסוגלים לנטרל את האפקט של המבחנות. הוא ענה שככל הידוע לו
אין בנמצא חומר כזה, וגם אם כן, "הכמות שנתתי לך, אם תפוזר
באופן נכון מעל ריכוזי אוכלוסיה צפופים, בהפתעה מוחלטת, תספיק
להרוג כמה מיליונים, עד שמישהו יבין מה בדיוק התרחש ואיך אפשר
להתגונן". סיכמתי איתו שישלח יחד עם המבחנות שמונה מזרקים עם
חומר סרק, מראית עין של חומר מנטרל.

חודשיים לאחר מכן זימנתי את רוברטו לחדרי בגסטהאוס בבנגקוק,
ופרשתי בפניו את פרטי התוכנית.
האוויר בחדר היה דהוי , דחוס, עכרורי.
הוא הביט על מסך המחשב הנייד שלי וקימט את מצחו.
"זה מה שאתה רוצה,  להרוג מיליוני גרמנים?" , הוא שאל לבסוף.
הסתובבתי אליו עם כסא הגלגלים שלי. עיניי היו ריקות, היעדר
המבע  חורך בהן את היש מפני האין.
"תראה, ג'וני", הוא אמר. "אני אמנם פושע, סוחר סמים, סרסור,
רוצח שכיר, מנוול קטן, אבל אני עדיין לא רוצח מיליונים".
סימנתי לו באצבעי להתקרב אליי, וכשהוא עשה כן שיגרתי את המילים
ישר אל תוך האוזן שלו: "תראה אתה, מר רוברטו. אני לא זוכר
ששאלתי אותך מה דעתך על התוכנית שלי. למען האמת, זה לא ממש
אכפת לי או מעניין אותי. אתה עובד אצלי, אם שכחת. אני מקווה
שאתה זוכר היטב שהיית כלב קטן ועלוב כשלקחתי אותך תחת חסותי.
אני מקווה שאתה מבין היטב,  שמי שרומם אותך לגדולות יכול בהינף
יד להוריד אותך לאשפתות בחזרה. אני צריך את שיתוף הפעולה שלך
ואני אקבל אותו. מלבד זאת, אני
מציע לך סכום חד פעמי גדול מאוד, עצום, בשביל דג רקק כמוך.
סכום שיסדר אותך במיליונים לכל החיים. את הסכום הזה לא תשיג גם
בעוד שלושים שנה, מהמשכורת העלובה שאני משלם לך.
אשלם לך אותו אחרי הפעולה, ואחר כך, אם וכאשר, תיפרדנה דרכינו
לעולמים. אתה תארגן לי את ההברחה, תקבל את החומר על החוף
ותעביר לי אותו לדירה בברלין, תארגן לי את ששת החיילים ואחר כך
נסתדר".
הוא התרחק ממני ושאל ביובש:" אם אני הולך למות שם מהזבל שלך,
בברלין, איך אוכל להנות מהכסף?"
"החומר מגיע יחד עם זריקות חומר מנטרל. אנחנו ניקח את הזריקה,
אני , אתה והחיילים לפני כן, והכל יהיה בסדר". הוא נראה
מהורהר. אני חושב שהדברים שאמרתי החלו להישמע בעיניו הגיוניים.

"כמה תשלם לי?"
כשהוא שמע את הסכום המבט בעיניו השתנה.
"תשאיר לי עותק מהקובץ", הוא אמר. "אלמד את התוכנית לעומק,
אבחר את החיילים למשימה ויהיה בסדר. אני מקווה שזה לא הולך
לשרוט לי את המוח לכל החיים".
הסתובבתי אליו וסימנתי לו בידי לכיוון הדלת.
"תאמין לי", אמרתי לו וקולי עמוק, חרוך, "טינופת מהסוג שלך לא
צריך לדאוג לזוטות שכאלה".
"אני אקח את זה כמחמאה, ג'וני", הוא אמר, ויצא מהחדר בצעדים
מהירים.

חצי שנה חלפה מאז מסרתי את תוכניתי לרוברטו. הימים הגשומים
נגמרו ועימם הלך ואזל האוויר, הלך ואזל הזמן, התמעט, התכווץ,
מט לנפול, התעוות. הימים החמים, הלוהטים, עלו ובאו עלי בנגקוק
ההומה, הגוועת.
עם אביטל כמעט ולא יצרתי קשר. שוחחנו פעמים אחדות בטלפון, כל
פעם לכמה דקות בלבד.
הלב שלי הזועם, העייף, נאטם והלך,נסתם, כל יום חולף ונושק
לרעהו הפכו ריק יותר ויותר.
את נכסיי התחלתי למכור ולממש בהדרגה, בקצב שלא עורר חשד.
הפעילות העסקית התקדמה במלוא העוצמה, ורק רוברטו ידע שהכל עתיד
להסתיים באיבחה אחת מפתיעה, סופית, מוחלטת.
ככל שאזל הזמן לקראת יום הכיפורים , התמעטו יציאותיי החוצה.
הייתי קם בצהריים, מנהל ומבצע את הפעילויות העסקיות ההכרחיות,
ובערב הייתי בוהה בחלון מול הים, מביט בשמש השוקעת אל תוך
האופק, בדמדומים אחרונים של תקווה.
פיק דאגה לכל הצרכים הגשמיים שלי. היא הייתה רוחצת אותי, מכינה
לי אוכל, ויש ובצוק העיתים הייתי מבקש ממנה להתפשט לפני, הייתי
מאונן לפניה  בכבדות, בכאב, שופך את זרעי המהוה אל מול גופה
הצעיר והרענן.
ערב אחד שאלה אותי פיק מה עובר עלי, והשבתי לה שהכל יהיה בסדר.
"בעוד כמה חודשים את תבואי  איתי לנסיעה קצרה, לברלין", אמרתי
לה. "יש לי כמה עניינים חשובים לסדר שם".


