"אני תמיד אאשים את הבחורה." הוא מסביר בקול רגוע.
ואני בעיניים אדומות רוצה לחנוק אותו.

אז זה התחיל במועדון טיפוסי בשרון, אני וכמה חברות טובות,
אלכוהול ומוזיקה. והאקס שלי שנמרח לחלוטין על אפרת, החברה הכי
טובה שלי בחצי שנה האחרונה. אומנם לזכותו יאמר שחוץ מלשמוע
ממני את השם שלה, לא היה לו מושג מי זו ולרוב כשאתה מכיר מישהי
במועדון, איך קוראים לה זה לא הדבר הראשון שתזכור. אבל אין
הרבה זכויות בעניינים כאלה.
תמיד רציתי לקרוא לו פשוט- 'אקס', זה בא בלי רגשות מעורבים, זו
מילה בלי זהות שמסמלת עבר.
אבל האמת, בכלל קוראים לו נמרוד.
ונמרוד בא עם כל מה שנמרוד. ועם העיניים הכי שחורות שתמיד
כשהוא מסתכל עליי הלב שלי מדלג פעימה ואני מסיטה מבט ושונאת את
עצמי שהוא יודע שזה ככה.
ובערב ההוא, הוא שלח הודעה כשהיינו בחוץ, לא ראיתי אותו חודש
וחצי. הגעתי עם עידו וליה ופנים כבר חיכו לנו אפרת, נוי ושיר.

חיבקתי אותו חיבוק שהשתדלתי שיהיה קר והתעדכנו בכמה משפטים במה
קורה מה נשמע.
איכשהו אחרי שנכנסנו, לא ראיתי אותו רוב הערב, המועדון לא היה
גדול אבל הוא פשוט לא היה לי בזווית של העין. עד שהלכתי
לשירותים וחזרתי והם שניהם עמדו צמוד לקיר, כשהלשון שלו עמוק
בתוך הגרון שלה.

"תפסיקי לעשות סצינות עופר וכנסי לרכב."
"השעה בחמש בבוקר, לאן בדיוק אני אמורה לנסוע איתך? ואיך חברים
שלך יחזרו?"
"ליה ועידו ייקחו אותם, כנסי ודיי." הוא כבר כועס ולי כואב
הראש מרוב כל הבכי הזה.
אני מנגבת את העיניים ומתיישבת במושב שליד הנהג, ריח אלכוהול
מציף את הרכב, אלכוהול וזיעה וסיגריות ולדמעות שלי יש ריח של
ים, בחיי.
אני שותקת כל הנסיעה, הוא שר עם גלגל"צ ומטופף על ההגה, ולרגע
אני מרגישה כאילו לא עברו עשרה חודשים מאז שהוא קנה את הכרטיס
טיסה ועזב ואנחנו סתם נוסעים נסיעה טיפוסית ואני סומכת עליו
לאן שהוא רק יוביל אותי. כל-כך הרבה זיכרונות מציפים אותי ואני
כבר בכלל לא מרגישה את הדמעות על הלחיים, גם לא את הרגע שאני
נרדמת. גם לא את הרגע שכבר כל-כך בהיר בחוץ ואנחנו עוצרים
בפלמחים.
משהו מתכווץ לי בבטן כשאני נזכרת בפגישה הראשונה שלנו, בכוסות
יין אדום, נשיקות קטנות של אושר ובזריחה הכי אדומה שראיתי אי
פעם.
הוא פותח את הדלת שלי ומושיט לי יד ואני כמו ילדה קטנה אוחזת
בשלו. ביד השניה הוא מחזיק שמיכה שתמיד זרוקה לו בבגז', פורש
אותה על החוף הריק ונשכב על הגב.
לרגע, אני מסתכלת עליו ולא בטוחה מה לעשות יותר, הכל בוער לי
בבטן, אני כועסת ונעלבת ועייף לי כל-כך מלהתאמץ לשכוח אותו.
"בואי." הוא נותן טפיחה קטנה עם היד על השמיכה לידו ואני
מורידה את המגפיים ונשכבת לידו על החול.
שוב חורף והשמיים צהובים-אפורים, הכל שקט כל-כך חוץ מרעש הגלים
שנשברים על החול, כעוסים, סוערים. שלושה חודשים מאז שהוא חזר.
"לא התכוונתי." הוא אומר לבסוף ומסתובב על הצד לכיווני.
"זה לא ענייני נמרוד." אני בולעת בקושי את הגוש בגרון.
"אני יודע שלא, אבל בכל זאת, הייתי שיכור ואני מצטער שזה יצא
ככה."
"זה עדיין לא אומר שאני צריכה להאשים אותה ולא אותך."
"סליחה חמודה, אבל עם כל הכבוד, פעם אחרונה שבדקתי, אנחנו לא
ביחד והיא חברה טובה שלך שיודעת מי אני ולא להפך."
לראשונה מאז שהגענו אני מפנה את המבט אליו, מסתכלת מקרוב על
התוי פנים החדות שלו, על עצמות הלחיים הבולטות, השיער השחור
שסטור לו על המצח, נקודת החן הקטנה מעל השפה בצד ימים, על
העיניים הגדולות שלו שמציפות אותי, משהו שכואב והוא של שנינו
ולא של אף אחד אחר.
אני מתקרבת אליו ומנשקת אותו. הוא לרגע נרתע ואז מחבק אותי,
השפתיים שלנו ניתקות והוא לא עוזב, אנחנו שוכבים ככה דקות
ארוכות ואני שומעת את הלב שלו פועם בהרמוניה עם שלי, אנחנו
מנגנים שיר בלי מילים. כמו בימים שהוא באמת אהב אותי.
אולי שנה וחצי זה לא זמן שהולך ברגל, אולי גם לא עשרה חודשים,
אולי גם לא חודש וחצי. אולי אישה אחרת היא סתם אישה, אולי היא
סתם, היא לא אני. אולי זה סתם הזמן הזה.
"לפעמים אני חושבת שזה בזבוז שאנחנו לא ביחד." אני מניחה את
הראש בשקע הכתף שלו והוא מהנהן וממשיך ללטף לי את הבטן.
"עופרי," הוא אומר לבסוף, "את יודעת שלא הייתה לי ברירה."
והוא לא צריך לפרט הרבה כדי שאני אהיה מסוגלת לענות לו
ש..."אתה יודע שאם הייתי יכולה אז, הייתי עוזבת הכל ביחד
איתך."
יש רגעים בחיים שלא נשארת ברירה אלא לברוח, שלא נשאר אוויר וכל
בלוני החמצן נשלחו למקרה חרום בשוויץ. יש רגעים שהלב קושר אותך
לפעמון הדלת ואז פתאום הוא מתקלקל ומזוודה ומטוס גדול הם פרט
הכרחי 'בחפש את הכפתור האדום' שמתקן את הכל.
"נראה לך שהתקלקלנו?" אני שואלת
"לא יודע." הוא נאנח, מהסס ושואל, "הצלחת לאהוב מישהו אחר?"
אני חושבת על דן ועל מיקי ועל יותם ולבסוף עונה לו: "כנראה
שלא."
"גם אני לא." הוא אומר.
ואנחנו שותקים, טיפה נוחתת לי על המצח ואני חושבת על רגעים של
פעם שהאמנתי שהשמיים בוכים.
כנראה שיש דברים שלא משתנים
ויש להבות שיבערו לנצח,
גם בגשם כבד.


10.8.07