יום הולדת שמח, חשב והדליק לעצמו עוד סיגריה. זה היה יום הולדת
52 של פיטר. פיטר פן.

"כרגיל?" שאל אותו הברמן, בעוד הבקבוק מוכן למזיגה. פיטר הינהן
ושתק. אבל חוץ מהמשקה, שום דבר לא היה כרגיל, היתה בתוכו תחושה
אחרת, לא מוכרת, זרה.

הפאב היה בשיאו, כמו כל יום ג'. מוזיקה חזקה מדי מכדי שתוכל
לחשוב, ריחות אלכוהול ועשן סיגריות מתערבבים עם המתח המיני
שבאויר. כל כך הרבה אנשים מחייכים, ובכל זאת, חשב לראשונה, כל
כך הרבה בדידות.

"פיטר מותק, למה אתה עצוב?" ניגשה אליו נערה בת 20, לא יותר,
בקול מתחנחן. הוא לא זכר את שמה, כמו שלא זכר הרבה מהשמות
שלהן. היה לה אודם אדום מדי, ומחשוף עמוק מדי. בדרך כלל הוא
היה מזמין לה משקה על חשבונו ופודה את החוב אחר כך, אצלו
בדירה.
אבל עכשיו, הוא פשוט קם ופינה אותה מדרכו, הלך לשירותים.
"פיטר" עוד שמע אותה קוראת לגבו.

הפנים שנשקפו אליו מן המראה, היו נקיות מקמטים, שיער שחור,
כמעט לא מורגש שהוא צבוע, גוף חטוב, כמעט נערי.
פתאום שנא את עצמו, את נערותו הנצחית, את גופו, את פניו.
תחושת השובע מהחיים הלאה, מהמקום הזה, היתה כל כך כבדה עד שהחל
להקיא לתוך האסלה.

אף אחד לא דפק על הדלת, לבדוק לשלומו. אף אחת לא באה לנגב את
פיו, לנקות אותו, לתמוך.
פתאום קלט , שאין לו דבר כאן, בשום מקום, פתאום קלט כמה הוא
לבד,
כמה הוא עייף,
כמה הוא זקן,
פיטר פן.