הימים הפכו אפורים, נוגים. ריח חריף של תבוסה עגומה, כהה, עמד
באוויר הדחוס, הקר.
עמדתי חסר אונים אל מול קצב הדברים, ההולך והופך מהיר יותר,
אגרסיבי, נדחס אל תוך ההווה.  
לברלין הגעתי  עם פיק , שבועיים לפני יום הכיפורים. רוברטו
וששת החיילים הגיעו כמה ימים אחריי, והתפזרו במלונות שונים
ברחבי העיר. ישבתי על כסא הגלגלים שלי אל מול החלון, מביט
בשתיקה על העיר ההומה אדם, הומה חלל.  בבוקרו של יום הכיפורים
תמות גרמניה. אם לא תמות, תהפוך ודאי לציקלופ חלול, משתנק,
נכה, חסר צורה. עינה האחת שתיוותר, אם בכלל, תועה בחלל,
מתעתעת, לא תוכל לחזות בדבר זולת כיעורה המשתקף,  המהדהד,
גסיסתה האיטית, ייסוריה הנצחיים, האינסופיים.
בושה ונכלמת, עלובה, צרובת  נקם לדראון עולם, תעמוד כושלת  על
רגליה הנכות, הרפויות.  
דמה הרקוב, הנקרש, החולני,  ספוג רעל שלא ימש לעולמים, יזרום
בנהרות עכורים, נעקמים, יחלחל אל התהומות האפלים של אדמת
אירופה, ישטוף ויציף  את הכל בשצף קצף של זוהמה גרמנית בזויה,
עלובה,  לכלוכית.  
ולא אתחרט ולא ירך לבבי, ולא יאבל על הדם השפוך, על העוללים,
הנשים והילדים מן העבר השני, התם לכאורה,  הלזה שלא ידע או
שהספיק לשכוח את פשעיו הנתעבים של אבותיו. אני, המצפון שלי מת
מזמן, עוד הרבה לפני שנולדתי. אני, המצפון שלי נחנק בתאי הגזים
באושוויץ, ידיו שרטו את הקירות בבעתה, הוא חיפש את אלוהים, את
האדם, הוא זעק בריאותיו הקרועות  אל החלל לשווא, ננטש, נעזב
לנפשו הנרצחת, דמו הנשפך חינם, נותר ללא מענה.
המצפון שלי מת, כשהצמיד קצין האס אס את האקדח לרקתו של סבא שלי
ופוצץ לו את הגולגולת.
עתה, לאחר שתחזינה עיניי באומה הגרמנית הנופלת, קורסת על ברכיה
ולא תהא  לה תקומה,  אוכל למות בשקט, אדע כי לא חלפו חיי
התלאביבים הריקים, הפוחזים, לשווא. אדע כי שולם המחיר הראוי
בעבור דמו של סבי, בעבור דמם של מיליוני אחיי ואחיותיי
הנטבחים. אני לא זקוק לרשת רכבות, למחנות ולתאי גאזים. פלאי
הטכנולוגיה יאפשרו לי נקמה מהירה, זועמת, אכזרית ויעילה.
יכולתי לדמיין את הכותרות ההיסטריות, את  המסכים הזועקים
ברשתות הטלוויזיה הגדולות, באינטרנט.
ממשלת ישראל תביע זעזוע עמוק, תדהמה , תכחיש כל קשר לאירוע,
כמובן, ותציע, כמיטב המסורת והמוסר היהודי, את עזרתה של המדינה
בכל ערוץ אפשרי.
ראש הממשלה ינאם בכנסת על הקשר המיוחד, ההיסטורי, העדין,
הטעון, ביננו לבין הגרמנים.
זה המחייב הגשת סיוע מהיר, הבעת סולידריות כנה בימים קשים
וכואבים אלה.
בסימטאות חברון היהודית או בכפר תפוח, ירימו כוסית בשקט,
בהיחבא, יחגגו את נפילתו ההיסטורית של הצורר הנאצי ימח שמו
וזכרו. או אולי לא רק שם, כך אני מקווה.  אולי גם במקומות
אחרים, נשכחים, נוגים, יעורר המעשה שלי גאווה אצילית, נחמה
מאוחרת אך לא מאוחרת מידי. אולי גם בדירות הקטנות, בתנאי העוני
הקשים, המחפירים,  בבתי החולים הפסיכיאטריים, בקיבוצים, אל מול
קירות נסדקים וחולאי זיקנה מייסרים, עגמומיים, יידלק ויעלה
ניצוץ קטן, גחל צנוע, אחרון. אולי גם שם תעלה  משואה קטנה,
פרטית, בליבותיהם הכבים של הניצולים  היקרים, הנשכחים, שארית
הפליטה, הדור האחרון ההולך ונעלם.
אני אינני ידידם של הקיצוניים. המעשה שלי הוא אישי, פרטי, נטול
אידאולוגיה פוליטית או מניפסטים כאלה ואחרים. נקמה טהורה,
פשוטה,  פראית, פרימיטיבית, ברברית. חיה פצועה, גוססת, שנטרפו
גוריה אל מול עיניה וכל שנותר לה הוא לזנק אל מותה הוודאי,
הנמהר, ההירואי, תוך כדי נעיצת ציפורניה ומלתעותיה בחיה הרעה
הרובצת שבעה ומדושנת למולה.
בבית הלבן ידברו על הסיוט הגדול של המאה החדשה, שהתממש. ידברו
על מחדל מודיעיני עולמי, על הירדמות בשמירה. על איומים
אסטרטגיים חדשים על שלום העולם החופשי, הדמוקרטי, הנאור.
על ניצחונם החלקי, נצחון הביניים של בני החושך על בני האור.
חייכתי לעצמי כשחשבתי על העקרונות הפילוסופיים, המוסריים,
המופשטים, אלה שלנצח נידונים יהיו לקרוס אל מול המציאות
המורכבת, המתעתעת.
אולי תוצת מלחמה עולמית חדשה. האיסלאם הפונדמנטליסטי יכחיש כל
קשר, כמובן. בטהרן ובאל קעידה יחייכו אולי בחדרי חדרים, אך
ינקטו ודאי אמצעי זהירות והתגוננות מפני תגובה אפשרית של העולם
הקורא לעצמו נאור, אותו עולם ששתק כשהושלכו מיליון וחצי ילדים
יהודים אל תוך הכבשן הבוער.
להיכן יוליכו העקבות, אם בכלל? צחקתי לנוכח המחשבה על האירוניה
המוזרה של ההיסטוריה, או על הדרך המשונה בה מתרחשים תהליכים
היסטוריים, לעיתים.  
שישה סוחרי סמים ונשק  תאילנדיים, שוודאי לא שמעו על השואה
מימיהם, הם הם אלה שיגשימו, במו ידיהם הנבערות, את הנקמה
ההיסטורית הגדולה בגרמנים, את משפט אייכמן הפרטי שלי, ההמוני,
הסופי.
בצע כסף והאמונה הטיפשית שהם לא ימותו, זה מה שמניע את נפשם
העלובה.
הבטתי על העוברים והשבים ברחוב הראשי, ההומה, האייכמנים
הקטנים, החדשים,  מתחת לחלוני, וחשבתי בגאווה על חיי.
לא מעט הגשמתי, והרבה מאוד אני עומד להגשים, בטרם אחזיר נשמתי
אל בורא העולם.
אינני יודע כיצד איראה בבית דין של מעלה, זאת כבר אמרתי. אך
בבית הדין הפרטי שלי, הקטן, האפסי אך החשוב מאין כמוהו, בבית
הדין הזה, שבו אני הוא הנאשם, התובע, הסניגור והשופט גם יחד,
בבית הדין הזה אני חושב שאצא זכאי. האם אין זה הדבר החשוב
ביותר, העקרון העליון היחיד על פיו יש לפעול, הזכאות הסופית
הזאת , המתענגת על עצמה, ההיבריס הקודח, האפל, הקטרזיס המזוכך
שיהא מנת חלקך לכשתעמוד, זקוף קומה וגאה, בפני בית הדין שלך
עצמך?
אני מניח שלא, מאחר וטיעון מעין זה אינו מאפשר ניסוח של עקרון
מוסרי אוניברסלי כלשהו.
אבל כפי שכבר אמרתי, אני אינני פועל על פי עקרונות מוסריים
אוניברסליים, או על פי עקרון מוסרי כלשהו. המעשה שלי עומד מחוץ
לכל עקרון מוסרי. הוא שייך למישור האחר, החייתי,
האינסטינקטיבי, האפל. באשר לסליחה, אני אינני מכיר את המושג
הזה. הסליחה תתאפשר אם ורק אם יחזרו לחיים כל אחי ואחיותי,
ששת המיליונים ללא יוצא מן הכלל. רק מצב כזה יאפשר דיון בשאלת
הסליחה, והמצב הזה אינו מן האפשר. מבחינתי אין גרמניה אחרת,
ולעולם לא תהיה גרמניה אחרת. גרמניה הוציאה עצמה במעשיה ופשעיה
ממשפחת העמים, ממשפחת הראויים לחיים,  ועל כן עליה למות.
פיק קטעה את רצף  הרהוריי כשנכנסה לחדר ונעמדה מאחורי.
"יושב לבד ומסתכל על העיר?"
"לכי עכשיו, מהר. בואי בערב, אחרי שאקרא לך".
גם היא תמות, המסכנה. אולי גם לה יהא רגע של חסד בבית הדין של
מעלה. אמנם הייתה זונה, אולי בעל כורחה ובשל נסיבות החיים
הטראגיות, כך אני מניח, אך אולי יסולח לה בשל החסדים שעשתה
עימדי, הטיפול המסור באדם נכה ושבור.
בבוקרו של יום הכיפורים, לקראת סוף תפילת שחרית, כשאספיק להביט
ולו לשניות בודדות, בעיניים ריקות, בוערות,  בהמוני הגרמנים,
גברים, נשים וטף, כורעים על ברכיהם באימה,נדהמים, לא מבינים,
רועדים בכל גופם, עיניהם פעורות, כמעט ויוצאות מחוריהן בבעתה,
מקיאים ללא הרף ונחנקים זה מול זה, ידע העולם כי יש דין ויש
דיין. שמו אהד נגוהות מתל אביב, העיר העברית הראשונה.
המחשבות על מה שיקרה לי שניות מעטות אחר כך, אינן מטרידות אותי
כהוא זה.  
בשקט, בשלוות נפש, כמו ההולכים אל מותם על קידוש השם, אניח
לרעל האפל להשמיד באחת את גופי שלי, העייף, הכבד,  המהוה. זקוף
קומה, גאה,  אמסור את נשמתי ואפקידה בידי הבורא.  
גם על אביטל רפרפו מחשבותיי בעת ההיא, אך לא נעצבתי. חשבתי על
היגון העמוק שיציף את ליבה הקטן, האוהב, עת תגיע לאוזניה
הבשורה על מותי.
ראיתי אותה בעיני רוחי מגיעה בבהילות אל הקיבוץ, לאחר שיחת
טלפון חמקנית, מהוסה, מעוררת דאגה מהוריה. הם יחבקו אותה,
עיניהם דומעות, והיא תיפול על ברכיה, תצרח באימה, תקרע  מעליה
את שמלת הסתיו שלה , הפרחונית,  אצבעותיה העדינות יתלשו את
תלתליה השחורים, היפים, הרכים. הלב הרגיש שלה, החכם, יידע ודאי
להפריד את האסון הגרמני הגדול מפני אסונה שלה הפרטי, הקטן.
אינני יודע מה יהא על העיניים הירוקות, הגדולות, שכה אהבתי.
מה יהא על הגוף הצעיר, העור הקטיפתי, הרענן. האם היא תפצח,
כדרכן בקודש של אלמנות צעירות, במסע העגום, הארוך והמשמים, אל
עבר העתיד הריק, הבזוי,  הכבוי, ללא אור, ללא נחמה, ללא אהבה.

