חברי ואני עברנו שנה חלומית. גם חלומות יפים נשארים חוורים ליד
החוויות נוכח המציאות שעברנו. טיילנו המון, בעיקר בטבע. בחורף
כמובן הלכנו לסרט ובקיץ שטנו בסירה קטנה שהייתה לו, במימי
הבוספורוס, לאורכו ובשני צדיו, האסיאתי והאירופי. היינו קושרים
את הסירה לפני מסעדות שעל החוף, והיינו מזמינים את האוכל
הטורקי הטוב ביותר, אך לרוב האוכל נשאר על השולחן, משום שיותר
הסתכלנו אחד על השני מאשר על האוכל. אומרים שגן העדן הוא יפה,
אך גן העדן של הבוספורוס זה אמיתי. אהבנו מאוד, וכך עברה שנה.
באחד הימים קבענו להיפגש בכיכר טקסים (הכיכר המרכזית של
איסטנבול). בפגישה אמרתי לו: אתה יודע, מחר אני נוסעת. הוא צחק
ואמר: את לא תסעי לשום מקום בלעדיי. החלפנו תמונות, אמרתי לו:
שלום, חברי האהוב, תן לי נשיקה אחרונה. ומהר התרחקתי משם.
למחרת הייתי על האוניה בדרכי לישראל, לבד ואני בסך הכול בת-16.