בשעה 12:45 בצהרי יום כיפור היא החליטה להודיע לי. ישבנו בסלון
שלה, מוקפים בעיתונים, החלונות היו פתוחים רק עד החצי והשעון
תקתק לאט מדי.

"זה לא שלא כיף לי איתך" היא ניפצה לי הנחות, והיה לה ריח של
גרביים ישנים מהפה "פשוט אני רוצה להכיר את עצמי, לגלות מי אני
כשאני לבד" מוזר, חשבתי, בחורה בת 26 שעדיין לא מכירה את
עצמה.
הראש שלי היה מופנה לשטיח ופתאום שמתי לב שמצויירים עליו פרחים
קטנטנים, תמיד חשבתי שאלו סתם נקודות צבעוניות.

"אנחנו ביחד כבר שנתיים וחצי" שנתיים ושבעה חודשים ועשרה ימים,
ליתר דיוק. "וזה לא הולך ברגל" היא המשיכה בלהט שלא אופייני
לפרידות "אבל אני רוצה לבדוק אלטרנטיבות אחרות, אם אתה מבין
למה אני מתכוונת" הרמתי את המבט והסתכלתי עליה כאילו אני רואה
אותה בפעם הראשונה, השיער שלה היה קופצני מדי והיה לה ליכלוך
של בוקר בצידי העיניים. "אני באמת חושבת שזה יעשה טוב לשנינו"
יפה מצידה שהיא דואגת גם לי.

רציתי לקום ולהחטיף לה סטירה מצלצלת, כזאת שתשאיר לה כזה סימן
על הלחי הלבנה שלה, ששום אלטרנטיבה אחרת, אם אתם מבינים למה
אני מתכוון, לא תרצה להסתכל עליה. אבל במקום זה קמתי ואספתי את
האגו המעוך שלי מהשטיח הפירחוני.

את הדרך חזרה הביתה עשיתי על האופנוע ושיקפצו לי כל הדתיים.