האם תניח לפרח נעוריה לנבול בטרם עת, האם תסתגר ערירית בחדרה,
תביט בעיניים אדישות  בגופה הצעיר קמל, דועך, נאלם,  תמתין בלב
דואב לקץ המר, המיוחל. או אולי, לחילופין, תקציב לעצמה  זמן
מוגבל לתקופת האבל, ותפצח או אז במסעות זיונים תל אביביים
ריקים, מופקרים, פעורי בשר, תטביע את נפשה המתגעגעת, המיוסרת,
שוב ושוב במיטות זרים וערלים.
לעולם לא תדע שאהובה הוא האחראי לקטסטרופה, לקסם המענג. לעולם
לא תדע  עבור מה ומדוע  הקרבתי את נפשי הבוערת,  בשאגת לביא
נוראה. האם היא תהיה גאה בי, זאת לא יכולתי לשער.
דבר אחד ידעתי בוודאות מוחלטת, ללא צל צילו של ספק: אהבה חדשה
לא תהא לה. אהבה גדולה, אמיתית, טוטאלית, יש רק אחת בחיים.





גשם חזק, אלים, פוער מהמורות, החל לרדת על רחובותיה של ברלין.

מתחת לחלון שלי, ברחוב ההומה, רצו בגשם שלוש נערות מתבגרות,
מצחקקות, נסות בחן מפני המים,  חצאיותיהן מתבדרות ברוח הקלה
.ליבי נחמץ, נצרב, החסיר פעימה.
האם תסלח לי ענבל. האם היא יכולה לסלוח לי. האם הבשורה על מותי
תקהה מעט את זעמה, את סיוטיה,  את שנאתה הנוראה כלפי. האם
יגלידו הצלקות הקשות, הפצעים שפערתי בנפשה, בגופה הילדותי,
הרך?
האם היא תשכיל להבין, האם היא תסכים להבין, שמותי שלי משחרר
אותה משבועת הנקם שלה, החונקת, המשעבדת, האם תרהיב עוז בנפשה
ותחשוף בפני אחותה הגדולה את הסוד הגדול, הנורא?
אינני יודע מה יהא בסופו של יום הכיפורים האחרון שלי. אינני
יודע אם מותי הוא אכן קץ הקיצין, מותו  של האני ומותו של היקום
כולו,  או שמא הוא שלב אחד בלבד,  סופה וגבולה  של צורת קיום
אחת מני רבות,  המסמן את תחילתה העוקבת של צורת קיום אחרת,
במרחבי הבריאה האינסופיים  של הקדוש ברוך הוא. כל כך  הרבה
שאלות בערו במוחי הקודח , ותשובות אין. הבטתי אל הגשם הניתך
ארצה  וזזתי  על כסא הגלגלים שלי אל פינת המשקאות , להכין לי
קפה.  



שעות אחדות טרם  רדת ערב יום הכיפורים על ברלין, ישבתי שקט אל
מול החלון, עיניי פעורות, בוהות בגשם הניתך ארצה, על הרחוב
הרך,  המהביל. השבוע האחרון עבר עליי בהרהורים, בסגפנות משונה,
בסגירת קצוות אחרונים לפני ביצוע המשימה הקדושה.
בתוך הארון ניצבה דוממת  הכספת השחורה, הכבדה, נושאת את שש
מבחנות המוות, מבחנות הנקם והשילם.
הוריתי לפיק לאבטח את הכניסה לחדרי, ואסרתי עליה להכניס איש
לחדרי, אלא באישור מפורש שלי.
מאבטחים סמויים  נוספים, שהגיעו עם רוברטו, התפרסו במעגלי
אבטחה רחבים יותר, ערוכים  לקדם  כל אירוע חשוד.
ששת החיילים יגיעו מוקדם בבוקר, מחר, בלווית רוברטו, יקחו את
המבחנות ויתמקמו, לקראת שעת השין, באתרים האסטרטגיים שנבחרו
לפעולה.
עתה כל שנותר לי הוא להמתין לתחילת הצום, לתפילת כל נדרי. חשתי
את קצב הלב ההולם, קצב מכות הדם ברקותי, הקצב הזה, הפנימי, זה
שהחלטתי להיות קשוב לו, להתמזג איתו, כשיצאתי אל מסע העוועים
הארוך הזה, המתיש. אחרי שנים רבות של התעלמות, של הדחקה, תקום
הזעקה האחרונה מגרוני הניחר, בעיניים דומעות, אמיצות, ארים
ראשי אל על ותפרוץ אל חלל היקום המילה הקדושה, הנוראה,  שאין
חשוב וגדול הימנה, חלק אלוה ממעל : אני. פעם אחת
ויחידה,לעזאזל. אני. בפעם האחרונה, המפרפרת. אני. בנשימותי
הנחנקות, האחרונות. אני.
רעמים וברקים קרעו את שמי ברלין לגזרים, פעם אחר פעם הוארו
השמיים בהבזק עצום של חימה שפוכה, אלוהית, כוח וגבורה מלא
העולם. נטלתי את הטלית הגדולה שלי, זו שנעטפו בה רבבות יהודים
שהלכו אל המוות ושירת תפילה על שפתותיהם, ועטפתי בה את גופי
הדרוך, המכווץ, העייף.
יום הכיפורים האחרון שלי, יום הכיפורים הגדול והנורא, הרת
עולם, קרב ובא עלי תבל  בצעדי ענק, קולו המרעים קורא בחיל
ורעדה ממעל: קדוש קדוש קדוש אדוני צבאות, מלא כל הארץ כבודו.
הטלית כיסתה לחלוטין את שיער ראשי, את ערפי, את כל גופי ואת
כסא הגלגלים שלי, עד הרצפה.  
הצמדתי את פניי אל החלון, אישוניי חורכים  את הגשם, את לובן
הטיפות הכבדות, הבוהקות.
ליטפתי את הספרות החרוטות על עור זרועי  השמאלית, ממתין בחרדה,
בציפייה.
מחר יפציע על ברלין בוקר סגרירי, חורפי,  נעים. יום ראשון, יום
מנוחתם של הגרמנים. הם יצאו לטייל בשדות, בריאות הירוקות של
עירם הנהדרת, המודרנית, העשירה. הם יסתובבו עם ילדיהם ונשותיהם
בפארקים, בקניונים, בתיאטראות ובבתי הקולנוע. עד שיעלה מול
פרצופם המוות הזוחל, המסמא.
"הכל בסדר, פיק?" שאלתי כששמעתי שדלת חדרי נפתחה, מאחורי.
הסתובבתי עם כסא הגלגלים שלי ואישוניי נפערו בבעתה. בפתח החדר
עמדה נערה ירוקת עיניים, יפהפייה, לבושה שמלה לבנה, ארוכה,
סביב צווארה ענוד תליון של שדון עם כנפיים, תלתליה השחורים
פזורים לה ברישול על כתפיה.
היא החזיקה בידה אקדח קטן, שלוף לעומתי ביד רועדת. היא בעטה
בגופתה של פיק אל מרכז החדר, דם אדום, זורם, נשפך ממרכז החזה
שלה, של שומרת הראש מלוכסנת העין שלי, נספג לאיטו  בשטיח הגדול
המכסה את הרצפה.  
 

