אתה בפנים והכל מסביב
ואיך שאני עוצמת עיניים
שומדבר לא משתנה.
אני צריכה אותך כמו מים,
לוקח את כל מה שאין
ומשלים את מה שכבר יש
וכבר קשה לי לשאוף
את הריח שלך בכל מקום,
אז אני נושפת הכל
עשן סיגריות ואדי זיעה
ואיך אני מוותרת מעכשיו,
למרות שאתמול רק התחלתי
וכל פעם שאתה מופיע
אני מתרוקנת מתוכן.
אתה שואב וסוחט אותי,
מקלף את השכבות
והדם נפרץ החוצה.
צריכה, רוצה, מוכרחה אותך.
בעבר, כאן, עכשיו ולתמיד.
מחכה להעטף בעור שלך,
ליגור דם מהעיניים עד שאתעוור,
להפסיק להיות כשאתה שם
ולשכוח הכל כשאתה לידי
ואיך שאתה כל-כך יפה כשהעיניים שלי עצומות
וכל-כך אפור כשאתה בוהה בי מס"מ.
אתה קרוב מדי והעור שלי נסדק
ואיך זה אפשרי שאחרים נושמים, חיים
ואני נופלת גוססת.
תמכור לי נגיעה אחת אחרונה,
מבטיחה שלא אבקש יותר.
בוא אליי ותרחם באישונים מתרחבות,
מבטיחה שלא אדמע יותר.
הקירות מתמוטטים כשאתה מדבר
והכאב לא מרפה,
ממש כמו עלוקה.
אני רק רוצה
שקט אחד ארוך,
כמו נצח, לשכוח
ורק אז לפתוח
את העיניים,
לעמוד על הרגליים,
לא לפספס שומדבר.
להשתכר ימים ארוכים
בלי הפסקה,
עם כדורים שמשנים צבעים.
ואני לא מצליחה לבכות,
רק בחילה.
ואולי כבר השתגעתי
ממזמן.
הלב טובע מדמעות,
יש מעט חסך ברגשות
ויש המון עדינות בכוח.
חוסר הברירה מותירה  
אותי לבד ואני מצטערת  
וסולחת בלי שתבקש מחילה.  
לילות חולפים לי בלבן,
מתי כבר יהיה לי אוויר?  

רוח תבוא ותשטוף את הכל,  
גל גדול יבוא לקחת אותי
ולא אכפת לי כבר מכלום  
ולא אכפת לי בכלל מכלום.