ילד שלי.
כמה זמן לא ראיתי אותך. כבר כמעט הספקתי לשכוח את מראך. אבל
ככה זה, אתה שם, בצבא, מגן על המדינה. כבר הייתי צריכה להתרגל
לזה. (איך מתרגלים לדבר כזה?). אתה שם כבר כל כך הרבה זמן,
נלחם, מגן, מציל נפשות.
כמו שאמרת לי אז, ילד שלי, שלעולם לא תרשה שיקרה לי משהו,
שתמיד תגן עלי, שתמיד תשמור עלי, שאתה אוהב אותי. אז כשהתגייסת
הלכת לשמור עלי בדרך הכי משמעותית- לשמור על המדינה ולהלחם
בשבילה. ובשבילי. אבל אני לא רציתי, ילד שלי. לא רציתי שתלך
לי. רציתי שתהיה כאן לידי, להגן עלי מקרוב. רק מקרוב. אז אמרת
לי שלא אדאג, שאתה תאהב אותי גם משם, הרי- "אי אפשר לשכוח
פתאום, סתם ככה, נכון ?". אז לא דאגתי. סמכתי עליך, ילד שלי.
ומי יוציא אותך משם עכשיו, ילד שלי? מי יחזיר אותך אלי? האם
תישאר שם לנצח, לשמור עלי משם? הרי הבטחת שתחזור. לא התקשרת.
כבר הרבה זמן. התגעגעתי לקול שלך.
אמרו לי להמשיך הלאה ממך, שזה לא טוב לי,לא בריא. אמרו לי שלא
תחזור. שכבר עבר יותר מדי זמן בשביל שתחזור אלי. אבל אני יודעת
שתחזור. אני לא מקשיבה להם, אתה מכיר אותי- אני לא אוהבת
להקשיב למה שאנשים אומרים, במיוחד לא כשזה קשור אליך.רק לך
הקשבתי. כשהתקשרת אלי בפעם האחרונה ששמעתי את קולך ואמרת לי
שלא אדאג, שאתם נכנסים קצת ללבנון, אבל לא הרבה, ורק כי מישהו
צריך להציל איזה מישהו שם שנחטף, וכשתצא בחזרה תתקשר אלי. אבל
לא לדאוג, ושאתה אוהב אותי ושומר עלי. ולא שוכח- אי אפשר לשכוח
ככה. אז הקשבתי לך, ילד שלי, ולא דאגתי, סמכתי עליך. אבל לא
התקשרת אלי יותר. איך יכולת? ואני, אני לא שוכחת. הרי- איך
אפשר לשכוח ככה?.
ילד שלי.
אני שוב כאן בין האנשים. עבר עוד יום, שבוע, חודש, והזמן נראה
כמו נצח. היום מתארך לשבוע, החודש לשנה, ואני עדיין לא מצליחה
לשכוח. ילד שלי. כשאמרת לי שכוכבים יש רק בשמיים, מעולם לא
חשבתי שתתכוון לעצמך, כוכב יקר, וגם כשאמרת שתמיד תגן עלי,
מעולם לא חשבתי שזה יהיה משם. מנסה שוב להיזכר בפעם האחרונה
שראיתי אותך. כל כך הרבה זמן עבר. זה היה ביום שישי. אולי שבת
...יצאת הבייתה לסוף-שבוע, וגם אני. כל כך סגרנו שאנחנו לא
סוגרים לסירוגין. איך הלכנו לים לשבת בחוף. ראינו את השקיעה.
זה היה אחד הרגעים המרגשים בכל התקופה שלנו ביחד. באותו לילה
גם ראינו את הזריחה.
אח, ילד שלי. כמה שאהבת אותי. (אתה אוהב אותי גם משם?)
ילד שלי. לא עובר יום שאני לא מקללת את אותם מרצחים, ערבים,
מחבלים, שונאים, אלה שמסתובבים עם תעודת זהות כחולה וקוראים
לעצמם ישראלים.אלה שגרים וחיים בארץ ישראל השלמה שלנו, שעליה
יצאת להגן וחרפת נפשך עליה. רק מנסה להבין מאיפה להם הזכות
לקחת את החיים היקרים שלך, ילד שלי. מלאך שלי. וואי כמה שזה
עצוב.
ילד שלי.