היא הביטה היישר אל תוך העיניים שלי, עיניה בוערות אלי בדמעות,
באהבה.
"באתי למות איתך, אהוב שלי", היא אמרה.
"אגב", היא גיחכה, "מי זאת השרמוטה החדשה הזאת שלך? לא לימדת
אותה נימוסין? היא לא רצתה לתת לי להיכנס, לי, לאהובתך משכבר
הימים,  אז נאלצתי לעקור לה את הלב עם הסכין שלי".
היא סגרה את הדלת בבעיטה. נשמתי לאט, עמוק, עצמתי את עיניי
ופקחתי אותן שוב, מנסה לעכל את ההלם. לא היה לי זמן לחשוב
עמוקות, בבהירות. התרכזתי באקדח הקטן, המאיים, השלוף למולי.
"שלום אביטל", אמרתי בקול שקט. "אני שמח לראות אותך".
עיניה היפות נמלאו דמעות. הבחנתי ברעד שחלף לכל אורך גופה.
"גם אני שמחה לראות אותך, ילד יפה שלי".
שתקתי. ידעתי שעלי לשקול  את צעדיי בכובד ראש, בקפידה.
"אני מציע שתורידי את האקדח, אביטלי", אמרתי לה לאט, בקול שקט.
"את משחקת באש".
הבטתי אל תוך עיניה הבוכיות.
"תורידי את האקדח ונוכל לדבר כמו שני אנשים נורמליים. את הרי
לא רוצה שיקרה פה אסון".
היא נשכה את שפתיה וקולה הרעיד את קירות החדר ברכותו, בחוסר
האונים שבו , קול ענות חלושה.
"סתום את הפה, טינופת. עכשיו רק אני אדבר. אתה דיברת מספיק
ועכשיו גם לי לעזאזל מגיע לדבר".
צמצמתי את עפעפיי וליטפתי קלות את פניי. זיפים של שלושה ימים
צמחו בהן, דוקרים,על הלחיים.
"אני רואה שבאת עם התליון שקניתי לענבל", אמרתי לה,
"מוזר...".
היא עצמה את עיניה בכח, להרף רגע,  ומיד פקחה אותן בחזרה.
הדמעות זלגו לה על לחייה בקילוחין דקים, עדינים.
"סתום את הפה, טינופת. סתום את הפה. עוד מילה אחת ממך ואני לא
יודעת מה יקרה פה".
היא העבירה את אצבעותיה בסבך התלתלים השחורים, הרכים, שכה
אהבתי. חשבתי על המאבטחים הפזורים במתחם הכניסה , המאבטחים
הסמויים שלי והגלויים של הנהלת המלון. קיוויתי בכל מאודי שאיש
לא הבחין בה, שאיש מהמאבטחים לא חושד במתרחש. על עצמי לא
פחדתי, כמובן, אני הרי חשוב כמת. על אהובתי, שהופיעה פתאום
בסערה מתוך האין פחדתי, לא רציתי שייכרך גורלה בגורלי.
אצבעותי תופפו בעצבנות על ירכי, מתחת לטלית.
"אני מקשיב", אמרתי לה. "תשתדלי לסיים לפני שנכנס יום
הכיפורים".
היא התקרבה אלי  בשני צעדים,  כף ידה חובקת את קת האקדח השלוף
אל מול פני.  
"הכנתי לך נאום ארוך מאוד, אהדי. אתה תקום על הרגליים עכשיו,
ואתה תשתוק ולא תפריע אפילו פעם אחת, אתה תשתוק ותסתום ותקשיב
לכל מילה שאומר לך, ואחר כך, כשאגמור לדבר,  אני אחשוב מה
לעשות איתך".
שתקתי והבטתי עמוק אל תוך עיניה, אל היקום הירוק, הגדול, הרך,
שכה אהבתי.


"אני מקשיב", אמרתי לה בשקט.
היא הורידה את האקדח כלפי הרצפה לכמה רגעים, אולי מפני
שהתעייפה היד שלה, ואחר החזירה אותו ונופפה בו מול פני. היא
השתעלה קלות.
"אתה בטח שואל את עצמך איך הצלחתי להגיע אליך ומה אני יודעת
ומה אני לא יודעת. ובכן, יקירי, אני אחסוך לך את ההתחבטויות:
אני יודעת הכל. את המחשבות והרגשות המעוותים שלך אינני יודעת,
כמובן,  ואולי גם לא רוצה לדעת, אבל את העובדות אני מכירה על
בוריין. תשאל איך אני יודעת. ובכן, הייתה לי גישה רצופה אל
המחשב הנייד שלך, ומתוך התכתובות, המיילים  והקבצים שנחשפתי
אליהם הצלחתי להבין, פחות או יותר, את התוכניות שלך, בגדול.
תשאל איך הצלחתי לפרוץ אל המחשב שלך, קיבוצניקית סטודנטית
לפילוסופיה שכמותי. ובכן, אתה כנראה שכחת שכשקנינו יחד את שני
המחשבים, שלי ושלך, אתה התקנת אצלי תוכנה שמאפשרת לי  לראות
הכל על המחשב שלך. אמרנו, כבר בתחילת הקשר, שנהיה לעולמים
נאמנים ושקופים לחלוטין, האחד מול השני. "תוכנת האהבה
והנאמנות" קראת לזה, אתה זוכר?
אז באופן מאוד סימבולי , הו, האירוניה, אפשר לומר שהאהבה היא
שדפקה אותך בסוף. או, אולי, כבר בהתחלה".
היא הפסיקה לרגע, בוחנת בעיניה החכמות את תגובותי. הבטתי אל
תוך עיניה, זזתי בעצבנות על הכסא המוסתר תחת הטלית הלבנה,
הגדולה, עיני נמלאו דמעות.
"תמשיכי", אמרתי לה.
היא התיישבה על המיטה מולי, האקדח מופנה עדיין כלפי, נאחז
באצבעותיה הרכות, העדינות.
היא העבירה שוב את ידה העירומה  בתלתליה, יכולתי לחוש  שהיא
מקשיבה לגשם המאנפף בחוץ על הרחובות.
היא החלה להתייפח, לבכות בקול רועד, בכי רע, בכי מר.  
"אני אתחיל מאחותי, כלב מסריח ומטונף שכמוך. לפני כמה שנים,
אחרי שנה מתחילת הקשר, בערך, היא אזרה אומץ וסיפרה לי על
הדברים שאתה עושה לה. כמובן שלא יכולתי להאמין לה. איך יכולתי
להאמין שהאהוב היקר שלי, הבחור המקסים, הרגיש, המתוק, אונס את
אחותי הקטנה בשיטתיות. והיא הייתה אז בת 10, שתישרף בגיהינם,
כלב מסריח, היא הייתה רק בת 10..."
היא עצרה לכמה רגעים,מנסה לנשום את האוויר העכור, הדחוס,
ריאותיה עולות ויורדות בקצב מהיר מתחת לשמלתה. עיניה רותחות,
אישוניה אינם מרפים ממני לרגע אחד דל.
"יום אחד היא שכנעה אותי לחכות לך בצהריים, על יד החדר שלה,
בהיחבא,  כשהייתי אמורה להיות בתל אביב ולחזור בערב. נשארתי שם
כמה דקות  ורציתי למות. מאותו רגע נשבעתי להמשיך לחיות רק כדי
לנקום בך, נקמה אישית, בדרכי שלי. רק אלוהים יודע איך הצלחתי
להמשיך לאהוב אותך, להמשיך לחיות איתך, לסבול את הנוכחות שלך,
להמשיך לשכב איתך. האהבה הגדולה שלי אליך, המטורפת, לא איפשרה
לי להסגיר אותך למשטרה , ופחדתי שאם תדע שאני יודעת, אתה תעזוב
אותי".


