אחרי נשיקת הנחש התעוררתי שטוף זיעה במיטתי בדירה 3 משמאל
בבניין האחרון ברחוב.

גברת פינקלשטיין הזיזה זוג קבקבים באיטיות של בהמה טיבטית בסרט
אילם, לא הבנתי ממתי אני חולם על יחסים אינטימיים עם הולכי
גחון,
איפה חווה, לאן נעלם אדם?

אולי זה יהיה סופי, סופי בינינו, סופי עם הנחש, סופה של גברת
פינקלשטיין.

התחלתי לרוץ ברחוב, עובר את איטליז גדעון במהירות בסניקרס שלי,
אסימון תקוע לי בשרוך, רואה כוכב קולנוע חולף על פני בדרך
לבניין המתפורר של קופת חולים, אני שואף, בועט בפחיות ריקות של
חוסר ביטחון עצמי,  בתי הקפה מחביאים לי את העתיד,
ועוד ברוב חוצפתם- בנרות שעווה אופנתיים ומראות מצוחצחות.

עקפתי תמרור של אין כניסה, אני זוכר שהיא עמדה שם, בפינת
טרומפלדור, עם כלב לברדור ויד אחת מנופפת לשלום למונית.
היתה לה שמלה מנוקדת, מנוקדת בקפידה, לעולם לא אצליח לנקד כך
את שירי, את כלבי, את תל אביב, מלאת העיצורים וההברות.

הנחש רץ אחרי, מנחש לאן אלך, טיילת, אלנבי, ים.

אני מדדה ביפו העתיקה, נכנס בסמטאות זכוכית, רגל אחת כן, רגל
אחת לא.
היא כובסת במרפסת, קצת קלישאתי, אני עולה למעלה.

"של את הסינקרס מעל רגלייך."

"שלתי."

דיברנו על טרומפלדור, שרה פינקלשטייין ומחירי נדל"ן במתחם
נגה.
היא מעפולה, שירתה בנח"ל, היתה בדרום אמריקה, טיול של שנה, היא
חלמה פעם על נחש, אחר כך נפרדה ממנו,
היו ביחד ארבע שנים.

התביישתי להגיב, היא רצתה לשאול עלי, על הארבע שנים שאני אמור
להחביא במבט הססני, בסניקרס, או ואנס או אולסטאר, יש שם אסימון
להתקשר למישהי, אבל האקסית המיתולוגית שלי היא מיתוס חד צדדי
אופקי, צמוד לים עורפי, חניה שמורה.

מזגה לי תה עם נענע שתיים סוכר או שלוש או ארבע, העיקר להמתיק
את הרעד הזה.

אני מצחיק אותה, לא בעיה, נולדתי מצחיק ואמות מצחיק,
אני מצחיק בכל תזוזה, עפעוף, ניד אף, רפרוף ריסים,
המצלמה שלי מתקתקת, מנציחה, צופנת, כל חיוך שלה, כל עצב, קמט.


אני הולך לכיוון השירותים, היא במסלול חד סטרי להשקות עציץ
בפרוזדור, הריח שלה הוא בושם כלשהו, אני לא מכיר את הבשמים
ביפו, רק ריח של קטורת בבתי קפה חסרי משמעות בבוגרשוב.

התנגשנו, התנשקנו (לא חשבתם אחרת, אני יודע), שפתיים בשרניות,
עיניים מחייכות, היא מתרגשת, אני חייב שהיא תתרגש,
אני מתרגש מכך שהיא מתרגשת אבל שוכח להתרגש, היא רוצה להרגיש
מושכת ונחשקת, לא חושבת על התרגשויות מיותרות.

אני מגשש מבעד לחולצת רקמה, חזה גדול, חם, אני משתנק קלות,
לפעמים אני חי בעבור השתנקויות כאלו, אומר לה שאוהב,
היא לא מבינה, אנחנו מכירים רק עשר דקות וכנראה שלא נפגש
לעולם, אומר לה שבכל מקרה אי אפשר לאהוב אותי, ושתשאל את הנחש
ואת גברת פינקלשטיין, הם יעידו.


היא זוחלת, מורידה את תחתוני, מלפפת את לשונה סביבו, מתרחקת
מתקרבת נושמת,
הוא גדל מתעצם מאדים מתנפח משתלט רוטט, אנחנו כבר זוחלים
למיטה,
היא פוערת בין רגליה אני נכנס ויוצא, צוחקים,
בדיחות ביניים, היא נחנקת מהניגוד של הצחוק והסקס.

אני בחלל, מרחף, מדי פעם יורה בחלליות.

מסתובב, גוהר מעליה, היא מקריאה לי שירה ופילוסופיה יוונית,
הסדינים הלבנים כמו קספר השד המצויר מספרים לנו סיפורי זימה,
אילו יפו היתה יכולה לדבר היא היתה מלשינה עלינו, אני בטוח.

דפיקות בדלת, אנחנו לא מקשיבים, מלקק לה את האוזן, היא מאושרת,
חיוך בעיניים עצומות, השמש מטיילת לה על המצח,
עוד ועוד, מתגלגלים משתרבבים, הסדינים מתזמנים אותנו
בכוריאוגרפיה מדוקדקת.
עיניה כחולות, שיער שחור גולש, פטמות קטנות ואדומות.
אני מהלל את יופיה, שדיה מסמיקים, אנשים עולים ויורדים
במדרגות, אנחנו זעים באי נוחות,
עומדת בישבן זקוף אל מול הזריחה שהתפתחה יפה בינתיים, חזיה.

אני חוזר אל חיי הסניקרס, לאסימון שלעולם לא ירד לי, לשכנה,
לקבקבים, לחלומות מנוחשים.

הנקודות חזרו אליה, הכביסה יבשה, היא מבטיחה לשמור על קשר, אני
מבטיח לאכזב, מקישים מספרינו מסנוורים משמש שכבר עומדת בתשע
בבוקר, צריך ללכת לעבודה, יש לה חיים שלמים להספיק עכשיו, יש
לי קו אוטובוס מלא זקנות להספיק אליו,
אני מתהלך בעליצות בינות לעובדים זרים לא מבין את שפתם, לא
מבין את שפתה, צללים של רגליים, עוד מעט צהריים, חולץ נעליים,
על הגב, שינה.