כל הזמן מנסה לשחזר איך הקצין שלך בא לבשר את הבשורה. הייתי
אצלך בבית, עם אמא שלך, הכנו את הבית לכבודך לשבת. לא ידענו
שלא תבוא. איך שהוא הגיע, נראה עייף, תשוש, עצוב..כאוב. כמי
שרואים על פניו הנפולות שקרה משהו לא טוב. אמא שלך ישר נכנסה
להיסטריה. הוא ישב איתי וסיפר לי איך הצלת את חבר שלך למחלקה,
וקפצת עליו כשהרימון נזרק עליכם. הצלת את החיים שלו. אבל אתה
הלכת. אני פשוט ישבתי והמילים כאילו חלפו מעלי. הייתי בשוק.
הדמעות ירדו וכל מה שחלף בראשי זו התמונה שלנו בים. מאז אני רק
מחכה שתיכנס בדלת. תיכנס ותבוא, ותאמר שלום. ושזה רק סתם, קצת
צחוק. (תמיד היה לך הומור משוגע כזה.) וזה בגלל שאמא שלך קצת
היסטרית וזה מצחיק. אבל זה כבר לא מצחיק, היית צריך לחזור
מזמן, ואז אולי זה היה מצחיק. עכשיו כבר לא. תמיד אומרים
שמסתכלים לאחור ולומדים לצחוק על הדברים. אבל על זה אי אפשר
לצחוק. אפילו שעברה שנה. ובכלל- איך אפשר להסתכל אחורה ולצחוק,
כשאני בעצם חיה מאחורה? לא מפסיקה לשחזר, להיזכר, באותה התקופה
המדהימה שעברנו יחד. את כל התכנונים לעתיד. כל כך הרבה זמן. לא
מזמן היה אמור להיות לנו 6 שנים. 6 שנים ביחד. אני כבר מכירה
אותך יותר טוב ממך. כל ההכנות לחתונה שתכננו. בכל יום שישי אני
לובשת את השמלה הלבנה שלי, לא, לא זו ששכרנו לחתונה, (את זו
הסמכתי להחזיר חודשיים מאז מה שקרה..) השמלה הלבנה הפשוטה שלי,
שכל כך אהבת, ילד שלי. תמיד הנחת לי פרח על הראש, ואמרת: "זהו.
עכשיו את באמת מלכה!". ילד שלי, כמה יפה אתה. אני זוכרת כשהצעת
לי נישואין, אז, בים, בחוף שלנו. כמו בסרטים. איך שכיסית לי את
העיניים, וכשפתחתי אותן שוב כבר עמדתי בחוף, מול שביל של ורדים
על החול, שמוליך אל המקום שתמיד היינו יושבים בו, איפה שרואים
את השקיעה (ואת הזריחה גם) הכי יפה. עמדת שם, מספר מטרים ממני,
לבוש בחולצת ה-טי הלבנה שלך. או שזו הייתה החולצה עם הצווארון?
אני כבר לא זוכרת חלק מהפרטים הקטנים. זה היה מזמן. אני זוכרת
כמה שאהבתי אותך, וכמה אהבת אותי. ואיזה חיוך גדול ויפה היה על
פניך, ואיזה חיוך היה בעיניך. היית כל כך יפה. (וגם הלכת כל כך
יפה.) התקרבת אלי, ילד שלי, החזקת משהו מאחורי הגב, עם החיוך
היפה שלך. איך שעמדתי ככה בשוק, מחויכת מאוזן לאוזן, עם השמלה
הלבנה שאהבת, ואז הוצאת ורד מאחורי הגב. ורד שבתוכו הייתה
הטבעת. ואחרי שיצאתי מהשוק ואמרתי "כן", הנחת לי את הורד על
הראש ואת הטבעת על האצבע. הייתי המלכה שלך, ילד שלי.
אויש ילד שלי. לאן הלכת לי ולקחת איתך את כל הרומנטיקה הזו?
אומרים לי שאני חייבת להמשיך הלאה, אבל איך אפשר? השנה האחרונה
הייתה לי כסיוט. מחרתיים יהיה לך יומולדת 23. רציתי שנצא לאיזו
מסעדה טובה. חשבתי על איך ואיפה ומתי. תכננתי לנו כבר ערב שלם.
אבל בכל פעם מחדש אני נזכרת שאתה לא תוכל להגיע. אתה בלבנון
עדיין. אף פעם לא הברזת לי. אז למה עכשיו כן? בעצם, גם לחתונה
לא הגעת. אבל לא חיכיתי, ידעתי שלא תבוא. תמיד פחדת ממחויבות.
רק לי הסכמת להתחייב. וכל כך התחייבת. כל כך אהבת. כל כך
הלכת.



                                                           
                                                           
                          מלחמת לבנון השנייה.