המשכתי לשתוק ואביטל ירתה את המילים בבכי, באהבה, בשנאה.
"יום אחד גילינו, אני וענבל, שהיא נכנסה להריון. היא פחדה לספר
לי בהתחלה,  וכשהיא סיפרה לי כבר  היה מאוחר מידי. הרופא שלה
אמר שהפלה תהיה מסוכנת מאוד, והשבעתי אותו שינצור את הסוד
לעצמו.
לא נשארה לי ברירה אלא לקחת אותה ולנסוע ללונדון, לסבתא שלי.
עכשיו אתה מבין למה נסעתי ללונדון, רוצח ארור שכמוך. יכולתי
להתנחם בעובדה שהיא תנוח למשך שנה מציפורניך הארוכות.
גרנו אצל סבתא שלי וגם אותה השבעתי שלא תעז לספר. אמרתי לה
שהאבא הוא ידיד של ענבל.
אחרי תשעה חודשים היא ילדה את התינוק, שהיה דומה לך באופן
מדהים. טיפלנו בו יחד במשך כמה חודשים, והייתי צריכה להחליט מה
עושים הלאה. ענבל אהבה אותו ורצתה להישאר בלונדון ולגדל אותו.

מסכנה, הטיפשונת הקטנה. לא יכולתי לסבול את הנוכחות של השטן
הקטן, פרי הפשע הנורא שלך, ידעתי שבמוקדם או במאוחר אצטרך
להכריע. הגעגועים אליך הרגו אותי".
הגשם רעם בכח על החלונות, מאיים לנפצם לרסיסים. אביטל הדליקה
סיגריה, שאפה את העשן וירתה אותו בסלילים ארוכים אל חלל החדר.
היא הביטה בשעון הגדול שתיקתק על הקיר, ממלמלת את המילים
בגרון ניחר ומוחה את דמעותיה.
"לילה אחד נתקפתי טירוף, יצאתי עם התינוק עטוף בשמיכה ולקחתי
אותו אל הנהר שזרם כמה קילומטרים מהבית שלנו. הטבעתי אותו
בידיים האלה שלי, הידיים שחיבקו אותך בלילות הקרים, רוצח מטונף
וארור שכמוך. לענבל סיפרתי שהוא מת מוות בעריסה. לילה אחרי
שקברנו אותו הוצאתי את הגופה ושרפתי אותה, את האפר פיזרתי
בנהר. כמה ימים אחר כך ענבל ניסתה לחתוך את הוורידים, ואני
חשדתי בשקט המוזר, פרצתי אל החדר והצלתי אותה ברגע האחרון".
הרכנתי את ראשי, בכיתי בכי חרישי, נוגה, דמעותי זלגו כבדות על
הטלית הלבנה. לא העזתי להביט בעיני אהובתי.
"אז אתה רואה? גם אני רוצחת. גם אני רוצחת ומגיע לי למות. לזה
נגיע בסוף הנאום שלי. תמתין בסבלנות, אהובי הרוצח.  זמן קצר
אחר כך נפטרה סבתא שלי, ונודע לי שהיא הורישה לי את הדירה
בלונדון.
שכנעתי את ענבל לחזור לארץ ולנסות לחזור לחיים נורמליים, יחד
איתי. אני יודעת שהמשכת לאנוס אותה תקופה מסויימת אחר כך, אבל
האהבה שלי הארורה, הבזויה, המטורפת, לא איפשרה לי לחתוך את
הפשע הזה, את הסבל המתמשך הזה. בשלב מסויים הבנתי ממנה שהמעשים
שלך נפסקו, ורק אז יכולתי להתחיל לחשוב בבהירות על הנקמה שלי.
כשהתחלתי להבין שאתה מתכנן להגיע לבנגקוק ולפדות את הילדות
המיועדות להימכר לזנות, התחלתי להבין שהמצפון מציק לך".
בתום דבריה האלה הישירה אביטל את מבטה אלי, נופפה באקדח וצעקה
אל תוך פני הרועדים, הבוערים : "אתה חושב שאפשר לשחק במשחקי
החלפות עם אלוהים?? להחליף פשע מתמשך, מתועב, רצח יומיומי של
נפש ילדה קטנה באיזשהו מעשה חסד חד פעמי, מפוקפק??"



