לצומת יהודה הימית-שדרות ירושלים
נכנסת רוכבת-אופניים במכנסונים
ירכיה העבים מדוושים במרץ.
לצידה נצמד רוכב הקטנוע
ותוך כדי חציית הצומת, ממש לידי,
שולח יד לאחוז בישבנה של הרוכבת.

בסיבוב צידו המזרחי של הר הצופים
עובר זוג דתי את הכביש.
מתקדם הגבר במהירות אל החנייה
הדתייה בפיגור, מחזיקה תינוק
שוקיה החשופים, נטועים בבטחה
אל מול אופק הרי ירדן.

הייתי רוצה להגיד
שבין זוג הרוכבים הדו-גלגלי של יפו
לבין זוג הדתיים של ההר,
יש לי המון דברים להרהר עליהם...
הייתי רוצה להגיד את זה
אבל אני לא רוצה לשקר.
מה שחולף לי בראש
שומם כמו חלקים של גוף האשה.

החנייה של חוף ראשון, קרוב לחצות
מהירות סנטימטר לדקה
בליינים רועשים חותכים מכל כיוון.
נסעתי עד לכאן כדי להתחיל עם המלצרית
אבל היה רק מלצר שעיר שבדק לשלומי, בכל שעה עגולה.
בדרך החוצה, מוקף מכל עבר במיטב זוגות ראשון
חלקם מבוצרים במכוניות ששיירתן ממשיכה אל האופק
חלקם בצעידה עיקשת, כמו צבי ים נחושים, אל חוף מבטחים כלשהו
בחליפות ונעלי עקב הננעצים בחול
עוקפים לי את המכונית.

מחשבה מצחיקה:
"כשתהיה לי חברה, אני בטוח אביא אותה לכאן."

מתישהו בין דיווחי הספורט, לחדשות אחת אחרי-חצות
האצנו למהירות הולכי-רגל.
מוצא עצמי נוהג צמוד לרכב-ערסים, אל כיוון פתח צר
היה בו מקום רק לאחד
אז החלטתי להתעקש.
הערס-מוביל, דבוק לפגוש שלפניו
עקשן גם הוא.
כשויתרתי, שנייה לפני ההתנגשות, הרמתי ראש
להביט במנצח
וכשנפגשו העיניים, חייכתי ג'נטלמן
מובס ומכובד.

הילד חייך אלי בחזרה וסימן לי להתקדם
לפניו ומבלי לחשוב פעמיים
נעניתי להצעה.
משם, בדרך החלקה הביתה
דפקתי גז.

כך עבר לו עוד ט"ו באב -
הרבה התרגשות, בלי יותר מדי כבוד.