לנער אותך כמלחייה. לרוקן ממך את כל הגרגירים המלוחים. להשאירך
ריקה ונקייה. למלא- לאט לאט- בסוכר מתוק. להאשיר אותך. ולשים
אותך על השולחן לראווה- זו היפיפיה שלי. לא עוד מלחייה, כי אם
סוכרייה. אשים קורטוב שלך בכל מעשה של חיי, בכל דרך בה אפנה.
אתן למתיקותך לפרוח ולהתפתח, אהיה לצידך בכל בחירה שלך!
ואמלא את חייך בסוכר לעד...

החיבוק שקיבלתי ממך היום היה הרגע המאושר ביותר בשנים האחרונות
בחיי.
יצאת אלי, נעמדת מולי, כל-כך יפה. ואמרתי לך שלום, עמדתי קצת,
ואמרתי- אפשר לתת לך חיבוק? ונתת- נשענת עלי, ומייד קפצת עלי,
מחבקת בכל גופך, אוהבת.
נגיעה באושר רחוק- מתפוגג. אין לי דרך אחרת לתאר זאת. ומיד
נשכתי את אוזנך- אני אוהב אותך יותר מכל, מלאך שלי, וענית- מה
אתה רוצה שאני יעשה עם זה? אני רוצה שתמשיכי לחבק!
פערת בי חור כה גדול, שאפשר להעביר בו כל מה שרוצים. אני אוהב
אותך, מדמיין אותך חוזרת אלי, כותבת לי, מספרת, אוהבת, מחכה.
ואת לא, את רק רחוקה. אני חושב, על החיבוק שלך, עליך- על
יופייך המעיק לי עכשיו, הכה חסר לי, ואני דומע למוות הנפשי-
לרצח העצמי. אייך אהובתי הנצחית?

היית לי הכל. וכבר הצלחתי להתקרב, להתחיל לאחות את הקרע.
ושגיתי שוב, מעדתי. איני בטוח איפה. אני יודע, שיבוא יום
ותתחרטי, ותרצי שיהיה כפי שהיה. אמרת לי דברים, אהובתי הנצחית,
שאין לטעות- חד משמעיים הם. ובכל זאת דחית אותי כשראית את פני.
אולי מעוררים הם בך חלחלה עמוקה, זכרונות של כאב עמוק- זאת לא
אדע, ולצערי גם לא אצליח לרפא. אניח, אפרד, אתרחק. כבקשתך.
דמותך תהיה חרוטה לעד בזכרוני, כאחת והיחידה. מצטער. מתנצל.
מתגעגע. יוצא, ממרגלות השאול במסע לעבר חיים חדשים, לא קלים
בלעדיך. מבטיח, לא אצור קשר, גם לא פיזי. מאחל לך מכל הלב את
כל הטוב שבעולם. לנצח- חצי מכוחותיי הרוחניים יופנו אליך-
מרחוק. אכניס את מכתבייך ותמונותייך לאחסון, אשתדל להשאירם
כרחוקים. שלום לך אהבת חיי

לבלות ערב שלם במחשבות עליך
שעה וחצי נסיעה של שיחה עליך, על חסרונך
לחזור הביתה, לראות את דלת חדרי סגורה, ולקוות- אולי את בפנים,
מחכה לי ישנה במיטתי?
זו באמת הכמיהה הגדולה ביותר. כשזה יקרה, אני יבכה מאושר.
זה תמיד עשה אותי מאושר לראות אותך ישנה לי במיטה שלי, מחכה
לבואי, לחזרתי. ואני נכנס איתך למיטה, מלטף מסובב, נכנס תחת
גופך הקטנטון, הישן, מאוהב, ואת לוחשת לי מתוך שינה "הייי"
אוהב ומתגעגע, חצי עצוב, כמה- שסוף סוף בא על סיפוקו. ואני
מנשק אותך בכל הגוף, ומלטף, ואת לאט לאט מתעוררת לתוך מגע גופי
בגופך, מנשקת אותי נשיקות חמות, עם טעם של שינה...
לרצות אותך שולחת לי הודעה, מתקשרת בכל דרך שהיא- מכתבים,
הודעות, מסרים, אפילו אור בחדר- שזה לא שום תקשורת, בטח לא
אלי, אבל...זה עושה לי משהו.
להתגעגע לכל הגוף שלך, לדיבור שלך, לפשטות לחכמה, לחדות,
לשמחה, ליופי. להתגעגע אליך, לרצות לשתות איתך, להיות איתך בכל
דבר.
איך זה נגמר איך?

יש לפעמים משהו מפחיד ברוגע שלי. הוא לא טבעי, הוא לא חכם, אלא
מלאכותי ומוזר, דומה שנוגה, אך הוא פשוט ריקני.

שוחחנו- אני ואהבת חיי. על מה שהיא ומה שאני- אך בנפרד. ובסוף
השיחה היתי כה מאוהב בה- שזה שווה למות.

ארבעה חודשים עברו, עדין אין רגע שאני לא חושב עלייך.

מיני שירים, מילים, כתבים תמונות ומחשבות, משתקים אותי. אהייה
עסוק בדבריי- בכל, והנה יגיע לתודעתי אלה, ותפול רוחי באחת,
ותסחף בעל כורחה בזרם מתחזק לעבר מפל- נפילה חדה וקשה. אולי אף
כואבת. ובסופה צלילה, ותוהו מוחלט, ואיבוד עצמי, ואין שמים או
ארץ, או למעלה או למטה. אין כלום, רק אתה הולך לאיבוד סביב
עצמך. ואני הולך כבד, נושם עמוק להרגיע כאביי, להשתיק אותות
אובדן השליטה, מרגיע עצבי, מלטף כעסי, משתיק צעקותי.

היא הבחורה הזו. הנערה הכל-כך יפה שאתה כל-כך אוהב. זו שעוצרת
את נשימתך, זו שמחסריה מליבך פעימות, זו שמווסתת לך את לחץ
הדם, את כמות הזיעה. היא הבחורה הזו.
היא הבחורה הכל-כך יפה, מתוקה. הכל-כך משלימה שלך, שבלעדיה אתה
סתם ייצור נחמד, תועה בעולם, משוטט, מעביר את הזמן. איתה אתם
כדור שמתגלגל בשלמות לעבר מטרות ברורות ויפות, חזקות, שלא
עומדות בפניכם, שלא מפריעות לכם. בלעדיה אתה חצי כדור שבור,
תקוע על גחונו, חסר מעש, משותק לקרקע, מתנשף בכבדות ובעצב,
נרמס על-ידי היומיום שעובר מסביבך, לא נוגע.
איתה אתה מאוהב, אתה מכונס בה, מחובק, מלוטף אהוב. בלעדיה אתה
רמש כפוף גו, אתה תולעת ללא עצמות, רכיכה פגיעה, נוזלית,
מתפשרת. אל מול אביר חזק מלא כוחות, איתן, ניצב מול כל העולם,
נלחם- כשאני איתך.