היא התייפחה אל מול פני והמשיכה בקול רועד, חנוק מדמעות :
"מענבל אתה צריך לבקש סליחה, טינופת ארורה שכמוך. מענבל תבקש
סליחה, תכרע על ברכיך ותבקש אלף אלפי סליחות. רק היא תוכל
לסלוח לך,  סוטה מלוכלך, רוצח אחד!!".
הבטתי על גופתה של פיק,  המוטלת במרכז החדר, שותתת דם. שלושה
דברים הטרידו את מנוחתי: יום הכיפורים הממשמש ובא, התוכנית
הגדולה שצריכה להתבצע, ואהובתי שצריכה לצאת בחיים מכל הטינופת
הזאת. לא רציתי שהיא תמות. זה לא היה בתכנון שלי.
הבטתי אל עיני אהובתי בדמעות ואמרתי: "לא הייתה לי ברירה אחרת,
אביטל".
"סתום את הפה, טינופת. עוד לא גמרתי לדבר. אתה תדבר רק כשאני
ארשה לך. תקשיב ותבין שחשבתי אז שזו הזדמנות מצויינת להיפטר
משנינו אחת ולתמיד. להרוג את שנינו בתוך ההתרחשות הסמלית הזאת,
ההירואית בגרוש, בבנגקוק. מכרתי את הדירה בלונדון כי הבנתי
שאזדקק להרבה מאוד כסף. יצרתי קשר עם רוברטו שלך, זה הראשון,
סוחר הילדות המטונף, ושילמתי לו הרבה מאוד כסף כדי שיפתחו
עלינו באש, בתום העיסקה, ויפוצצו לשנינו את המוח הרקוב שלנו.
כשזה קרה בפועל, כששרקו הכדורים מעל לראשינו, הבנתי פתאום עד
כמה אני אוהבת אותך ושאני לא רוצה שאתה תמות. על עצמי לא ממש
היה אכפת לי. אבל המעשה שלך הטיל עלי אחריות מוסרית חדשה.
פתאום הבנתי שיש לי חמש ילדות רכות ביד ושאין מי שידאג להן. אז
הרמתי את הכפפה הזאת, יד אלוהים, אם תרצה".
"יד אלוהים היא בכל, ללא יוצא מן הכלל, אביטלי", מלמלתי.
עיניה רשפו אש.
"אמרתי לך לסתום את הפה, נכון?", היא לחשה בזעף,  " בארץ
המשכתי להתגעגע אליך, לאהוב אותך בכל הלב והנפש, רציתי,
קיוויתי שתחזור מהר, בריא ושלם. עקבתי אחרי המהלכים שלך בפחד
גדול, בלב חרד. לא ידעתי מה לעשות ופחדתי כל כך לאבד אותך.
בינתיים שמחתי לראות שענבל חזרה פחות או יותר לחיים
נורמליים..." , היא הפסיקה לרגע ופרצה שוב בבכי," היא אפילו
זכתה בפרס על ממוצע הציונים הכי גבוה בשכבה, הילדה המתוקה
הזאת".
רעם וברק נוראיים הרעידו את החלונות בחדר. הגשם ניתך ארצה על
אדמת ברלין,  קשה, זועם, ללא רחמים. חשבתי על הכספת השחורה,
השמורה בארון מאחורי אביטל. על אף שהיא איתרה אותי כאן,
בברלין,  לא הייתי בטוח שהיא יודעת על התוכנית הגדולה,
האחרונה.
עיניי הביטו בה באהבה, בדמעות.
"יום הכיפורים מתקרב, אביטלי".
"גם יום הכיפורים לא יכפר על הפשעים שלך, טינופת.  גם לא על
הפשעים שלי. אתה יכול לצום ולהתפלל עד מחר בבוקר, כבר אמרתי
לך. אנחנו צריכים למות ביחד, וזה מה שיקרה".
היא קמה ונעמדה מולי, האקדח שלוף ומוכן, אחוז באצבעותיה הרכות,
העדינות.




"ועכשיו יקום הנאשם על רגליו להקראת גזר הדין", אמרה.
נותרתי על כסאי ללא תנועה.
"ועכשיו יואיל הנאשם לקום על רגליו, להקראת גזר הדין", היא
חזרה על המילים לאט, בקולה הרך, הרועד.
היא הביטה בי, אישוניה מכווצים, רטובים, שמלתה הלבנה קורנת
באור גדול, בוהק. היא רקעה ברגלה בזעם.
"תקום על הרגליים, טינופת!", היא צעקה. היא נופפה באקדח מול
פני והמשיכה לצרוח: "אתה חירש או מה?, תקום על הרגליים תיכף
ומייד!!".
הבטתי שוב אל גופתה של פיק, המוטלת ביננו, במרכז החדר. זכרתי
היטב את מילותיה, אז, כשרחצה אותי בפעם הראשונה.  הדמעות זלגו
על פני בשטף, מרטיבות את הטלית הלבנה, הזכה.
הזזתי את ידיי לאט, לצידי הגוף שלי, הסטתי את הטלית הגדולה
הצידה, עד שנחשף כסא הגלגלים שלי, הרגליים המשותקות שלי. לחשתי
את המילים אל מול עיניה הנדהמות, הנפערות, של אהובתי.
"אבל אני לא יכול לקום, אביטלי".
השקט קרע את חלל החדר לגזרים, רק הגשם השוטף נשמע ברגעים
הארורים הללו, זמנם הזוחל, השטני, העכרורי,  נדמה בעיני כנצח
נצחים, חור שחור פעור בעינו של הזמן, שעמד מלכת.
ראיתי את ידה של אביטל מרפה מאחיזת האקדח, ומיד אחר כך שמעתי
את רחש המתכת, חרישי, פוגע בשטיח המכסה את הרצפה. היא צנחה על
המיטה, מעולפת, ואני מיהרתי עם כסא הגלגלים לראות מה מצבה. היא
התעוררה לאחר כמה שניות, ראשה שמוט לאחור, בין זרועותי.
ליטפתי את תלתליה היפים, האהובים, את פניה ספוגות הדמעות, והיא
מלמלה באפיסת כוחות את המילים הרכות ,  אל תוך פני: "מה קרה
לך, ילד אהוב שלי? למה לא סיפרת לי?  מי עשה לך את זה?"
בכינו יחד ודמעותינו נתערבבו אלה באלה, מרטיבות את הטלית שלי
ואת שמלת יום הכיפורים שלה, הלבנה, הזוהרת.  היא הרכינה את
ראשה, כרעה על ברכיה והחלה מנשקת בנשיקות מרפרפות, פרפריות,
את הרגליים שלי, בוכה וממלמלת לסירוגין מילים שלא הצלחתי
להכילן. "ילד שלי....ילד שלי....ילד אהוב שלי...מה הם עשו
לך..."
ליטפתי את תלתליה ועזרתי לה להרים את ראשה אלי. הבטנו זה בעיני
זו , קרוב קרוב, ממרחק אפס, כמו בימי אהבתנו הראשונים, מלאי
התשוקה והרוך, כמו היה כל העולם כולו חלום לרגלינו, כמו היה
הכל לפתע  משני, בלתי חשוב, ארעי, אל מול אהבתינו הגדולה,
הבוערת, הנצחית.
"אני אוהבת אותך..."
"אני אוהב אותך.."
התנשקנו בעדינות, לרגעים, נזהרים שלא להיסחף.
יכולתי לחוש את נשימותיה העדינות, המתוקות, את הבל שפתיה
הרטובות על פני.
"אני רוצה לבקש סליחה מענבל..",  בכיתי אל תוך פניה בקולי
הרועד, העמוק.


רעד חלף בכל גופה, היא התייפחה על הברכיים שלי. "זה מאוחר
מידי, אהדי", היא מלמלה, מלטפת באצבעותיה את התליון עם השדון
והכנפיים. ליטפתי את ראשה התלתלי, הנרטב בדמעותיה ובדמעותי
שלי.
"היא התאבדה שלשום  בערב. היא תלתה את עצמה בחדר שלה. חברה שלה
מהכיתה הגיעה לחדר אחרי שלא ענתה לה בטלפון, וגילתה אותה.
ביקשתי שלא יספרו לך עד שאודיע לך אני בעצמי".  
קפאתי לרגע על כסא הגלגלים. עיני יבשו מדמעות, נעו באיטיות
בארובותיהן , כמו היו שני חורים שחורים, חלליים, תהום אינסופית
של צער ויגון. הקשבתי לגשם הארור, הזועם, שהמשיך לרקד על גגות
ברלין ללא הרף.
"בעוד פחות מחצי שעה נכנס יום הכיפורים", אמרתי לה.
פניה הרצינו לרגע. היא הרימה את ראשה אלי ואמרה: "אתה צריך
לבטל מיד את התוכנית שלך, אהדי. אני דורשת שתבטל אותה מייד".
שתקתי. היא אכן ידעה הכל.
"אי אפשר לבטל. אני לא מבטל שום דבר. עבדתי קשה מאוד כדי להגיע
אל הרגע הזה.  הדבר היחיד שלא תכננתי הוא שתמותי כאן את יחד
איתי".
היא קמה ונעמדה מולי. "אתה לא תהיה רוצח מיליונים. בשום פנים
ואופן לא. רק אלוהים רשאי ויכול לדון בשאלת העונש על השואה".
"טעות בידך", אמרתי וקולי רע, "אני רשאי ואני יכול. יש לי כאן
שש מבחנות שיהפכו מחר בבוקר את גרמניה לגל עצמות עצום ורב,
מיליוני גופות ייערמו זו על זו, כמו שעשו לנו המנוולים".
היא הרימה את ידה אל  מול פני, עיניה קורנות, דומעות באור החדר
שהפך  חיוור.
"זה רצח עם, מר אהד נגוהות. אני חושבת שחטאנו ופשענו שנינו
מספיק. המעשה הזה יעמיד אותך במקום דומה מאוד לזה שעומדים בו
הנאצים. הוא לא יחזיר את הקורבנות לחיים, והוא יוסיף  טרגדיה
חדשה על זו הישנה".
"המצפון שלי מת", אמרתי לה.
היא התקרבה אלי ועיניה בערו.
"המצפון שלך לא מת. אם הוא היה מת, באופן פרדוקסלי, לא היית
יוצא אל המסע הזה מלכתחילה. המסע הזה שלך- תחילתו ובסיסו
בהתעוררות מוסרית, בהתעוררות המצפון שלך, בהתקרבות שלך אל
אלוהים".
הבטתי אל  השעון הגדול, המתקתק במחוגיו הגדולים, הכבדים,  ללא
הרף,  על הקיר.
סימנתי לאביטל להתקרב אלי , הרעמים והברקים הרעידו את החלונות
ללא הרף.
"תעזרי לי לעמוד, מתוקה", אמרתי לה.
נתמך בידיה הענוגות של אהובתי, קמתי על רגלי, התעטפתי בטלית
הגדולה ונטלתי אל ידי את מחזור יום הכיפורים.
אביטל נעמדה לצידי, יבשו דמעותיה, היא הקשיבה בשתיקה כשהקראתי
בקול רועד את המילים הקדושות.


"בישיבה. של. מעלה. ובישיבה. של. מטה. על. דעת. המקום. ברוך.
הוא. ועל. דעת. הקהל. הקדוש. הזה. אנו. מתירין. להתפלל. עם.
העבריינים." חיבקתי את כתפיה של אהובתי והמשכתי להקריא את
המילים, אל תוך חלל החדר, אל השמיים, אל הגשם השותת.
"כל נדרי. ואסרי. ושבועי. ונדויי. וחרמי. וקונמי. וקונחי.
וקונסי. די נדרנא. ודי אשתבענא. ודי נדינא. ודי חרמנא. ודי
אסרנא על נפשתנא. מיום הכיפורים שעבר. עד יום הכיפורים הזה.
שבא עלינו לשלום.(ומיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים אחר
שיבוא עלינו לשלום). נדרנא לא נדרי. ושבועתנא לא שבועי.
ונידויינא לא נידויי. וחרמנא לא חרמי. ואסרנא לא אסרי. כלהון
אתחרטנא בהון. יהא רעוא די יהון שביתין ושביקין. לא שרירין ולא
קימין. ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם
בשגגה".
הגשם פסק , נאלם. ארובות השמיים, כמו שאהבה אהובתי לומר ,
נחסמו לזמן מה, ננעלו לרגעים.
ברגעים הללו , הייתה זו רק הרוח הברלינאית שלחשה את סודותיה
הכמוסים, האפלים, שולחת אותם  להתנפץ כגלים רכים אל החלון.  
אביטל חיבקה אותי ולחשה לי אל תוך האוזן:" יש לי כרטיסי טיסה
לברזיל, למחר בבוקר. תהרוג את מי שצריך, תשמיד את המבחנות,
נסלק את הגופות ונעוף מכאן. נוכל לטייל שם, אולי לקנות דירה.
נתחיל  לבנות את העתיד שלנו מחדש".
נאנחתי עמוקות. עיניה הגדולות, העמוקות, הירוקות, של אהובתי,
שהביטו בי ללא הרף, פערו בנשמתי סדקים זעירים, עלומיים,
טהורים, שהלכו ונתרחבו בקצב הולך וגובר, מואץ, עד כי הציפו את
ליבי בסערה גואה, מתגעשת, של אהבה.  
התקשרתי לרוברטו והוריתי לו להגיע מיד עם ששת החיילים אל חדרי
במלון.
"קרה משהו, ג'וני?" הוא שאל.
"שום דבר מיוחד. אני רוצה לתת תדריך אחרון ולוודא עניינים.
תגיעו בהפרשים של כמה דקות, מבלי לעורר חשד".
אביטל ואני גררנו יחד את גופתה של פיק אל מתחת למיטה, והסתרנו
את סביבתה בשמיכות גדולות.
הגשתי לה אקדח עם משתיק קול, והיא נעמדה לצד הדלת, ממתינה
בדריכות.
כשנכנס רוברטו יריתי בו מיד שלושה כדורים בראשו. גררנו גם את
גופתו אל מתחת למיטה.
לאחר מכן נכנסו, בהפרשים של כמה דקות, ששת החיילים התאילנדיים
שלי. אחד אחר השני הם נפלו מכדורי האקדח שלי, ואביטל הסיטה את
פניה הצידה בהבעת גועל,  מפני הפצעים והדם.
"אין צורך לעשות עלי רושם, קרימינלית קטנה שכמוך", אמרתי לה.
"סתום את הפה", היא חייכה בדמעות, " אתה יודע שהיה לי מורה
מצוין".
עתה נותר להשמיד את המבחנות ולהעלים את הגופות. הוצאתי בזהירות
את הכספת מהארון והנחתיה במרכז החדר. אביטל הביטה בעיניים כלות
בגוף הפלדה השחורה. הטכנאי מנס ציונה הסביר לי על מנגנון
ההשמדה העצמית שהותקן בכספת. במקרה חירום, על פי קוד סודי
מיוחד, מופעל מנגנון פנימי המייצר חום של כמה אלפי מעלות בזמן
קצר ביותר, והיצורים הזעירים במבחנות מושמדים מייד באופן סופי.


הבטתי בעיני אהובתי ואמרתי לה: "שלוש שנים עבדתי קשה כדי להשיג
את החומר הזה".
עיניה הירוקות הביטו בי בשתיקה. הקשתי את הקוד הסודי ולחצתי
ביד רועדת על כפתור ההפעלה.
תוך זמן קצר ביותר עלה עשן מוזר משסתום  צדדי בכספת , והופיעה
על הצג הדיגיטלי הודעה: "פעולת ההשמדה בוצעה בהצלחה".
שקט ערפילי רבץ בחדר. חשבתי על הכל באדישות מענגת , בפליאה
מוזרה. אני, אביטל, ושמונה גופות זבות דם, מפוזרות בחדר במלון
בברלין, ערב יום הכיפורים.
אביטל אמרה: "נמתין עוד כמה שעות עד שירד הלילה, ונסלק את
הגופות אל הג'יפ שלי".
הנדתי בראשי לשלילה. "זה מסוכן מידי. אנחנו לא צריכים להתעסק
בזה. חוץ מזה, אני במצבי לא ממש יכול לסחוב גופות.  יש לי
שלושה מאבטחים למטה שמוסווים כעובדי ניקיון של המלון. הם יעשו
את העבודה בשבילנו".
"הם עלולים לזהות את רוברטו, את פיק, ואז נהיה בצרות".
"הם החיילים הצייתנים שלי, אביטל. הם עובדים אצלי, החארות
הקטנים. הם לא ישאלו שאלות, הגופות יהיו מכוסות ואנחנו נפקח על
ההעברה".
קראתי בקשר למאבטחים והם הגיעו לחדר. הסברתי להם בקצרה את
המשימה והם העבירו את הגופות, אחת אחת, בהפרשי זמנים, בתוך
עגלות כביסה גדולות, תחת פיקוח וליווי שלנו,  אל הג'יפ של
אביטל.
הוריתי להם להמשיך בעבודתם ולהמתין להוראות ממני.
אביטל התיישבה ליד ההגה, עיניה נוצצות,  תלתליה פרועים,
הדמעות יבשו זה מכבר על שמלת יום הכיפורים שלה, הלבנה, הבוהקת.

"אתה חושב שזה יעבור חלק?" , היא  שאלה.
"אני בטוח", אמרתי לה. "בעוד כמה שעות כבר נהיה על הטיסה
לברזיל, והכל יהיה מאחורינו".
היא נישקה אותי על שפתי ועיניה היפות בהקו, מסנוורות אותי
לרגעים.
"אני גאה בך, אהוב שלי", היא אמרה, ולחצה על דוושת הגז בפראות.
נסענו בכבישי  ברלין הלילית, ההזויה, רחובותיה שקטים ואפלים,
נלגמים מלוא העין בשקיקה. הבטתי באביטל נוהגת, תלתליה נפזרים
ברוח הברלינאית הקרירה. זכרתי היטב את הנסיעה ההיא בג'יפ
ברחובות בנגקוק, אל המאורה בה פדינו את הילדות,  לפני שלוש
שנים, זכרתי אותה מאופרת, לבושה שמלת ערב חגיגית ונעולה עקב,
הליפסטיק האדום העז מרוח על שפתותיה.
הבטתי מן הצד על אהובתי הנוהגת, חיוך ענוג, מבט מזוכך של אושר,
מרוח לה על פניה.
מה את ומי את , עכשיו בין השלוליות, הו,  אביטל.  האם אני בכלל
יודע מי את, לעזאזל.  
האם את הנערה הרגישה, הרומנטית,  הענוגה, עדינת הנפש, זו
שהתרפקה על פני רועדת, חסרת אונים, בוכה בדמעות שלא אעזוב
אותה, או אולי, לחילופין,  אולי את הבחורה הקשוחה, הנמרית, פאם
פאטאל,  זו שהתפרצה אל חדרי במלון בברלין, חמושה בסכין ובאקדח,
בועטת בגופתה המדממת  של פיק אל מרכז החדר?  האם את הינך אף לא
אחד מן הסובייקטים הארעיים  הללו, או אולי  את שילוב מוזר,
אבסורדי, בלתי מובן, של שניהם גם יחד?  


טרוד, חסר מנוח, עכור, בהיתי באהובתי הישובה מאחורי ההגה. האם
ייתכן שאחרי כל השנים הללו, אחרי כל האהבה הזאת, הגדולה,
המטורפת,  אינני מכיר אותה כלל?
הגענו עם הג'יפ אל פארק גדול, ירוק ושומם. אביטל עזרה לי לרדת
מהג'יפ, על כסא הגלגלים, תלתליה נוגעים לא נוגעים בי,  יכולתי
לחוש את הנשימות המתוקות שלה נמרחות על העורף שלי, המצטמרר.
הדלקנו את הג'יפ עם הגופות בתא המטען, בדיוק כמו אז, בחורשה
ההיא, בבנגקוק.
אביטל עמדה מאחורי כסא הגלגלים שלי, מביטה יחד איתי בג'יפ
הבוער,  מלטפת את שערי ברוך, דמעה קטנה, נוצצת, זולגת לה על
הלחי.
"אדיוס, אמיגוס", היא אמרה וצחקה.
היא הפנתה את כסא הגלגלים שלי לאחור והחלה לצעוד אל הכיוון
ההפוך, ידיה העדינות מסיעות אותי בין השלוליות, על הדשא הירוק
של הפארק. מאחורינו בער הג'יפ השחור, מפזר אורורה סהרית,
נגוהות נוצצים , מלהטים, אבוקה עצובה  של לובן דק, קורנת
בעלטה הגדולה.
הבטתי אל על. הלילה היה בהיר. כוכבים רחוקים, דוממים,  נשאי
חידה, נצצו באורם החיוור מעל לראשינו. אביטל ליטפה את ראשי
מאחור.  "יש לנו עוד עשר שעות עד הטיסה", היא אמרה. היא השתתקה
לרגעים, ואז אמרה בצחוקה המתוק: "לא אכפת לי ללכת איתך ככה
לנצח, אתה יודע, או עד שנהיה זקנים".  
אינני יודע כמה זמן הלכנו כך, תחושת הזמן אבדה לי. חשתי חסר
אונים, לכוד  בסבך השחור הגדול, ממעל,  ועל האדמה הערירית
הזאת, הריקה, מתחת.
מאחור רכנה כלפי אביטל, תלתליה נחים  ברוך על ראשי, על כתפי,
והיא לוחשת לי מילים רכות, מרפרפות.  
"בעוד כמה שעות נגיע לנקודה נוחה וניקח מונית לשדה התעופה. אתה
תוכל לישון במטוס ותראה שאתה תרגיש יותר טוב. אחר כך ננחת
בריו דה ז'נירו ונתארגן על מלון מגניב. אם תרצה נוכל לטייל ואם
לא אז לא חייבים...".  היא השתתקה לרגעים ואז המשיכה, בחיוך:"
נקנה לנו דירה יפה באיזו עיירה פסטורלית, ואני אטפל בך במסירות
ובאהבה, אדאג לכל הצרכים שלך,  אכין לך את האוכל שתמיד אהבת.
נקום כל בוקר  עם הזריחה, עם ציוץ הציפורים, נשתה קפה מול הנהר
ונעשה סקס בטירוף, כמו בימי האהבה הראשונים  שלנו. אתה לא צריך
לדאוג בכלל בגלל מה שקרה לך. אני אדאג שלא תרצה להוריד את
הידיים ואת העיניים מהגוף היפה שלי. אני אשב על הזין הגדול
שלך שאתה יודע כמה אני מתה עליו  ואני אשתולל עליך כמו נמרה
נימפומנית  מאוהבת..." היא נעצרה לרגעים לנוח מעט, מתנשפת, ואז
המשיכה ולחשה אל תוך האוזן שלי: "אתה תציע לי נישואין ואני
אסכים מייד, כמובן. נתחתן אצל איזה רב מקומי ואם תרצה נעשה גם
מסיבה קטנה, פרטית, משלנו. יהיו לנו ילדים קטנים ומתוקים,
ואנחנו נגדל אותם להיות אנשים טובים ותורמים לחברה. הכסף של
שנינו אמור להספיק להרבה שנים, וכשהוא ייגמר אני אצא לעבוד
באיזו עבודה מגניבה שאמצא לי שם. אולי אלמד פילוסופיה בבית ספר
יהודי....".


נשמתי אל עומק ריאותי את האוויר הלילי הקר, העכור, הטמא. הפארק
השומם נפרש מול עיננו כמרחב ירוק אינסופי, מזמין,  קורץ, מלא
אפשרויות.
אביטל אחזה בכסא הגלגלים שלי באצבעותיה העדינות, העירומות. היא
המשיכה לצעוד מאחורי במרץ, יכולתי להקשיב לנשימותיה הקצובות,
הרכות, המתנשפות בעדנה  בעורפי.
עברנו עוד כברת דרך ואז היא נעצרה. היא נעמדה מולי וכרעה על
ברכיה לפני, פניה קורנים  באור הלילה החיוור.
ראיתי את אצבעותיה מלטפות את השדון עם הכנפיים, התלוי לה על
צווארה. עיניה בערו אלי באור מוזר, לא שייך, לא מוכר.
היא חיבקה אותי ולחשה לי אל תוך האוזן, קולה רועד, עיניה
רטובות מדמעות : "אתה כולך שלי עכשיו, אהוב יקר שלי. אתה שלי
עכשיו, לעולמים. דבר לא יפריד ביננו יותר לעולם. לא הגרמנים,
לא התאילנדים, גם לא הקיבוצניקית הכלבה הקטנה. אני דאגתי לזה.
אני מקווה שיסלחו לי שם למעלה".